מלחמה וזכרון / הרמן ווק

677168

כפי ש"מלחמה וזכרון" הוא המשכו של "רוחות מלחמה", כך הסקירה הזו היא המשך ישיר של הסקירה שכתבתי על הספר הראשון. "רוחות מלחמה" נפתח מספר חודשים לפני מלחמת העולם השניה, והסתיים עם המתקפה על פרל-הרבור. הנושא המרכזי בספר היה ההתנהלות האמריקאית, שנעה בין בדלנות לתמיכה בבריטים, תוך הצגת נקודות המבט של "השחקנים" האחרים במערכה, כולל הגרמנים.

"מלחמה וזכרון" נפתח בנקודת הזמן בה הסתיים קודמו. באמצעות נפתוליהם של בני משפחת הנרי במערבולות המלחמה, מתוארות זירות הלחימה השונות ואתרים אחרים. ויקטור הנרי נע בין תפקידים ימיים לשליחויות דיפלומטיות, משתתף בקרבות מול יפן, ונוכח בארועים הרי גורל, כמו ועידת טהרן, בה הוחלט על הפלישה של בעלות הברית לאירופה, ובה הותוו קוי היסוד לניהול העולם אחרי המלחמה. בנו הבכור וורן מטיס מטוס הפצצה בקרב מידווי, ובנו הצעיר ביירון הוא קצין בצוללת באוקינוס השקט, ומועבר לתקופת ביניים לזירת הים התיכון. אשתו היהודיה של ביירון, נטאלי, יחד עם בנם ועם דודה, לכודים באירופה, כשמעמדם יוצא הדופן – מצד אחד יהודים שהותר דמם, ומצד שני אח"מ שממשלת ארצות הברית מתעניינת בגורלם – משהה, אך אינו מונע, את לכידתם במלתעות הנאצים. באמצעות ידידי המשפחה אנו מתוודעים גם למאמצי פיתוח הפצצה האטומית, לנסיונות הכושלים לעורר את דעת הקהל ואת דעת קובעי המדיניות למצבם של היהודים באירופה, להתגייסות המסיבית של התעשיה האמריקאית לפתח ולייצר אמצעי לחימה, לנסיונות של הגרמנים להסתיר את מעשי הרצח, ועוד. את העמדה הגרמנית מציג, כמו בספר הקודם, איש צבא גרמני בכיר, באמצעות זכרונות שכתב אחרי המלחמה.

השילוב של סיפורים פרטיים עם ארועים גלובלים עובד יפה, כשהמסגרת הפרטית משמשת כציר המוליך את העלילה מזירת התרחשות אחת לאחרת. יחד עם זאת, יש פער ניכר בין רמת סיפור המלחמה, שהוא סיפור מושקע, מפורט ומרתק, לרמת הסיפור האישי, שהולך ונחלש עם הזמן, ולעתים גובל במופרך. מכיוון שהיחס הכמותי בין השניים נוטה מאוד לטובת הסיפור הציבורי, חולשת הפרטי בטלה בששים, ואינה מונעת ממני מלהמליץ על הספר. קצת חששתי שהסופר יבחר לסיים את הספר עם אחד מקווי העלילה היותר רומנטיים, אבל בחירת הסיום שלו היתה מוצלחת הרבה יותר, והלמה את הספר.

שני הספרים תורגמו וראו אור בתחילת שנות השמונים, ומשום-מה פספסתי אותם באותה תקופה. אני חושבת שהייתי מעריכה אותם כבר אז, אבל בדיעבד אני שמחה על הקריאה המאוחרת, שאליה הגעתי עם ידע שצברתי במהלך השנים אודות המלחמה ואודות השואה. אני יודעת כעת טוב יותר להבדיל בין התיעודי לבדוי, עובדות שאספתי ממקורות ספרותיים, ואולי קצת נשכחו ממני, קרמו בשני הספרים עור וגידים מחודשים, ובזכות ההיקף הכביר של עלילת הספרים קטעי מידע חלקיים שאספתי עד כה נקשרו יחדיו למסכת שלמה. כך, לדוגמא, הפרק שזעזע אותי ב"גטו וילנה", אודות חפירת קברי האחים ושריפת הגוויות בפונאר, מקבל כאן נפח היסטורי נוסף. בנימין מורמלשטיין, , שאליו התוודעתי בסרט המרשים "אחרון הלא צדיקים", מופיע בספר דרך עיניו של דודה של נטאלי, אף הוא חבר במועצת היהודים בטריזנשטט, ובאמצעותם מסופרת התרמית של הגטו, ומאמצי הגרמנים להונות את העולם באשר למעשי הרצח. הספר עשיר בעשרות ומאות פרטי מידע בכל ההיבטים של אותן שנים. בנוסף, למדתי רבות אודות המלחמה בזירת האוקינוס השקט, ובעיקר סקרנה וריתקה אותי ההתוודעות אל מאחורי הקלעים של הפוליטיקה העולמית.

