הספר השלישי של "החברה הגאונה", המשכו של "הסיפור של שם-המשפחה החדש", נפתח בשנת 2005, בפגישתן של אלנה ולִילה, כמה עשורים מאז נפגשו לאחרונה, חמש שנים לפני היעלמותה של לִילה. אלנה מדברת, מגששת אחר האמון ששרר ביניהן בצעירותן והתפוגג, לִילה מזמזמת בהיסח הדעת. בשני הפרקים הראשונים של הרומאנים התוודענו אל השתים, הכרנו אותן בילדותן הקשה, שותפנו בהתחבטויותיהן, ליווינו אותן בדרכיהן המתפצלות. כעת מסתבר שהמרחק ביניהן הלך וגדל. לִילה בחרה להשאר בנפולי, אלנה בחרה להתרחק, אך כעת היא יודעת שההתרחקות הזו לא הובילה אותה אל מקום טוב יותר, והיא מנסה לשתף את לִילה במסקנותיה:
ואני אכן נמלטתי. אך רק כדי לגלות, בעשורים שבאו לאחר-מכן, שטעיתי; שמדובר בשרשרת של טבעות הולכות וגדלות: השכונה שבה ושולחת אותך אל העיר, והעיר אל איטליה, ואיטליה לאירופה, ואירופה לכל הפלנטה. והיום אני רואה זאת כך: לא השכונה חולה, ולא נפולי, אלא כדור-הארץ, היקום כולו, או היקומים. והמיומנות היא בהסתרת מצב-העניינים האמיתי ובהסתתרות מפניו.
"הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו" מלווה את אלנה במסלול הבריחה שלה ואת לִילה במסלול ההופכי בחזרה אל השכונה. אלנה, שכתבה ספר מצליח, מיטלטלת בין השפלה להערכה על פי התגובות לספר. נישואיה לאקדמאי מוערך, שבעקבותיהם היא מרחיקה מנפולי לפירנצה, ממסגרים אותה בתפקיד אשה ואם, תפקיד שאותו היא ממלאת בהצלחה חלקית בלבד, תוך שהיא מאבדת הערכה כלפי עצמה. לִילה, שבחרה להתנתק מהשכונה בעקבות הפירוד מבעלה, מגדלת את בנה בעזרת אנצו המסור תמיד, מוצאת עצמה מעורבת במאבק לשיפור תנאי הפועלים במפעל הנקניקיות בו היא עובדת, ובצעד אמיץ, אולי הַתרסתי, שבה לשכונה. בתנועת הנדנדה המאפיינת את מהלך חייהן, כשאלנה שוברת את הכלים ויוצאת להרפתקה בלתי שקולה, לִילה מתברגת לעבודת צווארון לבן שמחלצת אותה מן העמל המפרך והמטַמטם, ומאפשרת לה קיום ברווחה.
שתי הנשים כמעט ואינן נפגשות, והקשר ביניהן ברובו טלפוני ובלתי רציף. כלפי חוץ נדמה שיותר משהן תומכות זה בזו, הן מגנות זו את זו. ויחד עם זאת, הקשר הסימביוטי ביניהן אינו ניתק לרגע. כשלִילה מאוכזבת מכתב-היד של מה שאמור להיות הספר השני של אלנה, היא מגיבה כך: "אל תגרמי לי יותר לקרוא שום דבר, אני לא מתאימה, אני מצפה ממך למקסימום, אני יותר מדי בטוחה שאת יודעת לעשות טוב יותר, אני רוצה שתעשי טוב יותר, זה הדבר שאני רוצה יותר מכל, אם את לא מצטיינת, מי אני?", מהדהדת את הדברים שאמרה לה עוד בצעירותן: "את החברה הגאונה שלי, את צריכה להיות הכי טובה מכולם, גברים ונשים". אלנה מצדה מודעת לנוכחותה של לִילה בתוכה ככוח מניע, לטוב ולרע: "אני רציתי להפוך-להיות, אבל אף-פעם לא ידעתי מה בדיוק. והפכתי-להיות, זה בטוח, אך בלי אובייקט, בלי תשוקה אמיתית, בלי אמביציה נחושה. רציתי להפוך-להיות משהו – זו הנקודה – רק משום שחששתי שלילה תהפוך-להיות מי-יודע-מה ואני אשאר מאחור. הלהפוך-להיות שלי היה להפוך-להיות בתוך השובל שלה".
