כותרת משנה: להשתייך 1492 – 1900
הכרך הראשון של "הסיפור של היהודים" תיאר את התהוותה של היהדות ושל העם היהודי, והסתיים בגירוש ספרד. הכרך השני פותח, וכנראה לא במקרה, בדוד הראובני, איש מסתורין, נוסע יהודי, שהציג עצמו ב-1524 כשליחו של יוסף מלך חבור, הציע להקים צבא יהודי שיחד עם הנוצרים יכבוש את ארץ-ישראל מידי המוסלמים, והצליח להגיע לחצרות אפיפיורים ומלכים עד שהוצא להורג. שלמה מולכו, אנוס ששב אל היהדות בהשפעתו, פיתח אף הוא חזיונות משיחיים מכוחה של הקבלה. יהודים רבים למודי סבל ראו בהם את מבשרי הגאולה.
שמו של הכרך השני הוא "להשתייך", שם שיש בו מרירות, משום שנסיונותיהם של היהודים להשתלב בסביבתם כשלו שוב ושוב, וכל כשלון לווה במרחץ דמים. אולי לא ייפלא אפוא שמשיחים, הזויים ככל שהיו, התקבלו בהתלהבות ובנכונות עמוקה להאמין. על האקסטזה שאחזה בציבור עם הופעתו של שבתי צבי, למעלה ממאה שנים אחרי הראובני, כותב שאמה: "השבתאות היתה ההפך מקבלת הדין וההשלמה עם הגורל, מהבריחה האינסופית מפני האסון. הפעם ההתרוצצות היתה אל עבר הגאולה […] לא ל-כך קשה להבין כיצד פולחן היסורים וההתעלות, מחלה דו-קוטבית קולקטיבית, יכול היה לצאת וידו על העליונה".
נדמה שבכל עמוד שייפתח באקראי יימצאו אותם חלקי סיפור, גם אם התקופות שונות. היהודים מגיעים למקום מסוים, כמה מהם מתבססים בו בקלות בזכות קשרים חובקי עולם עם בני העם ובני המשפחה הפזורים בתפוצות, נוחלים הצלחה, ומעוררים קנאה והתנגדות. בזכות התעשרותם, ומשום שאף אחד אחר אינו מתנדב לכך, הם מממנים את המלחמות ואת המותרות של השליטים. כך עד שמשבר כלכלי או חברתי מפוצץ את הבועה, השליטים מתנערים מחובותיהם, המתחרים מסיתים, והנה פוגרום וגירוש, והכל מתחיל מהתחלה במקום אחר. אבל גם אם מדובר בריטואל, אי אפשר לצמצם את הסיפור לפן הכלכלי. שאמה אמנם ממקד חלק ניכר מן הספר בדמויות בולטות, אבל אינו מזניח את ההמונים, את הסמרטוטרים בלונדון, את הקבצנים הנודדים בלהקות בגרמניה, את אלפי בעלי המקצועות הזעירים שפרנסתם דחוקה, והם, כמובן, הרוב, לא עשירים מנקרי עיניים, לא מנצלי העניים הנוצרים. המונח "אנטישמיות" אמנם הוטבע רק בשלהי המאה ה-19, אך שורשיו בהיסטוריה העתיקה. אפשר לתלות אותו בתקוות לנצר את היהודים, אבל בפועל אלה שהתנצרו לא נוקו מחשד יהדות. למעשה, האנוסים נרדפו על ידי האינקויזיציה יותר מאשר היהודים. עלו טענות כי "הפורענויות שפקדו אותם הן באשמת הנפרדות העיקשת שלהם", ובלי להתבלבל בכלל נטען גם כי "הבעיה היא הפולשנות של היהודים". אי אפשר לנצח. אז משיח, וחלומות גאולה, ואופטימיות שאולי בסיבוב הבא יהיה אחרת, עד שלא.
