
סיפריאנו אלגור, קדר כפרי המייצר כלים במו ידיו בשיטות מסורתיות, מתבשר כי הקניון שבעיר, הלקוח הגדול והיחיד שלו שכפה עליו בלעדיות, מבטל את ההתקשרות ביניהם. הלקוחות רוצים כלי פלסטיק, לא כלי חימר, כך מסביר מנהל הקניות, ומורה לסיפריאנו לפנות ממחסני הקניון את התוצרת שלא נמכרה. מרתה, בתו של סיפריאנו העובדת אתו, הוגה את הרעיון לנסות ליצור בובות חימר לנוי, במקום הכלים השימושיים שייצרו קודם לכן, ולהציע לקניון את קו המוצרים החדש. בעוד השניים שקועים עד צוואר בתכנון וביצירת דוגמיות, מרסאל, בעלה של מרתה, מקווה ומאמין שישועתה של המשפחה שנקלעה למשבר כלכלי יבוא לה מידי הקניון. מרסאל עובד כשומר בקניון, עשרה ימי משמרת ושלושה ימי חופשה בכפר לסירוגין, והוא עתיד לקבל קידום שישדרג את מעמדו לשומר-תושב, הווה אומר הוא יקבל דירה בתחומי הקניון, ויוכל להביא אליה את אשתו ואת חמו.
על פני השטח זהו מאבקה של משפחה מסורתית לשרוד מול הטכנולוגיה ומול המודרנה. בכל נסיעה של סיפריאנו לעיר הוא רואה במו עיניו כיצד הקניון הולך וגדל, בולע עוד ועוד מסביבתו, מחסל עסקים קטנים ממנו בעצם קיומו. למעשה, כך נראה לו, למרות שהקניון מצוי בתוך העיר הוא גדול יותר ממנה. כפי שהוא נוכח על בשרו, לשיטות היצור הפשוטות והאיטיות של פעם לא נותר מקום. יתכן שלעצם החיים הכפריים אין עתיד, שכן בין הכפר לעיר מצויה מה שמכונה למרבה האירוניה, "רצועה ירוקה", אזור אפרורי הנוגס בחקלאות שהכיר, ומאכלס שיכוני פחונים עניים, ולא ירחק היום שבו הרצועה תנגוס בכפר, והעיר תנגוס בשניהם.
אבל הסיפור שמספר סאראמאגו אינו מסתפק בפני השטח. הקניון הוא ליבה הפועם של דיקטטורה טוטליטרית. הוא אינו רק מקבץ של חנויות ואזורי פנאי, שנועד להנאתן של הבריות. המבנה העצום על עשרות קומותיו, כולל מספר קומות מתחת לאדמה, הוא מנגנון משומן ומדכא. "לא הגזמתי בכלל כשטענתי שהקניון, שהוא משווק מושלם של נכסים חומריים ורוחניים, בסוף יצר בעצמו ובתוך עצמו, פשוט מתוך צורך, משהו שיש בו מהאלוהי", אומר לסיפריאנו מנהל הקניות. האנשים הבאים בשעריו, האנשים העובדים בו, כולם נתונים לפיקוח, לכללים מחמירים. הוא מציע למבקרים שפע של אפשרויות המחקות את המציאות – "מחר או מחרתים אלך לחוף, הכריז סיפריאנו אלגור, שם כבר הייתי פעם, אמר מרסאל, ואיך שם, זה חוף טרופי, חם שם מאוד והמים פושרים, ומה עם חול, אין שם חול, במקום זה דורכים על פלסטיק, ומרחוק זה אפילו נראה אמיתי, אבל אני מתאר לעצמי שאין שם גלים, אז אתה טועה מאוד, יש בפנים מנגנון שיוצר גלים בדיוק כמו בים, לא מאמין, תאמין, מה אתה אומר, תראה מה שאנשים מסוגלים להמציא" – ותובע בתמורה אחידות והתמסרות. סיפריאנו יודע כי אם אכן מרסאל יקודם, המעבר למגורים בקניון יהיה בלתי נמנע, אבל הוא יודע גם שזה יהיה הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לו. למרות שהוא מחבב את מרסאל, הוא מודע היטב להשפעתו הממאירה של הקניון על נפשו: "מה שאני לא מצליח לקחת ברצינות זה את השומר שנהיה מהבחור הנעים והנחמד שאני הכרתי […] הוא כולו שומר, שומר מכף רגל עד ראש, ואני חושד שהוא אפילו שומר בפנים, בלב". איננו יודעים דבר וחצי דבר על בעליו של הקניון, אבל כמו בכל טוטליטריות מסוג זה מי שמתחזק את המנגנון, מבלי לשאול שאלות, הם האנשים שרוח התקופה והמקום דבקו בהם. מרבית האנשים בוחרים לקבל בהשלמה את מה שניתן להם, גם אם נשללת מהם זכות הבחירה. לא במקרה המערה של אפלטון מופיעה בשם הספר, בחלומו של סיפריאנו, ובארוע מכונן לקראת סיום.
יחודו של הספר נובע מסגנונו של סאראמאגו, ומן היכולת הנדירה שלו לשלב אינספור פרטים ואמירות אגב למכלול סיפורי מרתק. סיפריאנו, מרתה ומרסאל נכנסים אל הלב, מערכת היחסים בין האב והבת מרגשת, ההתחבטויות של מרסאל ורגשי האחריות שלו צובטים. כמו תמיד מצוי כאן בעל חיים, הפעם כלב, שמספק נקודת מבט מקורית, ויש גם סיפור אהבה, קשר-לבבות הנרקם לאטו בין שני בני אדם ארציים, "רגילים", לא גיבורי רומנים מתוקים. בספרו של סאראמאגו, "דברי ימי מנזר", מצויה פסקה נפלאה, שאני אוהבת לצטט בכל הזדמנות, המתארת אהבה בין שני אנשים מזדקנים. גם בספר זה מצויה פסקה מסוג זה של רגע אהבה המסתפקת בעצמה:
עכשו עִצרו הכל בבקשה, שאף אחד לא ידבר, שאף אחד לא יזוז, שאף אחד לא יתערב, זו התמונה הנוגעת ללב במלוא מובן המילה, המכונית המטפסת במעלה הגבעה, האשה הצועדת שני צעדים ופתאם אינה יכולה ללכת עוד, ראו איך לחוצות ידיה אל חזה, סיפריאנו אלגור יוצא מהטנדר כאילו הוא נכנס לתוך חלום, אשאדו הולך אחריו ומתלפף סביב רגליו, אבל לא יקרה שום דבר רע, רק זה עוד חסר, שאחת הדמויות המרכזיות תצנח בנפילה לא אסתטית ברגע השיא, החיבוק הזה והנשיקה הזאת, הנשיקות האלה והחיבוקים האלה, כמה פעמים עוד יהיה צריך להזכיר לכם שאותה אהבה עצמה, האהבה הטורפת, מתחננת שיטרפו אותה, כך היה תמיד, תמיד, אבל יש מקרים שבהם זה מושך יותר את תשומת לבנו.
סימנתי לעצמי מראי מקום רבים שארצה לחזור אליהם, אך אסתפק בציטוט זה.
מרים טבעון עשתה בספר זה, כמו בספריו האחרים של סאראמאגו, עבודת תרגום מושלמת.
מומלץ עד מאוד.
A Caverna – José Saramago
הספריה החדשה
2003 (2000)
תרגום מפורטוגזית: מרים טבעון