תגית: המשפחה הלוחמת

כותרת משנה: זרעי הקרע: מאלטלנה ועד היום

גיל סמסונוב הוא בן למשפחה הלוחמת. אביו היה מפקד לח"י בזכרון יעקב, ובין בני משפחתו היו לוחמים נוספים באצ"ל ובלח"י שהתפצלה ממנו. המחלוקת והשנאה בין המחתרות הללו להנהגת הישוב ידועות, ובגינן במשך שנים רבות הושתק חלקן של הראשונות במאבק להקמת המדינה. עיוות זה של ההיסטוריה תוקן עם עליית הליכוד לשלטון, אך הקרע בין המחנות לא התאחה, ונדמה שהטינה שהגיעה לשיאה בסזון ובפרשת אלטלנה עדיין מלבה יצרים גם היום. סמסונוב מספר בספר זה את ההיסטוריה כפי שחווים אותה צאצאי אנשי המחתרות. "אינני מתיימר להיות אובייקטיבי", הוא מצהיר בהקדמה, ובאותה נשימה מבטיח לספר את הסיפור האמיתי. די דבר והיפוכו.

"הבֶּגינים" יכול היה להיות ספר היסטורי מרתק, אילולא היה כה חד צדדי. "מי יתן וספרי שעורך חשבון היסטורי יביא אותנו לסגירת מעגל האיבה שהחל לפני קרוב ל-100 שנה ושנדע להתעלות. לדבר. לגשר. להבין. לסלוח. להיות ראויים ליוסף טרומפלדור ולשלמה בן-יוסף, לחנה סנש ולדב גרונר", כך מייחל הסופר במוטו הפותח את הספר, אבל הכרה בתרומתו של צד אחד, והתעלמות כמעט גורפת מתרומתו של הצד השני, אינן הדרך לגישור. פעמים ספורות בלבד, נדמה לי שרק פעמיים, הוא מביע את הרעיון ששילוב שתי הגישות המתנגשות יחדיו הביא לתוצאות המיוחלות – "הקרדיט העצום לעצמאות ישראל מגיע לשני המחנות ששנאו והשמיצו זה את זה ובעטו זה בזה במשך שני עשורים, עד שהקימו יחד מדינה". בשאר הזמן ניצב צד אחד טהור וצודק מול רשעות ועוינות של הצד השני הטועה תדיר.

מאז ומתמיד הוקסמתי מסיפורי המחתרות. את "גבורה באדום", סיפורו של דב גרונר, קראתי שוב ושוב כילדה. בגין היה ועודנו בעיני דמות מופת. אבל כמוהו גם בן-גוריון. ועלילות ההגנה והפלמ"ח מפעימות אף הן. חבל על כל הדם הרע שזרם בין הצדדים. אני סבורה שהפעילות המקבילה במישורים השונים – המדיני והמיליטנטי – היתה חיונית, ואין האחד מייתר את השני. העובדה שצ'רצ'יל אמר פעם "אצ"ל הוא שגרם לאנגלים לעזוב את פלשתינה", אין פירושה שאצ"ל אכן גרם לאנגלים לעזוב את פלשתינה, כטענתו הנחרצת של סמסונוב בפתח הספר וגם בסיומו. אצ"ל הטריד אותם, אולי המאיס עליהם את שהותם כאן, אבל הוא לא פעל בחלל ריק, ולבטח לא היה גורם יחיד.

ככל שהספר הולך ומתקדם, הנחרצות של קביעותיו הולכת ומקצינה. לשיא היא מגיעה בפרק העוסק בתקופת מלחמת ששת הימים, שבה בגין צורף כשר בלי תיק לממשלת אחדות. אין עוררין על כך שהיה שר פעיל ומשפיע בימים שלפני המלחמה ובמהלכה, אבל מכאן ועד למשפט "בגין הביא להגשמת החלום שטווה ז'בוטינסקי ושיוצג בסמל אצ"ל, הרובה שמונף מעל מפת ארץ ישראל השלמה" ארוכה מאוד הדרך. היו שם ראש ממשלה, רמטכ"ל, מפקד חיל אויר, שר בטחון. לא שר אחד בלי תיק שהביא להגשמת החלום. בפרק האחרון קובע סמסונוב שבגין הוא ראש הממשלה האהוב ביותר בתולדות ישראל. גם אם לבי נוטה אליו, לא מצאתי שום סימוכין לקביעה הזו.

