תגית: הנס הולביין

"שבחי הסיכלות", שנכתב ב-1508, הוא נאום הוקרה של הסיכלות לעצמה. כשהיא נעזרת בבני לוויה נאמנים – אהבה עצמית, חנופה, שיכחה, עצלות, תענוג, שגעון, זללנות, הוללות, תרדמת מוות – מסייעת הסיכלות, על פי עדותה שלה, להרבות את אושרן של הבריות. היא מונה אחת לאחת את התופעות שבזכותן עדיפה סיכלות על חוכמה ועל ידע, וחובטת בזה אחר זה במגזרים שונים ובעיסוקים שונים שלא היו משגשגים ללא עזרתה. לסיום דבריה היא מבססת את טיעוניה באמצעות מובאות מכתבי הקודש ופירושן, כגון "זוהי גם משמעות האיסור שאלוהים אסר על אדם הראשון לטעום מעץ הדעת טוב ורע, כביכול הדעת היא סם מוות לאושר". עובדה.

מרבית פרקי הספר קצרים ודינמיים, מעלים חיוך ומשעשעים. כשהסיכלות מגיעה לדון באנשי דת, הפרקים מתארכים, עד שנדמה שלשם כיוון אראסמוס מלכתחילה. מן המבוא שכתב המתרגם במבוא לספר, ומדברים שקראתי במקומות אחרים, למדתי על חשיבותו של אראסמוס בקו התפר שבין ימי הביניים לעידן החדש, ועל תעוזתו להתריס נגד בעי הכוח של זמנו. למדתי גם שלמרבה הצער האיש שכתב כאן כי ישו "דורש רק לקיים מצווה אחת, כלומר את צו האהבה" היה אנטישמי ארסי. לא ברור כיצד מתיישבת סתירה זו. מן הספר, אגב, הוא מצטייר גם כמזלזל בנשים. מסתבר שאדם יכול לצאת חוצץ נגד שורה ארוכה של עוולות ותפיסות מעוותות ועדיין לאחוז בכמה משלו.

כמעט בכל אחד מפרקיו המרובים של הספר ניתן למצוא רעיון מעניין, נקודה למחשבה. אביא כאן כמה ציטוטים מייצגים.

מכיוון שבספרים עסקינן, הנה קטע קצר ממה שיש לסיכלות לומר על סופרים ועל קוראים: "אשרי המחבר השומע לעצתי: הלה לא יעשה לילות כימים, לא ירשום כל מה שיעלה על רוחו ועל קצה עטו, לא יסכן יותר מכמה פרוטות לקניית הנייר, שכן יידע מראש כי ככל שירבה לכתוב דברי הבל כן ישמח את לב הקוראים, כלומר את הסכלים והנבערים מדעת. מה ממנו יהלוך אם שניים-שלושה מלומדים, אשר יקראו במקרה את ספרו, יבוזו לו? מה ערך לקולם של חכמים מעטים בתוך המון קולני ורב?"

על הידידות: "לנהוג בסלחנות כלפי חולשותיהם של הידידים, להתעלם מחסרונותיהם, להתפעל מחטאיהם כאילו היו מעשי-צידקות – מה קרוב מזה לסכלות?"

על העדריות המטפחת את הבינוניות: "ככל שהאדם חסר כשרון יותר, כן רב יותר קהל מוקיריו. הגרוטאות הירודות בטיבן מביאות תמיד את ההמון לידי התפעלות, שכן רובם המכריע של הבריות נגוע, כאמור בסכלות. הנבער מדעת מרוצה מעצמו וגם אחרים מתפעלים ממנו, ואם כך, לשם מה חייב אדם לשאוף ללמדנות אמיתית המושגת בקשיי-קשיים, המרגילה להססנות וביישנות, ולבסוף זוכה בהערכתם של מעטים בלבד?"

על האפיפיורים: "אילו ניסו ללכת בדרכיו, כלומר לחיות בעוני, בעמל, בלימוד תורה, במוות על הצלב, בבוז לחיים, אילו היו מהרהרים במשמעות תואריהם "אפיפיור", כלומר אב, ו"קדושתו" – הרי היה גורלם המר ביותר בעולם, שכן מי היה משתוקק להגיע למקומם בכל מחיר, או, לאחר שהגיעו אליו, להגן עליו בחרב, ברעל ובכל מעשה זדון?"

על תיאולוגים ועל משפטנים: "התיאולוגים שלנו כה מאושרים בחוסר הבושה שלהם, עד שאפילו עורכי הדין יכולים לקנא בהם"

כקוראת אדוקה של פרסומי האקדמיה ללשון עברית, שעשע אותי המשפט הזה שבא בסיומו של פרק חבטות במורים: "כאילו כדאי להרעיש עולמות אם מישהו יחשוב את מילת החיבור כתואר הפועל"

חביב עלי הציטוט הרציני הזה: "האושר תלוי לא בדברים עצמם, אלא בדעה שיצרנו לעצמנו עליהם"

את הספר מעטרים איוריו המקוריים של הנס הולביין הבן.

הספר תורגם שנית ב-2017 על ידי נתן רוב מרב מילר בשם "השבח לטפשות".

משעשע, מעורר מחשבה ומומלץ.

Moriae Encomium – Desiderius Erasmus Roterodamus

ספרית פועלים

1966 (1508)

תרגום מלטינית: חיים הלפרין