בסיום הספר, כמצופה מספר היסטורי המשלב עובדות עם בדיה, צירף ווק נספח, ובו פירט מיהן הדמויות הבדויות, על מי ועל מה ביסס כמה מן הדמויות והארועים בספר, והיכן נצמד לגמרי למציאות. לא כל הסופרים, הכותבים בסוגה זו, מקפידים על כך, ויבורך ווק שכן.

בפתח "רוחות מלחמה" ציטט ווק מדבריו של הפילוסוף הצרפתי, ג'וליאן בנדה:

השלום – אם יתקיים אי-פעם – לא יתבסס על הפחד ממלחמה, אלא על אהבת השלום. לא תהיה זו הימנעות ממעשה, אלא בואה של דרך-מחשבה. במובן זה יכול הסופר הפחות חשוב לשרת את השלום, במקום שבתי-הדין האדירים ביותר אינם יכולים לעשות ולא כלום.

הפיסקה המסיימת את "מלחמה וזכרון" שבה אל אותו הרעיון:

ובזוהר הגדול, בנוגה הנשגב והנורא של המראה הזה, של ההתרחשות הזו, דומה כי אות שגור בו מאת האלוהים שאין צריך סיפורם של שאריתנו לבוא אל סופו, ושיכול גם-יכול האור החדש הזה להיות לנו לשחר חדש; מסוער, עכור, וחדש.

לשאריתנו, אולי. אבל לא למתים, לא להרוגים, לא ליותר מחמישים-מליון המתים שאין בם רוח עוד, הקורבנות של השואה הנוראה ביותר שידע העולם מעודו: מנצחים ומנוצחים, לוחמים ואזרחים, בני אומות כה רבות, גברים נשים וטף, על כולם עלה הכורת. להם לא יהיה עוד שחר ארצי חדש. ברם, הגם שעצמותיהם ינוחו לעד בעלטת הקבר, לא לשווא יהיה מותם, ולא לריק כליונם, אם זִכרם, הזכרון שייחרת בליבותינו, יהיה בו כדי להטותנו מן העיתות הארוכות, ארוכות של המלחמה, אל עת חדשה של שלום.

השורה התחתונה כאן, כמו בסקירה על "רוחות מלחמה": ספר מרתק ומומלץ מאוד.

War and Remembrance – Herman Wouk

זמורה ביתן מודן

1981 (1978)

תרגום מאנגלית: עמשי לוין

רוחות מלחמה / הרמן ווק

83947

בפתיחת הספר "מלחמה וזכרון" מספר הרמן ווק שמטרתו היתה לספר את סיפורם של הכוחות האמריקאים במהלך מלחמת העולם השניה, וזהו נושאו של "מלחמה וזכרון". כדי לספר על הרקע להצטרפותה של ארצות הברית למלחמה, הוא כתב את "רוחות מלחמה", על 887 עמודיו, כפרולוג… ואיזה פרולוג מרהיב הוא!

כמו בספרים אחרים שלו ("התקווה", לדוגמא), ווק מציב במרכז הספר דמות בכירה דיה על מנת להתחכך בקובעי המדיניות, וזוטרה דיה כדי לא להחשד כמייצגת אדם אמיתי. קפטן ויקטור הנרי, קצין ימי, שמשתוקק לקבל פיקוד על ספינה, נקרא לשמש כנספח ימי אמריקאי בברלין בשנת 1939. מזכר שהוא כותב, ובו הוא חוזה במדויק התפתחות כלשהי במהלך הארועים, מושך את תשומת לבו של הנשיא רוזוולט. כתוצאה מכך נוצר ערוץ ישיר בין השניים, וקפטן הנרי מוצא עצמו משתתף פעיל בארועי מפתח במקומות התרחשות מרכזיים: בפגישת רוזוולט-צ'רצ'יל באוגוסט 1941 על ספינה מול חופי קנדה, פגישה שבעקבותיה נחתמה האמנה האטלנטית, באחוזתו של גרינג, במוסקבה במהלך מבצע ברברוסה, בבטנו של מפציץ בריטי במתקפה על מאגרי גז סמוך לברלין, בפרל-הרבור בדצמבר 1941, ועוד. באמצעות קפטן הנרי אנו מתוודעים לפרטי הפרטים של מאחורי הקלעים האמריקאי, בתקופה הארוכה – מספטמבר 1939 ועד דצמבר 1941 – שבה הציבור האמריקאי התנגד ברובו להצטרפות ארצות הברית למלחמה. הנשיא רוזוולט, מוגבל על ידי חקיקה בדלנית, כמו חוק הנייטרליות שאסר מכירת נשק למדינות לוחמות, יכול היה, כהגדרתו של ווק, לצעוד רק צעד קטן מעבר לרצונו של הציבור. הנשיא עצמו מן הסתם לא היה להוט לשלוח את חייליו לשדה הקרב, אך באמצעות מנגנונים חוקיים כמו "השאל-החכר" סייע באופן מסיבי לבריטים במלחמתם.

