תגית: הרפובליקה הדומיניקנית

בין השנים 1930 ו-1961 היתה הרפובליקה הדומיניקנית נתונה לשליטתו של טרוחיו, רודן רצחני שהפך את המדינה לנחלתו הפרטית, וחיסל בשיטתיות יריבים אמיתיים או מדומיינים. על רקע התקופה מספר ג'ונוט דיאס על חייהם של אוסקר משפחתו, חיים שנעו בין מולדתם לארצות-הברית, שבה הם חיים כפליטים.

דיאס מספר למעשה שני סיפורים נפרדים. האחד הוא סיפורו של אוסקר, חְנון בודד ודחוי, חריג במידותיו הגופניות, שחייו סובבים סביב קומיקס ומשחקי מחשב. משמניו דוחים מעליו בחורות, וחוסר היכולת ליצור קשר נורמלי מותיר אותו בתול נצחי ומתוסכל. תפקיד המספר נתון חלק מן הזמן ליוניור, מכר/חבר של אוסקר, בחור שטוף זימה שרק בחורות בראשו, התנהלות שהוא מתאר כלטינית זכרית טבעית, אך הטבעיות הזו נמנעת מאוסקר. גם לו ניתנה לו, היא לא היתה מספקת אותו, שכן הוא כמֵה לאהבה. חדשות לבקרים הוא מתאהב בכל לבו, וחדשות לבקרים אהבתו מושבת ריקם. חייו הקצרים, כפי שמבשר שם הספר, יסתיימו בשל שילוב של אהבה, שהיא הסיפור שלו, לאלימות, שהיא הסיפור השני שדיאס מספר.

באמצעות קורותיהן של מספר דמויות, דיאס מתאר את הטרור הפנימי ששרר תחת שלטונו של טרוחיו (ספר מצוין נוסף שמומלץ בנושא זה הוא "חגיגת התיש" של מריו ורגס יוסה). אמם של אוסקר ולולה שהתייתמה והפכה לשפחה; לולה שעברה אונס; הדוד שנכלא ועונה עד שיצא מדעתו בגלל שלכאורה סיפר בדיחה על טרוחיו, בעוד שפשעו האמיתי היה הימנעות עיקשת מהפגשת בתו היפה והרודן, שבעיניו כל נשות המדינה היו שלו. לא עמדה לזכותו העובדה שהיה משתף פעולה מרצון על השלטון. דיאס, בקולם של המספרים המתחלפים, ובאמצעות הערות שוליים המשתלבות היטב בטקסט, בוטה מאוד, ובצדק, בהתיחסותו של טרוחיו ואל נאמניו, עושה שימוש בציניות ארסית, ומאוד כועס.

נדמה שהמשפחה והמדינה כולה רדופות על ידי "פוקו", קללה, ועל הספר כולו שורה אוירה מאיימת שבתוכה מסתובבות נפשות אבודות שדינן נחרץ.

לטעימה מן האוירה הזו, וגם מסגנונו היחודי של הסופר, הנה ציטוט אופייני:

"עינו היתה בכל מקום; היתה לו משטרה חשאית שהיתה שטאזית יותר מהשטאזי, שהשגיחה על כולם, אפילו על אלה שחיו בארצות הברית; מנגנון בטחון נמייתי כה מגוחך, שיכולת לומר דבר רע על El Jefe בשעה שמונה וארבעים בבוקר, ולפני שהשעון היה מצלצל עשר כבר היית ב-La Cuarenta, כשמלמד-בקר נעוץ במעלה התחת שלך (מי אמר שאנחנו, עמי העולם השלישי, איננו יעילים?). היית צריך לדאוג לא רק בגלל אדון יום-שישי-השלושה-עשר, אלא בגלל כל אומת התיישים שהוא עזר להביא לעולם, שכן כמו כל אדון אופל השווה את הצל שלו, הוא נהנה ממסירות מצד עמו. בחוגים רחבים מאמינים שבכל עת, בין ארבעים ושניים לשמונים ושבעה אחוזים מהאוכלוסיה הדומיניקנית היו ברשימת מקבלי השכר של השירות החשאי. השכנים המחורבנים שלך יכלו לחסל אותך בעצמם רק כי היה לך משהו שהם חמדו או כי עברת לפניהם בתור ב-colmado. אנשים משוגעים גמרו ככה, לאחר שנבגדו על ידי ה-panas – קרובים – שלהם לכאורה, על ידי בני משפחה שלהם ממש, בגלל פליטת פה. יום אחד היית אזרח שומר חוק, מפצח אגוזים בגזוזטרה שלך, ולמחרת היית ב- La Cuarent, ופיצחו לך את האגוזים שלך. העניינים היו לחוצים עד כדי כך שהרבה אנשים האמינו שלטרוחיו יש כוחות על-טבעיים! לחשו שהוא לא ישן, שהוא לא מזיע, שהוא יכול לראות, להריח ולהרגיש דברים ממרחק של מאות קילומטרים, שהוא זוכה להגנה של הפוקו הרע ביותר באי".

