תגית: הצאר החדש

ב-31 בדצמבר 1999 התפטר במפתיע נשיא רוסיה, בוריס ילצין. ולדימיר פוטין, שרק חמישה חודשים קודם לכן מונה לראש ממשלה, תפס את מקומו. כהונתו של ילצין התאפיינה בהפכפכנות, כשהנשיא האלכוהוליסט שבריאותו רופפת מואשם בשחיתות, ומעורר התנגדות הולכת וגוברת מבית ומחוץ. בחצי השנה לפני מינויו של פוטין, החליף ילצין ארבעה ראשי ממשלה, וכולם, כולל פוטין עצמו, היו בטוחים שגורלו יהיה כגורלם. אבל ילצין סבר אחרת, וסימן את פוטין כיורשו. פוטין זכה לפופולריות כראש ממשלה בשל טיפולו התוקפני במרד הצ'צ'ני, ושמו לא נקשר בכשלונות ובשערוריות של הקרמלין, ובכל זאת הרוסים, כמו שאר העולם, לא ידעו מה הוא מייצג ולמה לצפות ממנו.

העתונאי סטיבן לי מאיירס חקר את חייו של פוטין ואת הקריירה הפוליטית שלו, וניסה להתחקות על טיבו ועל מניעיו. הספר מתלווה אל פוטין החל מילדותו בלנינגרד, שם הסתפקה משפחתו בחדר יחיד בדירה אותה חלקה עם משפחות אחרות, דרך עבודתו בשירות הקג"ב, פעילותו כיועץ לראש עירית לנינגרד, וכלה בשתי תקופות הכהונה שלו כנשיא. מאפיין מובהק של הספר כולו הוא אי הודאות באשר לעובדות שמאחורי הקלעים. במהלך מרבית שנותיו של פוטין הוא החזיק בעמדות כוח שהיו עשויות להעשיר אותו, אך חי בצניעות יחסית. האם, בניגוד לסובבים אותו, נמנע משוחד ומשחיתות, או שצבר מליונים בסתר? אחדים ממתנגדיו הפוליטיים מצאו את מותם בדרכים בלתי טבעיות, אך שום עדות ישירה אינה קושרת אותו אל הרציחות. האם הורה עליהן, או שרק יצר את האקלים שבו רציחות פוליטיות הן דבר שבשגרה? מה בדיוק היה תפקידו בקג"ב? יותר מפעם אחת נוקט הכותב לשון "היו מי שהניחו", שכן רב הנסתר, כך נראה, על הגלוי.

למרות הערפול המכוון, נראה לי שניתן להצביע על שלוש תקופות מובחנות בחייו הפוליטיים של פוטין. התקופה הראשונה היא בין השנים 1975 ו-1999. לאחר סיום לימודיו הגשים פוטין חלום ילדות, והצטרף לקג"ב. הוא לא הפך למרגל במסווה, כפי שחלם, ומרבית תפקידיו, כך עולה מן הספר, היו זוטרים למדי. באוגוסט 1991 פרש מן הארגון, ומונה ליועץ לאנטולי סובצ'ק, ראש עירית לנינגרד, ששינתה מאוחר יותר את שמה לסנקט פטרבורג. בעיריה החזיק בתפקידי מפתח, אך הפגין נאמנות מופלגת לראש העיר, בדומה לנאמנות שהפגין כלפי הקג"ב. נאמנותו לסובצ'ק – הוא הבריח אותו מן המדינה כדי למנוע את העמדתו לדין בשל שחיתות – זכתה להערצתו של ילצין, שאמנם גינה את עצם המעשה אך התפעל ממניעיו. ככל שניתן להתרשם, בתקופה זו לא היו לפוטין שאיפות להפוך למנהיג בעצמו.

התקופה השניה היא זו שבין השנים 2000 ו-2008, תקופת נשיאותו הראשונה. למרות הפופולריות שזכה לה כראש ממשלה, ולמרות שזכה במרץ 2000 בבחירות לנשיאות, הוא סבר שהמשטר המתאים לרוסיה הוא של "דמוקרטיה מנוהלת", כשהוא עצמו מנהל-על. עוד בתקופה הראשונה אחרי התפרקות ברית המועצות הציג עצמו כדמוקרט מושבע, אבל אמר כי "אני מאמין שפנִיָה לטוטליטריות לפרק זמן נתון אפשרית במדינה שלנו. את הסכנה אין לחפש במוסדות אכיפת החוק של המדינה, בשירותי הבטחון, במשטרה ואפילו בצבא. הסכנה טמונה במנטליות, במנטליות של עמנו, במנטליות שלנו. לכולנו – ואני מודה שגם לי מדי פעם בפעם – נדמה שאכיפת הסדר ביד ברזל תסייע לכולנו לחיות חיים טובים יותר, נוחים יותר ובטוחים יותר". בחירתו של מאיירס במוטו ברוח זו מתוך "האחים קרמזוב" של דוסטויבסקי, מצביעה על קו יסוד זה בתפיסתו של פוטין. הנשיא אמנם הקדיש תשומת לב מרובה לתדמיתו (עד כי משטרו כונה "וידאוקרטיה"), דיכא את התקשורת ואת מתנגדיו, וזייף את התוצאות במערכות הבחירות הבאות לנשיאות ולדוּמה, אבל לתמיכה בו היו גם מניעים בלתי כפויים. המשק צמח בשיעור ממוצע של שבעה אחוזים בשנה, חובות החוץ נפרעו, יתרות המטבע גדלו, וההוצאות רוסנו. חולשות מבניות של הכלכלה והתפוררות הבסיס התעשייתי הוסתרו תחת הצמיחה, ורק משברים עולמיים חשפו אותן. האוליגרכים, ששגשגו על חורבות המשטר הסובייטי, וצברו עושר אגדי והשפעה בלתי מוגבלת, גילו שפוטין אינו מונח בכיסם (כפי שתואר במפורט בספר "היו זמנים ברוסיה"), והנשיא אפשר להם להחזיק ברכושם כל עוד נמנעו מלנסות למשוך בחוטי הקרמלין. פוטין הצליח להקסים דמויות מפתח במערב, ויצר רושם של מנהיג פרגמטי, אך במחצית השניה של תקופה זו החלו להשמע קולות אחרים, והוא הפך בהדרגה ובכוח למנהיג יחיד, ששלטונו נשען על אלימות ועל הפחדה.