היו שניסו למצוא נחמה, כמו ר' שמואל אושקי שכתב כי "לב האסון שלנו, הגלות שלנו, העונש שהושת עלינו לנדוד בעולם באימה ובחרדה, הוא בעצם ברכה בתחפושת". אי אפשר לחסל עם מפוזר. כשממלכה אחת גוזרת חיסול, ממלכה אחרת חומלת. היו שניסו להגשים חזון צנוע של התישבות בארץ-ישראל, כמו דונה גרציה נשיא וחתנה דון יוסף נשיא, שביקשו להקים ישוב מבוסס בטבריה. והיו, כמובן, אלה שביקשו להשתייך. היהודים הספרדים בצרפת בתקופת המהפכה הצליחו להשיג זכויות אזרחיות (היהודים האשכנזים נותרו זרים), היהודים בהולנד היוו מיני-יקום אחד מרבים, בחוגי המשכילים קשרים תרבותיים הפכו לעתים לחברות. אפילו הרצל אימץ, בטרם הפך לציוני, את הרעיון של התנצרות המונית כדרך להפוך להיות כמו כולם (אבל התנה זאת בהתגיסותה של הכנסיה למאבק באנטישמיות). כך או כך, האדמה אף פעם לא היתה יציבה תחת רגליהם.
סיימון שאמה נודד בעולם, מציג וריאציות של הקיום היהודי, באירופה חולת האנטישמיות, באמריקה שפורמלית לא הבדילה בין בני אדם על בסיס דתם, בסין הסובלנית, בקוצ'ין שקיימה קהילה רגועה, עד שפרצו סכסוכים על בסיס פרנסה עם המוסלמים, ועד שהאינקויזיציה הפורטוגלית הגיעה. בתוך היומיום, בין מצוקה למצוקה, המשיכו להתנהל דיונים פנימיים על הזהות היהודית, על החילוניות מול האורתודוקסיה, על ההשכלה. האם היהדות היא תרבות פתוחה או מסתפקת בעצמה? האם היא חרשת לקולות הזמן או נושאת בבשרה את סימן ההיסטוריה? האם התורה, התנ"ך, התלמוד […] מספיקים כשלעצמם כדי לקיים חיים יהודיים אותנטיים? והאם החיים האלה בהכרח נמהלים ונפגמים כשהם מוקפים מכל עבר בתרבות הגויית, או שאולי הם נעשים עמוקים ועשירים יותר?
הספר שזור בדמויות מרתקות רבות, ביניהן דונה גרציה, שפינוזה, משה מנדלסון, המתאגרף דניאל מנדוזה (הוא בהחלט לא היה היהודי הראשון שהשיב מלחמה שערה בעזרת משהו קצת יותר גופני מהתפלפלות נעלבת; אבל הוא היה הראשון שכתב על זה), מרדכי נוח שביקש לייסד טריטוריה יהודית באי גרנד איילנד בנהר ניאגרה, רבקה גראץ הפילנתרופית, יהודה לייב פינסקר, כותב ה"אמנציפציה", ועוד. בכל נקודת זמן שאמה מרחיב את היריעה מעבר לסיפור הפרטי. כך, לדוגמא, כשהוא מספר על מנדלסון, הוא מרחיב על ההשכלה בתקופתו ועל דמויות מרכזיות בתחום זה. הוא מתעכב על תופעות מרכזיות כמו צמיחת החסידות, שאת השמחה ואת ההתלהבות האקסטטית שלה הוא מקשר אל הדמוגרפיה הגלובלית שיצרה דור של צעירים חסרי מנוח. הכרך השני מסתיים עם הרצל, החל ממשפט דרייפוס וכלה במפגש עם קיסר גרמניה במקווה ישראל.
בכוח כשרונו של שאמה, ובזכות תרגום נאה של אביעד שטיר, ארבע מאות שנות היסטוריה קמות לתחיה, תוססות ומבעבעות בפרטי פרטים. זוהי היסטוריה של היחיד ושל החברה, הקושרת בין ההתרחשויות הפרטיות ליהודיות ובין היהודיות לגלובליות, מתובלת בפכים קטנים ועוסקת בשאלות גדולות. למותר לציין שבלתי אפשרי להכיל את השפע בסקירה, ולכן אסתפק בהמלצה חמה.
The Story of the Jews – Simon Schama
ידיעות ספרים וספרי עליית הגג
2021 (2017)
תרגום מאנגלית: אביעד שטיר
סקירות ספרים 