יותר משני קודמיו, ובמקביל להתבגרותן של שתי הנשים ולהתפתחות מודעותן לעולם, ספר זה חורג מן המסגרת הפרטית והשכונתית אל נושאים גלובלים יותר. אלנה מתוודעת בחדות יתרה אל יחסי גברים-נשים, אל התפקידים המסורתיים אליהם נועדה למרות איכויותיה היחודיות, אל הסכסוך המתמיד בין המסגרת המשפחתית למימוש העצמי. היא עומדת על התופעה בביתה שלה – בתה הצעירה אומרת לחבר אגב משחק באבא-אמא: "אתה צריך לתת לי סטירה, הבנת?" – בביתה של ג'יליולה, חברת ילדות, שמוכנה להרמס כליל תמורת הזכות להנשא, ואצל הנשים אתן היא מתרועעת. לא ייפלא אפוא שהטקסט המשמעותי שהיא מצליחה סוף סוף לכתוב, המוציא אותה מדלת אמותיה, עוסק בנושא זה. לִילה מתוודעת אל המאבק בין הקומוניסטים לפשיסטים, ואל אוזלת ידם ותמימותם של הדוברים בשם הפועלים מבלי לחוות את קשייהם. כמו אלנה, גם היא חורגת ממסגרת חייה הפרטיים, אף היא מפיקה טקסט כתוב, תחילה אודות התנאים במפעל ואחר-כך רשימת דרישות לשיפור.
בעוד בספרים הקודמים הזדהיתי עם הבנות ולבי יצא אליהן, בספר הזה התיחסתי אליהן בשיפוטיות, ולמען האמת פחות אהבתי אותן. אלנה נעשתה לא החלטית, כל רוח מצויה משנה את מצב רוחה, האמהות שלה מפוקפקת, היחס שלה לבעלה משונה, הצעד שהיא נוקטת בסיומו של הספר מטופש. במקום לזנק קדימה מנקודת מוצא טובה של סופרת מצליחה ושל אשה נאהבת, היא בוחרת בחידלון, וכאילו במתכוון מחבלת בחיי עצמה בעודה מאשימה אחרים. לִילה, לעומתה, לקחה עוד צעד קדימה באנוכיות שלה, והגישה שלה המצפה להיענוּת אוטומטית לגחמותיה די מכעיסה. אבל בעוד לאלנה היתה האפשרות לא להאבק, ולכן מלחמותיה היומיומיות נראות מיותרות ברובן, לִילה עדיין משכנעת במצוקותיה, וברגעים קשים אף מניחה לכאביה ולתסכוליה להחשף. או אולי, משום שאלנה היא המספרת, היא אינה מצליחה להסביר בשלמות את הגורמים העמוקים להתנהלותה, בעוד לִילה חשופה יותר לעיניה.
העובדה שגישתי אל הבנות הפכה שיפוטית יותר אין פירושה שלא אהבתי את הספר. נהפוך הוא. אלנה פרנטה ממשיכה לכתוב בכשרון גדול וביכולת פסיכולוגית עמוקה את קורותיהן של אלנה ושל לִילה, שתי דמויות אנושיות מאוד, על מעלותיהן ועל פגמיהן, ומפנה את מבטה לא רק אל השכונה ואל הקרובים המידיים, אלא גם אל החברה הנפוליטנית והאיטלקית בתקופה המתוארת. המכלול של "החברה הגאונה" הוא מלאכת מחשבת של כתיבה סבלנית מעמיקה, ואני מצפה לפרק הרביעי החותם את היצירה.
Storia di chi fugge e di chi resta – Elena Ferrante
הספריה החדשה
2017 (2013)
תרגום מאיטלקית: אלון אלטרס
סקירות ספרים 