ימים של חול / רעיה ג'קסון זלקינד

נפשותיהם של מוריה וידין נקשרו זו בזו עוד בגיל הגן, כשהוריו של ידין עברו לגור בשכנות למשפחתה של מוריה בישוב קטן ביו"ש. הם נאלצו להתנתק כשידין והוריו עזבו את הישוב, הפכו לזוג בחשאי בגיל העשרה, ושוב נפרדו. שניהם כמעט בחרו בזוגיות אחרת, אבל מות אמה של מוריה, שהיתה במידה רבה אם שניה לידין, חיבר אותם שוב והם נישאו. על פניו שוררת ביניהם הרמוניה. שניהם נטשו את הדת ואת ההתישבות. ידין עובד כמדריך טיולים ונעדר רבות מהבית, מה שמאפשר למוריה, שהיא סוג של זאב בודד, אדם בתוך עצמו, ליהנות משני העולמות – גם להיות חלק מזוג וגם לחוות את השקט והבדידות שהיא אוהבת. אבל בעוד ידין נכנס לנישואים בלב שלם, מוריה אינה מפסיקה להתלבט ולתהות אם לא "הוחתמה" מילדות על הקשר הזה במקום לבחור בו מרצונה.

יחסיהם נקלעים למשבר של ממש כשמוריה חווה הפלה טבעית בחודש השלישי להריונה, ובמשך שלושה שבועות אינה משתפת את ידין. אולי עוצמת החוויה עזה מכדי למצוא לה מלים. אולי היא מבקשת להאחז עוד בעובר, שהם מכנים מיגל, והצהרה על ההפלה תהפוך את אובדנו לסופי. ואולי היא מתקשה לדבר על מוות, כשמותה של אמה הוא הצלקת של חייה. מכל מקום, אחרי שלושה שבועות היא בוחרת לשתף את ידין באופן שפוגע בו, והוא קם ומסתלק אל הטבע. מוריה נותרת בחברתו המדומיינת של מיגל, ומספרת לו את קורותיהם של הוריו.

רעיה ג'קסון זלקינד כותבת ביד בטוחה, הספר קריא מאוד, ובכל זאת לא הצלחתי להקשר אליו. מכאוביה של מוריה נותרו רחוקים ממני, והיא הצטיירה בעיני בעיקר כילדה מפונקת, כזו שמחפשת קשיים וסיבות לתלונות. כן, למרות ההפלה, למרות מות אמה האהובה. משהו בה מאוד לא בוגר ומאוד לא משכנע. הטראומה של האינתיפאדה, המחנק שבקהילה קטנה, הוויית החיים על הקצה, שעל פי הטקסט שעל הכריכה הסופרת נותנת להם קול חדש, נוכחים בו בשוליים בלבד, רקע חיוור להתמודדות עם ההפלה, ובשום אופן אינם מהווים הסבר לאישיותה (אם בכלל היתה כוונה להשתמש בהם כהסבר).

אסכם בהמלצה מסויגת.

שתים בית הוצאה לאור

2022

האירוע / אנני ארנו

כשאנני ארנו היתה בת עשרים ושלוש היא נכנסה להריון לא מתוכנן מקשר בלתי מחייב. השנה היתה 1963, והפלות היו בלתי חוקיות. קנס ומאסר איימו על נשים שיזמו הפלה ועל מי שסייעו בעדן. כמעט ארבעה עשורים אחר כך כתבה את "האירוע", ובו תיארה את שעבר עליה מרגע הגילוי ועד ההפלה. "העובדה שאי-החוקיות של חוויית ההפלה שלי כבר חלפה מן העולם, אין פירושה כלל שצריך להשאיר את החוויה קבורה בשכבות הזמן", היא מאמינה.

חברי ועדת פרס נובל לספרות, שבחרו בה ככלת הפרס לשנת 2022, הזכירו בדבריהם את "החדות הקלינית" של כתיבתה. "האירוע" ניחן בחדות כזו. ארנו כותבת כמתבוננת בעצמה של אז ושל עכשו, מתארת כמעט ביובש את עוצמת רגשותיה, ומובילה את הקורא אל חדרה של "יוצרת המלאכים", כינוייה של המסייעת בהפלה, ואל התהליכים הגופניים שלה עצמה. בזמן הכתיבה, כמו אז ב-1963, היא דוחקת את הרגש לטובת המעשיות. "במהלך הכתיבה אני צריכה לפעמים להתנגד לליריות של הכעס או של הכאב. אני לא רוצה לעשות בטקסט הזה את מה שכמעט ולא עשיתי בחיים באותו הזמן: לצעוק ולבכות. אני רוצה רק להיצמד ככל האפשר לתחושה של ההתנהלות השקטה של הצרה".

ארנו מתקוממת נגד השתלטנות האלימה כלפי גופן של הנשים, כפי שבאה לידי ביטוי בחוק של אותם ימים. "לא היה אפשר לדעת אם הפלות אסורות מכיוון שזה רע או אם זה רע מכיוון שזה אסור. שפטו ביחס לחוק, לא שפטו את החוק עצמו", היא מתריסה כנגד הפורמליות היבשה שאינה מתירה שיקול דעת ואמפתיה. היא מתארת את תגובות הסביבה, את הרופאים שבחרו לשלוח נשים לבצע הפלות מסכנות חיים כדי לא לסכן את הקריירה של עצמם, את הגברים שמשעה שגילו שאשה בהריון ראו בה פרוצה ומותרת, את היחס המשפיל כלפי נשים ממעמד חברתי נמוך, את הכומר שגרם לה להרגיש כפושעת.

הספר נכתב משום שביקש להכתב, ומשום שארנו ראתה בכתיבתו שליחות. "אם איני ממצה את סיפור החוויה עד תום, אני תורמת להאפלה על מציאות של נשים, ובכך נעמדת לצדה של השליטה הגברית בעולם", היא מרגישה. ובסיום הכתיבה היא חשה כי "מחקתי את האשמה היחידה שחשתי אי-פעם ביחס לאירוע הזה: שהוא קרה לי ושלא עשיתי אתו דבר".

"האירוע" הוא אמנם ממואר הממוקד בחוויה אינטימית, אך חשיבותו חורגת מן הגבולות הפרטיים כשהוא נותן קול ומקום לחוויה שגם היום היא במידה רבה אפופת שתיקה והסתרה. כשנותנים את הדעת על ההתפתחויות האחרונות בארצות-הברית סביב חוקיות ההפלות, הספר הופך רלוונטי אף יותר.

כתוב מצוין ומומלץ.

L’événement – Annie Ernaux

רסלינג

2008 (2000)

תרגום מצרפתית: נורה בונה