הספר כולל סיפורים היסטוריים מוכרים ברובם, וגם כמה שפחות, כך שרכשתי ממנו ידע חדש. אפשר לומר גם שמעניין לקרוא על הארועים מנקודת מבט סובייקטיבית. הבעיה היא שיש לזכור כל הזמן שזוהי נקודת המבט, ולא לקבל את הקביעות שבספר כפי שהן. בעיני, יותר מכפי שמדובר בקריאה היסטורית, מדובר בקריאה אנתרופולוגית, היכרות עם נקודת מבט של ציבור שצמח מתוך המשפחה הלוחמת. אבי המשפחה הזו עמד כל חייו איתן נגד מלחמת אחים, גם כשחש שנגרם לאנשיו עוול קשה, ולוואי ונלמד ממנו.

גם ספרו הקודם של סמסונוב, "הנסיכים", נטה בפירוש חיבה למשפחה הלוחמת ולצאצאיה, אבל שם הוא הצליח לשמור על מידה רבה יותר של אובייקטיביות עובדתית. מכיוון שקיימת חפיפה חלקית בין שני הספרים, אמליץ על הקודם כעדיף על הנוכחי.

דביר

2023

מר ביזוואז, תושב טרינידד ממשפחה הודית, מת בהיותו בן ארבעים ושש, מספר שבועות אחרי שפוטר מעבודתו. במספר עמודים בפתח הספר סוקר הסופר את חייו של גיבורו, חיים של מצוקה ושל סכסוכים, שגולת הכותרת שלהם היא הגשמת החלום לחיות בבית משלו, משוחרר מכבלי משפחת אשתו שבצלה חסה רוב ימיו. אמנם הבית נקנה בחופזה, מבלי לתת את הדעת על אינספור ליקוייו שמעולם לא תוקנו, ואמנם מר ביזוואז שקוע בגינו עד צוואר בחובות שאין לו סיכוי להחזיר, אבל הוא חושב בסיפוק כי "מה נורא ודאי היה זה, לעת הזאת, להיות בלעדיו; למות בין בני משפחת טולסי, בתוך העניות של אותה משפחה גדולה, מתפוררת ואדישה; להשאיר את שאמה והילדים ביניהם, בחדר אחד; גרוע מזה, לגמור את החיים בלי שנסית אפילו לתבוע לעצמך את מנת חלקך תחת השמש; לגמור את החיים ולמות כמו שנולדת, מיותר ומקופח".

מר ביזוואז נולד בחצות, שעה לא מוצלחת על פי האמונה המקומית. על פי תווי פניו קבע הפאנדיט כי הוא עתיד להיות נואף, בזבזן ושקרן, וכי ימיט אסון על אביו. הוענק לו השם מוֹהוּן, האהוב, אך הוא בהחלט לא חש ככזה. אחרי שאביו מת כשצלל לאגם כדי להציל את בנו שבטעות סבר כי טבע, והתממשה נבואת האסון, עברו הילד עם אמו ואחותו להתגורר בחדר אחד בבקתת חומר בחצר האחורית של דודתו. חיים של תלות ושל בושה ציפו לו מעתה והלאה. הוא ניצל את כשרונו בשרטוט אותיות כדי להתפרנס בדוחק כצייר שלטים, אבל חש שאינו חי ממש. "הוא התחיל לחכות, לא רק לאהבה, אלא שהעולם יגלה את מתיקותו ואת הרומנטיקה שבו. הוא דחה את כל הנאתו בחיים עד ליום ההוא". בהלך רוח זה נחו עיניו על שאמה הצעירה. הוא העז להגניב אליה פתק אהבה, וחיש קל מצא עצמו נשוי לא רק לאשתו אלא לכל משפחתה, שנוהלה ביד רמה על ידי אמה של שאמה ועל ידי גיסה.

אחרי ההקדמה הנוגה, ואחרי תיאור ילדותו העצובה של מר ביזוואז, הלב יוצא אליו. ואז מהפך. במקום לטפח אושר עם האשה שבה בחר, הוא בוחר להלחם בכל. במשפחה שסיפחה אותו אליה, באשתו, בילדים שיוולדו לו. הוא הופך בתוך יום לגס רוח, רודן, מתנשא בזכות השכלתו היחסית, שולל הכל. הוא עוזב בכעס, חוזר כנוע, עוזב שוב וחוזר חלילה. הוא עוקר מחדרו בבית המשותף עם שאמה ועם הבת שנולדה להם כדי לנהל חנות מכולת של המשפחה, ומביא אותה אל עברי פי פחת. מנסה לבנות בית, וכושל. שב ומסתכסך עם משפחת אשתו, ומאמלל את ילדיו. אותה תחושה קדומה שאינו חי באמת ממשיכה לפקוד אותו, כי "מעולם לא נטשה אותו ההרגשה שאיזו מטרה נעלה יותר מזומנת לו". משפחתה של שאמה אכן דוחקת אותו לשוליים, אבל הוא מצדו אינו עושה שמץ של מאמץ אמיתי להיטיב את חייו, ורוב הזמן הוא די מעורר בחילה.

