לתומס טרייסי יש נמר. לא בדיוק נמר, אלא פנתר שחור, ולא באמת נמר בשר ודם, לפחות תחילה, אלא מעין ישות פנימית בתוכו שמתלווה אליו מילדות. במילה האחרונה בסיפור חושף סרויאן מהי משמעות הנמר בעיניו, אבל בעיני הוא נושא משמעות שונה, הבאה לביטוי במהלך חייו של טרייסי. הנמר הוא הכוח הפנימי שבטרייסי, המצפן המכוון אותו, ולפעמים מטעה אותו, אל האופן שבו הוא רוצה להתנהל בעולם.
טרייסי גדל בסן פרנסיסקו, ניסה את מזלו בניו יורק, מצא אהבה ואיבד אותה, שב לסן פרנסיסקו ושוב לניו יורק, הפך מפורסם בעל כורחו, נחשד כמטורף, וביקש תיקון לשיבוש שנפל בחייו. הנמר היה אתו רוב הזמן, לעתים מעניק לו כוח להיות אסרטיבי ולעמוד על שלו, לעתים דוחק בו להחלץ מן הבדידות ולמצוא נפש אהובה, ולעתים דוחף אותו בכוח רב מדי לבצע מעשים שיזיקו לו. כשנמר שנמלט מגן חיות פוסע לצדו ברחובות ניו יורק, טרייסי אינו מבחין בינו ובין זה שבתוכו, ומבקש להגן על שניהם.
הסיפור של הנמר הוא סיפור כפול. רוב הזמן זהו הסיפור הפרטי של טרייסי ומאמציו להגדיר את מקומו. משעה שהנמר הופך נחלת הכלל, זהו גם סיפורה של החברה, שפוחדת מן השונה ורודפת אותו, שהופכת כאב פרטי למוצר צריכה, ושנגרפת כעדר בהיסטריה המונית. סרויאן, באמצעות פסיכיאטר אירופאי ששונא פסיכיאטריה, מעביר שבט ביקורת על הנסיון לקטלג אנשים ולקבוע גבולות לשפיות ולשגעון. "קל לעשות זאת. אפשר לעשות זאת עם כל אחד", הוא מגיב על קביעתו של פסיכיאטר אחר לפיה טרייסי משוגע. סרויאן, המאמין בטוהר ובתום, מוביל את העלילה אל סיום מזכך המעורר אנחת רווחה.
במהלך הקריאה, יש להודות, לא הוקסמתי מן היצירה. המטפורות הברורות שבה, כמו גם הסגנון המינימליסטי, גרמו לי להתייחס אליה כפשטנית. או שמא חיכיתי לעוד "הקומדיה האנושית", והתאכזבתי כשקיבלתי משהו שונה. יופיה של היצירה נגלה לי רק כשהרהרתי בה אחרי שסיימתי לקרוא. אני אמנם מעדיפה את היצירות האחרות של סרויאן, אבל הנובלה הזו מומלצת בהחלט.
עוד יש לציין לטובה את האיורים המלבבים של דני קרמן המעטרים את הספר. כדאי לקרוא את המאמר שכתב לרגל צאתו לאור.
Tracy’s Tiger – William Saroyan
תשע נשמות
2024 (1951)
תרגום מאנגלית: ג'יי לביא
סקירות ספרים 