דן שינמן שימש כסנגור במשך עשרות שנים, עד שלפני כעשור פרש והחל לכתוב. במקביל הוא מלמד את עבודת הסנגוריה באקדמיה. הספר "הסנגור" משלב את כשרון הכתיבה עם כשרון ההוראה כדי לדון בכמה סוגיות יסוד אתן מתמודד הסנגור: בנית אסטרטגית ההגנה, ובעיקר השאלה האם הסנגור צריך לדעת את האמת, זכות השתיקה, והחקירה הנגדית. כל אחד משלושת פרקי הספר נפתח בהסבר קצר על הנושא שבמרכזו, ממשיך בסיפורים הממחישים את הנושא באמצעות דוגמאות פרטניות, ומסתיים בדיון מורחב.
אין צורך להיות עורך-דין כדי להעריך את הספר. הסיפורים כתובים היטב, ומעוררים תחושה שהם לקוחים היישר מן המציאות. למרות שהם נועדו לשרת מטרה, הם נקראים בענין, גם כיצירה ספרותית לשמה, ובעיקר כמעוררי מחשבה ומאירי זוית בלתי מוכרת לקורא שאינו בקיא בנעשה מאחורי הקלעים של עולם המשפט. הדיונים העיוניים מוגשים בבהירות, מבלי להכביד בשפה מקצועית גבוהה, אך גם מבלי לרדד את התכנים. השילוב בין הספרות לדיון העיוני מאוזן, והספר נעים לקריאה ומשכיל.
לא אכנס לעלילות הסיפורים, משום שכדי ליהנות מהם במלואם יש לקשור אותם אל ההיבט העיוני שהם מייצגים, ואת ההיבט העיוני לא מן הראוי לצמצם לסקירה קצרה. אסתפק אם כך בהמלצה על הספר, המספק מבט מעניין ומעמיק אל עולם שמתגלה לרובנו רק מן הזוית הצרה, הצבועה שחור-לבן, של כותרות העתונים.
כנרת זמורה ביתן
2016
סקירות ספרים 