שש שנים לפני שפרסם הרצל את "אלטנוילנד", שעל כריכתו כתב את המלים שהפכו לסיסמה, "אם תרצו אין זו אגדה", כתב ופרסם את "מדינת היהודים". רב הדמיון בין שני הספרים: בשניהם מתאר הרצל שלב אחר שלב את התארגנותם של היהודים במקום משלהם, ונכנס לפרטי פרטים חברתיים וכלכליים שזהים ברובם בשני הספרים. ההבדל העיקרי בין שתי היצירות הוא בהגדרת המסגרת החברתית: בעוד "מדינת היהודים", כשמו, מדבר בפירוש על ישות מדינית יהודית (אם כי משאיר את שאלת המיקום פתוחה כשהוא מציע את ארץ-ישראל ואת ארגנטינה כאפשרויות סבירות), "אלטנוילנד" מציג מעין אוטונומיה פלורליסטית בפלשתינה שתחת השלטון העותומאני. מן ההיבט הספרותי הספרים נבדלים בסגנונם: "מדינת היהודים" הוא מסמך עיוני, ואילו ב"אלטנוילנד" המסמך עטוף במסגרת של רומן.
בסקירה על "אלטנוילנד" התייחסתי לכמה מן העקרונות שהרצל הציב כיסודות לחברה שתכנן, ולא אחזור על הדברים כאן. אזכיר כאן כמה נקודות, בעיקר מן הפתיחה ומן הסיום, שמשכו את תשומת לבי.
הרצל הקדיש תשומת לב למה שכינה "השאלה היהודית". ממה נובעת האנטישמיות? האם יש סיכוי שתתפוגג? האם האנטישמיות היא שאלה חברתית ודתית? לדעתו, "תמיד פנינו מועדות אל המקומות, שבהם אינם נרדפים עוד, ובהאחזנו בתוכם תחלנה הרדיפות גם בהם", והבעיה לא תפתר אם לא יימצא לה פתרון מדיני. "שאלת היהודים איננה, לפי דעתי, לא שאלה חברתית ולא שאלה דתית, אף כי הסכינה להתלבש באחת מהצורות האלה. שאלה לאומית היא, אשר תיפטר רק אם נעשה אותה לאחת מן השאלות המדיניות שבעולם". מכיוון שהאנטישמיות הולכת בעקבות היהודים באשר יילכו, גם אם יתבוללו, אין, לדעתו, מנוס מפתרון שיאפשר להם מקום משלהם שבו יהיו רוב, שכן בכל מקום אחר לנצח יהיו מיעוט, ולכן ייחשבו זרים. "מי הוא הזר בארץ, יכריע הרוב; כל דאלים גבר – זאת תורת העמים ביחוסם איש אל רעהו". האם יש סיכוי שבני האדם ישתנו? "כל האומר ליסד את תקון העולם על תקון מדותיהם של כל בני האדם, אינו בפיו אלא אוטופיה!"
אז יש בעיה, ויש הצעה מפורטת לפתרון. אבל איך גורמים להמוני העם להאמין בו ולהסחף אחריו? "הכל תלוי בכוח המעורר והמניע, הכוח הזה הוא – עוני היהודים", כתה הרצל בפתח הספר. המצוקה היא מניע רב כוח. על אותו רעיון חזר גם בהמשך. "הנה לא נעמול הרבה, בבואנו לעורר את התנועה בקרב העם. שונאים עושים זאת גם בלעדינו, ואם יעשו הלאה כמעשיהם עד כה, הנה החפץ לצאת יולד בלב רבים, שטרם ידעוהו עד היום, ובלבות החפצים לצאת עוד תגבר התשוקה", ניבא.
ראוי לציין כי הרצל הכיר במגוון הרחב של האנשים המרכיבים את הלאום היהודי, וסבר כי גם במסגרת של מדינה מתוכננת ומונהגת יש מקום לשמור על יחודו של כל אדם. "תכונת לאומיותנו הן נפלאה ויחידה היא במינה; כי הקשר היחיד המאחד אותנו לעם אחד הנהו עתה: דת אבותינו לבדה", ודי בכך כדי לרקום עתיד משותף. ויחד עם זאת, "לוּ נצא שנית מארץ מצרים, לא נשכח את סיר הבשר. בכל ערי האגודות נמצא איש איש את הדברים שהרגל בהם, אך יותר טובים, יפים ונעימים", או במלים אחרות, אין רצון ואין סיבה למחוק את העבר היחודי לכל קהילה, אלא יש מקום לשלבם יחדיו.
ולקינוח, שלוש אמירות שכוחן יפה היום ממש כמו אז:
"חיל הצבא וכהני הדת שניהם כאחד נכבדים יהיו בעינינו, ככל הכבוד הגדול אשר ירחש לבנו אל משרות כהונתם, אשר עלינו לכבדן. אך בהנהגת עניני המדינה, אשר בכבודה יתימרו, אין להם כל עסק, לבל יביאו בה מבוכה מבית ומחוץ".
"על מנהיג היהודים להיות בעל מוסר ומדות טובות במלא מובן המלה".
"ריב המפלגות בקרב העם פנימה יחליש את ידי העם, לבל תעשינה תושיה נגד הרע מבחוץ" …
הספר זכה לקיתונות של לעג ולדחיה כמעט גורפת, אבל הרצל האמין בכל לבו בחזונו וביכולת של העם להגשים אותו. "בנו בעצמנו תלוי הדבר, אם לעת עתה יֵראה הספר הזה כספור בדוי בעלמא. אם דורנו איננו מוכשר לכך, יבוא דור אחר, נעלה וטוב ממנו".
מיכל (או מיכאל) ברקוביץ, מזכירו העברי של הרצל, תרגם את הספר מגרמנית לעברית כבר בשנה בה ראה אור. מהדורת 1922 של התרגום מצויה בפרויקט בן-יהודה, מקשה על הקורא בהתעקשותה על כתיב חסר ללא ניקוד ובשפע מלים סבוכות, אבל כדאית מאוד לקריאה.
Der Judenstaat – Theodor Herzl
הוצאת תושיה, ורשה
1922 (1896)
תרגום מגרמנית: מיכל ברקוביץ
סקירות ספרים 