לא רק נקודת המבט של בעלות הברית מוצגת בספר. ווק בדה ספר גרמני בשם "אימפריה עולמית אבדה", שנכתב לכאורה על ידי איש צבא גרמני בכיר אחרי המלחמה. קפטן הנרי התרשם מן הספר, המציג את האסטרטגיה של הצדדים הלוחמים כפי שנחוותה מן הצד הגרמני, ותרגם קטעים נבחרים ממנו. קטעים אלה משולבים ב"רוחות מלחמה". נראה לי שההקטע הבא מייצג היטב את גישת ה"מגיע לי" הגרמנית:

המעצמות הבורגניות הגדולות כגון צרפת, אנגליה ואמריקה, כוננו את עוצמתן והרחיבו את שטחיהן בפעולות, שאי-אפשר להבדיל ביניהן לבין שוד מזוין. אחרי שהשיגו את יעודן המוצהר, היה להן קל כמובן לנזוף בגרמניה צעירה ותקיפה, המבקשת למלא תפקיד עולמי בתורה […] לגרמניה היו הרצון, העוצמה ותחושת היעוד. חסרו לה רק המזון, מרחב המחיה והנפט. דברים אלה חייבת היתה לקחת לעצמה.

לצדו של קפטן הנרי הציב ווק דמויות משנה, המאפשרות לו לטפל במגוון היבטים של המלחמה. אשתו רודה עוסקת באירוח, הן בגרמניה והן בארצות הברית, ורוב הזמן מרגישה בודדה ומשועממת בעוד בעלה שקוע עד צוואר בתפקידו. בנו וורן נשוי לבתו של סנטור שמרן, המתנגד נמרצות לכל מעורבות אמריקאית במלחמה. בתו מדליין מפיקה בתכנית רדיו פופולרית, שבה מתראיינים מפורסמים שונים, כולל מדינאים. בנו ביירון נשוי לצעירה יהודיה, שמנסה למלט את דודה, העיוור לסכנה, מאיטליה. באמצעותם, ובאמצעות מכריהם וחבריהם, מספר ווק בפירוט על מהלכי המלחמה ועל חוויותיהם של אלה שנקלעו אליה. הסיפורים הפרטיים, בעיקר סיפורי האהבה בספר, חלשים יחסית, אבל המסגרת הסיפורית הזו קושרת יפה את הספר, ומפנה את רוב הבמה למה שמעניין באמת, הווה אומר לאחורי הקלעים של הארועים הגלובלים.

הספר אמנם עוסק באסטרטגיה הגדולה, אבל כוחו גם בפרטים המרובים השזורים בו. כך, לדוגמא, מעניין לקרוא על מדריך שהפיק משרד המלחמה הבריטי, ובו הוראות לאזרחים כיצד לנהוג בפולשים הגרמנים כשיגיעו. מרתק לעמוד על הפער שבין חשכת המלחמה למסיבות הפאר ולהתנהלות הנורמלית של העילית בשני הצדדים. ביירון, בעזרת חברו, איש משרד החוץ האמריקאי, שוקע בקריאת ספרי הגות ופילוסופיה, כדי להבין את האופי הגרמני, ואת ההתפרצות הפתאומית (לכאורה) של הברוטליות ושל הגזענות. ואלה רק דוגמאות על קצה קצהו של המזלג של השפע שהספר מגיש לקוראיו.למדתי מהרשת שווק נעזר בהיסטוריונים, אותם שכר במיוחד למטרת כתיבת הספר, ואכן עומק התחקיר והיקפו ניכרים עד מאוד.

בשורה התחתונה: ספר מרתק ומומלץ מאוד.

The Winds of War – Herman Wouk

זמורה ביתן מודן

1980 (1971)

תרגום מאנגלית: אריה ארד