טרוחיו, אגב, עלה לגדולה בזכות האמריקאים, והאמריקאים הם אלה שתכננו לרצוח אותו כשסר חינו, אלא שאנשיו של הרודן הקדימו אותם. דיאס אינו יכול, כמובן, להתעלם מכך, ובהערת שוליים הוא מונה בין "הישגיו הבולטים" של טרוחיו את "אחת הדיקטטורות הארוכות והמזיקות ביותר בתמיכת ארצות הברית שידע חצי הכדור המערבי (אם אנו, הטיפוסים הלטיניים, מיומנים במשהו הרי שזה ביכולתנו לסבול דיקטטורים שנתמכים על ידי ארצות הברית, כך שאתם יודעים שהנצחון הזה הושג במאמץ רב: הצ'יליאנים והארגנטינאים הגישו ערעור על התוצאות)".

הספר שופע מלים בספרדית. במקור באנגלית מלים אלה נותרו לא מתורגמות. יורם מלצר בחר להוסיף את המובן העברי בגוף הטקסט, ולטעמי זו בחירה מוצלחת שאינה פוגמת בשטף הקריאה.

הערת שוליים משלי: כשחיפשתי עוד מידע על התקופה, מצאתי שהרפובליקה הדומיניקנית פתחה את שעריה בפני היהודים הנרדפים באירופה. דובר תחילה על כעשרת אלפים מהגרים, אם כי בסופו של דבר הגיעו פחות מאלף. לטרוחיו היו מניעים משלו להפגין נדיבות שכזו, ביניהם הרצון "להלבין" את האוכלוסיה באמצעות נישואי תערובת, וגם הצורך להציג כלפי חוץ מצג חיובי שאולי יטשטש את מה שהתרחש בפנים. בהמשך הוא גם נטל לעצמו חלק משמעותי מהכנסותיהם של היהודים. יהיו המניעים אשר יהיו, חייהם של מאות אנשים ניצלו. רובם ככולם, אגב, מיהרו לעזוב כשהיה אפשר. הנה מאמר שנכתב בנושא בזמן אמת.

"חייו הקצרים והמופלאים של אוסקר וואו" הוא ספר סוער, כואב, יצרי ותקופתי, ראוי מאוד לקריאה.

The Brief Wondrous Life of Oscar Wao – Junit Díaz

מחברות לספרות

2009 (2008)

תרגום מאנגלית: יורם מלצר

זהו סיפורן של שתי נשים – סָלומֶה אורניה, משוררת לאומית של הרפובליקה הדומיניקנית (1850 – 1897) ומחלוצות החינוך לנשים, ובתה סלומה-קאמילה הנריקז אורניה (1894 – 1973). הספר נפתח ב-1960, כשקאמילה בת השישים, פרופסור לשפה הספרדית בפוקיפסי שבארצות-הברית, מחליטה לחזור לקובה, שם נולדה. היא מגייסת אסיסטנטית שתעזור לה למיין את ניירות המשפחה, כדי להחליט מה לקחת איתה, ומכאן נגול סיפורה לאחור עד להולדתה. במקביל מסופר סיפורה של האם, החל מילדותה ברפובליקה הדומיניקנית, עבור בהפיכתה לקולה של השאיפה לעצמאות, דרך נישואיה לפרנסיסקו הנריקז, רופא ופעיל פוליטי שאף שימש כנשיא המדינה במשך ארבעה חודשים, המעבר לקובה מסיבות של בריאות (סלומה היתה חולת שחפת) ומסיבות פוליטיות, וכלה במותה כשקאמילה היתה בת שלוש בלבד. סיפורן של השתיים שזור בהיסטוריה רבת הארועים וההפכפת של הרפובליקה הדומיניקנית ושל קובה, שתי מדינות שנשלטו על ידי מדינות זרות, ובמרבית שנות עצמאותן סבלו משלטון דיקטטורי. האסיסטנטית של קאמילה כותבת ברשימותיה: רקע היסטורי: טונות של מהפכות ומלחמות, יותר משאפשר לספור!

השיטה של שני הסיפורים המשולבים מעט בלבלה אותי תחילה. אמנם סיפורה של סלומה מסופר בגוף ראשון בסדר כרונולוגי, וסיפורה של קאמילה בגוף שלישי בסדר הפוך, כך שקל להבחין ביניהם, אבל ריבוי השמות והקפיצות בזמנים קצת ערבבו לי בין שני הסיפורים. לא עזרה גם העובדה שההיסטוריה הכאוטית של שתי המדינות חזרה על עצמה שוב ושוב לאורך חייהן של השתים – כיבוש ומרי ומהפכה ודיקטטורה וחוזר חלילה. ואולי יש כוונה בעירוב שני הסיפורים, כי בחייהן של השתים, למרות השונות הניכרת ביניהן, היו קוים רבים דומים, וצילה של סלומה ריחף מעל קאמילה כל חייה. כך או כך, ככל ששקעתי בעלילה, כן הלכה והתחבבה עלי דרך פרישתה, ומפגש שני הסיפורים ב-1897, לקראת סיומו של הספר, כשהשתים נפרדו לנצח לאחר שלוש שנים בלבד יחד, אכן ראוי היה להוות את שיאו של הספר.