ולא שאין לו פוטנציאל לחיות חיים טובים יותר. במשך כמה ימים של חסד הוא שרוי לבדו עם בנו, והוא מנצל זאת לעורר בילד ענין במדע ובטבע. אבל דבקותו בבית המתפורר שבנה לעצמו הורסת גם את ההזדמנות הזו. מר ביזוואז הוא, כאמור, משכיל יחסית לסביבתו, אבל אינו מנצל את ידיעותיו כדי להיטיב את חייו. נוח לו יותר להתקרבן. "הוא האשים את אביו; הוא האשים את אמו; הוא האשים את בני טולסי; הוא האשים את שאמה. אשָם תכף לאשָם והכל שימש אצלו בערבוביה". רק אחרי לידת ילדו הרביעי, כשהחיים בבית טולסי הפכו בלתי נסבלים, קם והסתלק מבלי לומר שלום בתחושה ש"העבר היה מזויף, שורה של תקלות מתעתעות. החיים האמיתיים ומתיקותם המיוחדת היו לפניו: עדיין היה מתחיל". לראשונה בחייו נקט יוזמה והשיג עבודה כעיתונאי, והפך לאדם בעל ערך בעיני עצמו ובעיני אחרים. זה לא שינה במאומה את יחסו כלפי בני משפחתו. גם כשבמקרה שמע את שאמה משוחחת עם המנהלת שלו במשרה הבאה שהשיג, והבין כי "מעולם לא דימה בנפשו ששאמה מתמצאת עד כדי כך ויש לה דעות קדומות חותכות כל כך", לא השתנה דבר ביניהם. חיים שלמים בוזבזו בתחושה של המְתנה מתמדת, בהחלטות חפוזות, בהפסדים ובכשלונות.

וכל הזמן דיבוק הבית, מתפורר ככל שיהיה, הסמל לעצמאות, לזהות נפרדת, לניצחון, מעניק תחושה של בעלות, של שליטה.

ו.ס. נאיפול ביסס את הספר על משפחתו שלו, ואולי משום כך נגע ללבי יותר מכולם הבן אנאנד, בן דמותו שלו, שכאבו בשל נסיבות חייו מתואר בחיות יתרה. הכתיבה שלו מצוינת, מדויקת, אמינה, והספר זכה להכלל ברשימות קריאה נחשבות בצדק. לא ברור לי אם ביקש להבהיר את התנהלותו של אביו, אבל מבחינתי נותרה בלתי פתורה השאלה מדוע דחף מר ביזוואז את עצמו במו ידיו עמוק יותר ויותר אל זרועות האומללות למרות כישוריו וכשרונותיו, וחבל. יחד עם זאת, ולמרות סלידתי מדמותו, הספר, בתרגומו היפה של אהרן אמיר, ריתק אותי.

A House for Mr Biswas – V. S. Naipaul

זמורה ביתן

1985 (1961)

תרגום מאנגלית: אהרן אמיר

מספר גדול להפתיע של בכירי הפוליטיקה הישראלית בעבר ובהווה – כולל הנשיא וראש הממשלה – חולקים מכנה משותף: הם הדור השני של לוחמי מחתרות אצ"ל ולח"י (לבנת, מרידור, ריבלין, לבני), או צאצאי אנשי חוגו של ז'בוטינסקי (נתניהו). גיל סמסונוב, בעצמו בן לאיש לח"י, ומי שהיה מעורב באופן אישי בתהליכים הפוליטיים שעברו על הליכוד לגלגוליו, הקדיש את עבודת הדוקטורט שלו לחקר תופעה זו, תופעת "הנסיכים" יורשי העצר, וכעת מציג את ממצאיו בספר.

