נפשותיהם של מוריה וידין נקשרו זו בזו עוד בגיל הגן, כשהוריו של ידין עברו לגור בשכנות למשפחתה של מוריה בישוב קטן ביו"ש. הם נאלצו להתנתק כשידין והוריו עזבו את הישוב, הפכו לזוג בחשאי בגיל העשרה, ושוב נפרדו. שניהם כמעט בחרו בזוגיות אחרת, אבל מות אמה של מוריה, שהיתה במידה רבה אם שניה לידין, חיבר אותם שוב והם נישאו. על פניו שוררת ביניהם הרמוניה. שניהם נטשו את הדת ואת ההתישבות. ידין עובד כמדריך טיולים ונעדר רבות מהבית, מה שמאפשר למוריה, שהיא סוג של זאב בודד, אדם בתוך עצמו, ליהנות משני העולמות – גם להיות חלק מזוג וגם לחוות את השקט והבדידות שהיא אוהבת. אבל בעוד ידין נכנס לנישואים בלב שלם, מוריה אינה מפסיקה להתלבט ולתהות אם לא "הוחתמה" מילדות על הקשר הזה במקום לבחור בו מרצונה.
יחסיהם נקלעים למשבר של ממש כשמוריה חווה הפלה טבעית בחודש השלישי להריונה, ובמשך שלושה שבועות אינה משתפת את ידין. אולי עוצמת החוויה עזה מכדי למצוא לה מלים. אולי היא מבקשת להאחז עוד בעובר, שהם מכנים מיגל, והצהרה על ההפלה תהפוך את אובדנו לסופי. ואולי היא מתקשה לדבר על מוות, כשמותה של אמה הוא הצלקת של חייה. מכל מקום, אחרי שלושה שבועות היא בוחרת לשתף את ידין באופן שפוגע בו, והוא קם ומסתלק אל הטבע. מוריה נותרת בחברתו המדומיינת של מיגל, ומספרת לו את קורותיהם של הוריו.
רעיה ג'קסון זלקינד כותבת ביד בטוחה, הספר קריא מאוד, ובכל זאת לא הצלחתי להקשר אליו. מכאוביה של מוריה נותרו רחוקים ממני, והיא הצטיירה בעיני בעיקר כילדה מפונקת, כזו שמחפשת קשיים וסיבות לתלונות. כן, למרות ההפלה, למרות מות אמה האהובה. משהו בה מאוד לא בוגר ומאוד לא משכנע. הטראומה של האינתיפאדה, המחנק שבקהילה קטנה, הוויית החיים על הקצה, שעל פי הטקסט שעל הכריכה הסופרת נותנת להם קול חדש, נוכחים בו בשוליים בלבד, רקע חיוור להתמודדות עם ההפלה, ובשום אופן אינם מהווים הסבר לאישיותה (אם בכלל היתה כוונה להשתמש בהם כהסבר).
אסכם בהמלצה מסויגת.
שתים בית הוצאה לאור
2022
סקירות ספרים 