אמנם לספר שתי גיבורות שסביבן סובבת העלילה, אבל זהו גם סיפורן של המדינות שבהן חיו, וגם סיפורה של נאמנות למולדת, ושל שאיפה לעצמאות. וזהו גם סיפורה של משפחה שחייה שלובים ללא הפרד בהיסטוריה. ולצד הנושאים הנכבדים הללו, זהו גם סיפורה של ילדה יתומה, שחונכה על ידי דודתה להתפלל בנוסח "בשם האב והבן, ובשם סלומה, אמא שלי", ונשאה את מורשתה של אמה ממש עד יום מותה.

ג'וליה אלוורז הסתמכה על מסמכי המשפחה ועל שיריה של סלומה אורניה בבואה לכתוב את הספר, והשלימה פרטים מדמיונה היוצר. התוצאה היא ספר מרתק ומרגש.

לקריאה נוספת על הדיקטטורה של הרפובליקה הדומיניקנית אני ממליצה על  "חגיגת התיש" מאת מריו ורגס יוסה ועל "חייו הקצרים והמופלאים של אוסקר וואו" מאת ג'ונוט דיאז. עוד ספר מומלץ מאת דיאז הוא "לטבוע", המתאר את חיי המהגרים מהרפובליקה הדומיניקנית לארצות-הברית, חוויה שקאמילה הכירה היטב.

In the Name of Salome – Julia Alvarez

מודן

2006 (2000)

תרגום מאנגלית: בועז וייס

שיריה של סלומה אורניה

"לטבוע" הוא קובץ של עשרה סיפורים משנת 1996. ג'ונוט דיאס אמנם זכה לכמה ביקורות חיוביות על הסיפורים כשראו אור, אבל הם זכו להכרה גורפת יותר ב-2007, לאחר שפרסם את "חייו הקצרים והמופלאים של אוסקר וואו", עליו קיבל את פרס הפוליצר. חששתי שלפנינו מקרה של קובץ סיפורים שתופס טרמפ על הצלחת הרומן, והופתעתי לטובה: הסיפורים מצוינים, בעלי זכות קיום עצמאית בשל איכותם, ללא קשר ליצירה המפורסמת יותר.

דיאס נולד וגדל בישוב קטן ליד סנטו דומינגו, בירת הרפובליקה הדומיניקנית. כשהיה בן ארבע נטש אביו את המשפחה ועבר לארה"ב. מדי פעם שלח מעט כסף לתמיכה במשפחתו, אך למעשה לא היה שום קשר רציף בין האב לאשתו ולשני בניו. חמש השנים הבאות עברו עליהם בעוני קשה, על סף הרעב. על חינוך מסודר לא היה מה לדבר, ושני הבנים לא ידעו קרוא וכתוב. כשהיה דיאס בן תשע המשפחה התאחדה בניו ג'רזי, ואף נולדו לו שלושה אחים נוספים, אך גם כאן לא היו חייהם סוגים בשושנים, והעוני היה מנת חלקם.

הסיפורים בקובץ מבוססים על חייו של דיאס. הם מסופרים בגוף ראשון, כנים וחושפניים, מעוררי אמון, מאוד חיים בכל פרטיהם. הם אולי יגרמו לכם לדמוע, אבל לא משום שהסופר מבקש לעורר רחמים, אלא בשל הריאליות שבה הוא כותב. אני לא נוהגת להתרשם מביקורות שמצוטטות על כריכות הספרים, אבל עם הביקורת הבאה אני מסכימה לגמרי: "הסיפורים שלו כובשים בליריות המתוחכמת שלהם, בנועזות הבטוחה, בשליטה המוחלטת והחרישית שלו באמנות הכתיבה."יש לו סגנון יחודי שקשה לי להגדיר מה עושה אותו כל כך מוצלח. למעשה, מאז "גלגול בפארק אווניו" של נתן אנגלנדר (בלי להשוות בין השניים, כי הם שונים זה מזה), לא זכור לי שנתקלתי בקול יחודי כל כך, שמעניק חווית קריאה שונה, מבלי לנקוט בטריקים מתחכמים מיותרים.

בעיני העובדה שמנתוני פתיחה נחותים כאלה צמח זוכה פוליצר היא מרשימה. זה מה שיש לדיאס לומר בהקשר זה (ציטוט מויקיפדיה):

I can safely say I`ve seen the US from the bottom up…I may be a success story as an individual. But if you adjust the knob and just take it back one setting to the family unit, I would say my family tells a much more complicated story. It tells the story of two kids in prison. It tells the story of enormous poverty, of tremendous difficulty

Drown – Junot Diaz

הוצאת מחברות לספרות

2010 (1996)

תרגום מאנגלית: יורם מלצר