התקופה השלישית מתחילה ב-2008 ונמשכת עד היום. רבים סברו שפוטין ישנה את החוק, כך שיאפשר לו להבחר לתקופת כהונה נוספת כנשיא, אבל הוא העדיף לשמור על מראית עין של הליכים תקינים. בדומה לילצין, שבחר בו ליורש, בחר הוא עצמו בדמיטרי מדבדב כיורשו. בשונה מילצין, שפרש לביתו, פוטין מונה על ידי מדבדב לראש ממשלה, ובפועל נותר האיש החזק במדינה. ארבע שנים אחר-כך החליפו השניים תפקידים. פוטין של תקופה זו הוא אדם שונה, ונדמה כי אינו מבחין בין האישי למדיני. מאיירס כותב כי "האכזבה הכלל-עולמית הגורפת והבוטה שקיבלה את פניו בשובו לכס הנשיאות, הגינויים לדיכוי האלים של ההפגנות, המחאות על הליכי המשפט של "פוסי ריוט" וכיכר בולוטנאיה – כל אלה הקשיחו את עמדתו והכרתו של פוטין כי המערב עוין אותו ואת האינטרסים שלו, וממילא עוין את רוסיה כולה". הסופר ולדימיר סורוקין איבחן אחרי סיפוח חצי האי קרים כי "כל פחדיו, כל תשוקותיו, כל חולשותיו והתסביכים שלו נעשו המדיניות של המדינה". שנים של דיכוי הכחידו כל התנגדות של ממש, ולדעתו של מאיירס אין כיום אדם שיכול או רוצה לקבל על עצמו לחולל שינוי, ואת מערכות הבחירות במדינה הוא מדמה לכפרי פטיומקין. חוג מכריו הקרוב של פוטין התעשר וקיבל לידיו את הפיקוח על ענפי הכלכלה, ממשאבי הטבע עד לאמצעי התקשורת, ומעמד אוליגרכים חדש צמח מן הפריפריה האפלה של הכלכלה ומעברו של פוטין. דוגמא בולטת להתנהלות השערוריתית של המדינה אפשר למצוא בעבודות להכשרת סוצ'י לקראת משחקי החורף ב-2014: חוזים חולקו בלי מכרזים ובלי פיקוח ציבורי, חוקים, כמו אלה שנועדו לשמירה על ערכי טבע, נרמסו, כשלים התגלו שוב ושוב בעבודות הבניה, פועלים נהרגו במספרים גדולים. אבל פוטין עצמו זכה לשיא הפופולריות שלו בשל הצלחתו להביא את המשחקים לרוסיה. מאיירס, שפתח את הספר בציטוט מספרו של דוסטויבסקי, מסיים אותו בנימה פסימית הנסמכת על "נפשות מתות" של גוגל: גורלה של רוסיה שזור עתה בגורלו, והיא דוהרת קדימה, כמו הטרויקה ב"נפשות מתות" של גוגול, אל גורל לא ידוע. אפשר שפוטין עצמו אינו יודע לאן היא דוהרת – רק קדימה, בפזיזות, בלי חרטה ובלי רתע. בראיון אתו תיאר את רוסיה לא כדיקטטורה, שכן החברה פתוחה יחסית, והאופוזיציה יכולה לומר את דברה (למרות שלא מיוחס לו כל ערך), אלא כמאפיה המנוהלת על ידי בוס ונאמניו.

"הצאר החדש" הוא ספר מרתק על דמות מפתח בעולם של היום, כתוב באופן מעניין למרות גודש הפרטים, ומתורגם במקצועיות על ידי כרמית גיא. הספר שופע מידע מעניין (כאן נגעתי רק בקצה קצהו), ופה ושם מתבקש, למרות שלא לכך התכוון הסופר, להרהר בהשתקפויות כמה מן הארועים בו במקומותינו.

מומלץ בהחלט.

The New Tsar – Steven Lee Myers

עם עובד

2019 (2015)

תרגום מאנגלית: כרמית גיא