יש בהיסטוריה – העולמית והישראלית – דוגמאות רבות של משפחות שהחיידק הפוליטי עבר בהן מדור לדור (קנדי, וייצמן ועוד). לטענתו של סמסונוב אין עוד מקרה של דור שלם ששעתק את עצמו, כמו דור ההורים של המשפחה הלוחמת. מבלי להכנס לויכוחים חברתיים ופוליטיים – ההבלגה של ההגנה מול האקטיביות של אצ"ל ולח"י, ימין מול שמאל וכיוצא באלה – העובדה היא שקבוצה גדולה של אזרחים ישראלים מצאה את עצמה מנודה ממרכז המפה הישראלית, החל בימים שלפני הקמת המדינה (הסזון), והמשך לאחר הקמתה (ידועה אמירתו של בן-גוריון "בלי חרות ומק"י"), כשמפקדים בכירים במחתרות לא הצליחו לתפוס מקום ראוי בצה"ל, ואנשים ש"הוכתמו" בעבר מחתרתי התקשו למצוא עבודה. החבורה התכנסה בתוך עצמה, אנשיה בחרו לגור בקרבת מקום אלה לאלה, ותמכו בחלשים שבהם. הכותב מספר על סבתו ששלחה אותו עם צנצנות ריבה, שבתחתיתן הודקו שטרות כסף, אל אצ"ג ורויזיוניסטים אחרים. לא בכדי ניתן להם הכינוי "המשפחה הלוחמת": הצעירים התיחסו אל הותיקים כאל "דודים", גם ללא קרבה משפחתית פורמלית. הדור השני ספג את הלהט ואת האמונה, יחד עם תחושת הנידוי, ובהגיע זמנם הצטרפו אל מפלגת האם – חרות, גח"ל, הליכוד – בתמיכה עקבית וחסרת פשרות של "דודיהם" הותיקים.

סמסונוב מתאר בפרוטרוט את התהליכים שעברו על הזרוע הפוליטית של המשפחה. החל מימיו של מנחם בגין כמנהיג נערץ של תנועת חרות – תופעה יוצאת דופן של מנהיג שכשל במשך כמעט שלושים שנה בבחירות, אבל מעמדו היחודי נותר בלתי מעורער, עבור באימוצם ובטיפוחם של מנהיגים כריזמטים בפריפריה (משה קצב ומאיר שטרית), התחזקות מעמדם של דוד לוי ואריאל שרון, המלחמה על ירושת בגין, התפוררות הלכידות של דור הבנים, ועד מאבקי הבחירות לכנסת ה-20 המתנהלים בימים אלה ממש. היום ניתן למצוא את "הנסיכים" גם מחוץ למשפחה – ציפי לבני היא דוגמא בולטת: השנים עשו את שלהן, היציאה מן ההסתגרות בתוך המשפחה הלוחמת, החשיפה לגורמים אחרים בחברה, המעבר מן האופוזיציה הנצחית אל עמדות שליטה, וגם מות ההורים בני דור המחתרות.

"הנסיכים" הוא ספר מרתק, הניתוחים שהוא מציג מעניינים, המבט מבפנים מעניק לספר ערך מוסף, הכתיבה רהוטה, ואין תחושה של קריאת עבודת תזה יבשה, אלא של פרקי היסטוריה שקמים לתחיה ברעננות. זהו ספר שנכתב באהבה, וכתוצאה מכך, למרות שאינו גולש לעמדות פוליטיות, הוא מוטה מתוך הערכה וחיבה. הדוגמא שזכורה לי בעיקר היא קביעתו של סמסונוב שמשום שבגין הצטרף אל ממשלת אשכול במאי 1967, הוא נחרט בזכרון כאחד מגיבורי הנצחון במלחמת ששת הימים. אמנם הייתי אז ילדה צעירה, אבל אני בטוחה שעל מחזיקי המפתחות שאספנו אז בלהיטות הופיעו עזר וייצמן, מוטה הוד, לוי אשכול ומשה דיין, ולא מנחם בגין, שעד היום הוא לא מי שנקשר אסוציאטיבית לנצחון. אני מניחה שבעבור המשפחה הלוחמת היותו של מנהיגם חלק מן השלטון באותם ימים היתה משמעותית מאוד. מכל מקום, הטיה כזו של המסופר מעידה על התחושות בתוך המשפחה, ואינה פוגמת בעובדות האוביקטיביות שהן לב הספר.

בשורה התחתונה: ספר מרתק, מיועד גם לאלה שחשים הזדהות עם גיבוריו, וגם לאלה שההיסטוריה החברתית-פוליטית של ישראל מסקרנת אותם.

הוצאת דביר

2015