תגית: התבגרות

ג'ובנה היתה כבת שתים-עשרה כששמעה את אביה משווה אותה לאחותו ויטוריה. ויטוריה סימלה את כל מה שרע במשפחה. היא היתה רעה, סכסכנית, מכוערת מבחוץ ומבפנים, או כך לפחות סיפרו עליה. ג'ובנה, בשל גילה, הבינה מן הדברים שהיא עצמה מכוערת פיזית. ההסבר של אמה שמדובר בהתיחסות רגעית לאי-נחמדות באופן כללי לא שיפר את תפיסתה את עצמה. "חיי השקר של המבוגרים" מתלווה אל ארבע השנים הבאות בחייה, שנים מבולבלות ומעצבות, שבהן השתנה עולמה מאי של שלווה ובטחון אל יקום מבולבל שבו היא תוהה על זהותה.

רבים מהנושאים המעסיקים את ג'ובנה העסיקו גם את אלנה, אחד משתי הדמויות הראשיות ברביעיית "החברה הגאונה". ג'ובנה, כמו אלנה ולילה, מתגוררת עם משפחתה בנפולי, וככל שהיא מתבגרת היא חשה מוגבלת וחנוקה. מחוז החפץ מצוי צפונה משם, כשכאן מסמל אותו רוברטו המשכיל והכריזמטי. זהו המוצא שג'ובנה מוצאת לשברים של חייה, "להתארגן סביב מטרה: להפוך לאדם שיכול לזכות בהערכתו". "כל אחד מהמפגשים האלה שיפר אותי", היא מעידה. "מילותיו של רוברטו עוררו אצלי מיד צורך בקריאה ובאינפורמציה". השכלה, כמו אצל אלנה, היא הדרך החוצה מן השכונה, היא הפתרון לפקפוק שלה באופיה, היא הריחוק מן הקרובים שהכזיבו. רוברטו עצמו, מעניין לציין, למרות הצלחתו האקדמית, בוחר לקשור את חייו עם נערה פשוטה (אלנה היתה מכנה אותה "פלבאית"), כמין תשלום חוב לשכונה שבה צמח.

המשפט המערער ההוא, שנאמר על ידי האב שעד אז האמינה שהוא אוהב אותה ללא תנאי ולא סייג, שלח את ג'ובנה היישר אל זרועותיה של ויטוריה, הדודה הבלתי מוכרת. שתי גרסאות סותרות של הסיפור המשפחתי נפרשות כעת באוזני ג'ובנה, והיא נקרעת ביניהן, חולקת את נאמנותה בין ההורים הסולידיים שהכזיבו והדודה הססגונית המסכסכת. סביר להניח שהיתה חושפת את חיי השקר של המבוגרים סביבה גם בלי הדחיפה של ויטוריה, אבל הקשר ביניהן מאיץ תהליכים, וכמו אבני דומינו האמיתות מתמוטטות בזו אחר זו. לפעמים דברים נאמרים לג'ובנה ולחברותיה ישירות, לפעמים הן מנחשות, וטועות או מתקרבות לאמת, לפעמים המציאות הבוטה פשוט מתייצבת מולן כשמשפחותיהן מתפרקות, ולפעמים הן נרמזות על ידי סיפור גלגוליו של צמיד, שעובר בשורה של צעדי מרמה ובגידה מיד ליד.

אלנה פרנטה מיטיבה לתאר את המציאות המבלבלת מעיניהן של הדמויות הצעירות – ג'ובנה, שתי חברותיה, ושלושת ילדיה של אשתו של המאהב של ויטוריה. היא מספרת על התבגרות פיזית, מינית ונפשית בסביבה משפחתית נזילה, בשכונה שבה הנערות הן טרף לגברים, ובעולם הנשלט על ידי מבוגרים שאינם בהכרח רגישים לנפשות הצעירות שבאחריותם. מהי המציאות, תוהה ג'ובנה. "האם המצב האמיתי הוא כשאנחנו רואים את הכל בבהירות, או כשהרגשות היותר חזקים ועמוקים – שנאה, אהבה – מעוותים אותנו?"

"חיי השקר של המבוגרים" הוא ספר חד אבחנה, המציף שאלות של זהות שרלוונטיות לכל אדם בכל מקום, גם אם העלילה היא מאוד נפוליטנית. אלון אלטרס תרגם היטב תוך התמודדות עם דיאלקטים, והספר מומלץ.

La Vita Bugiarda delgi Adulti – Elena Ferrante

הספריה החדשה

2020 (2019)

תרגום מאיטלקית: אלון אלטרס

רוב שנות הילדות וההתבגרות של רומן גארי עברו עליו בחברתה של אמו בלבד. השניים, שננטשו על ידי אביו, עברו מוילנה לורשה בחיפוש אחר פרנסה וחיים טובים, ובסופו של דבר היגרו לצרפת, הארץ שהיתה משאת נפשה של האם. במשך כל השנים עד לפטירתה היה בנה מרכז חייה. היא ראתה בו את העבר, את הגבר שאהבה ונטש אותה. היא ראתה בו את העתיד, את הגבר המפורסם שיגשים את כל חלומותיה. ובהווה היא עבדה בפרך כדי להניח לפניו מזון, כדי לטפח את כשרונותיו, וכדי לעצב אותו על פי עקרונותיה.

אפשר לכתוב הרבה על אשה שויתרה על הכל וריכזה את כל משאבי נפשה בילד. אפשר לכתוב הרבה על ילד שגדל אל תוך ציפיות שנדמות בלתי אפשריות. גארי מעדיף לא לחפור, וכך גם אני. "הפסיכואנליזה לבשה היום צורה טוטליטרית, ככל האידיאולוגיות; היא מנסה לחנוק אותנו בקולר הסטיות שלה. היא כבשה את השטחים שפונו על ידי האמונות הטפלות, התעטפה במונחים סמליים, ומושכת את לקוחותיה על ידי שוחד פסיכולוגי". הוא מודה שלעתים חש חנוק, שאולי היה עדיף לו אמו היתה מוצאת גבר לאהוב ולא משליכה את כל רגשותיה עליו. הוא מודע לנזק שאהבה אבסולוטית כל-כך עלולה לגרום – "אהבת האם זו הבטחה עם שחר שהחיים אינם מקיימים […] בכל מקום נושא אתה בחובך את רעל ההשוואה, ואתה מבלה את זמנך בציפיה למה שקבלת". ויחד עם זאת הוא יודע שלא היה מי שהוא בלעדיה, שחלומותיה עיצבו אותו. "כשרונותיה של אמי וכן האידיאליזם שלה דרבנו אותי לשאוף לשלמות מופלאה, בחיים כבאמנות, וחלומה היה תקיף מחוש ההומור שלי ומכל לחשושי ההונאה של פיכחות מתבגרת. נתקשיתי להאמין שיימנע ממנה סיפוק זה שהיא ראויה לו, לא יכולתי להאמין שהחיים והגורל הנם מחוסרי כשרון וחוש אמנותי עד כדי כך. תמימותה וכוח דמיונה, אשר בגינם היתה מסוגלת לראות באותו נער זנוח, החי בחור נידח בנבכי ליטא, סופר צרפתי גדול ושגרירה של צרפת, הוסיפו להתקיים בי כמו אגדה יפה, דרשתי את החיים כמין נוסח ספרותי".

מי שמכיר ואוהב את יצירותיו של גארי ילמד מן הספר הזה מנין שאב את המוטיבים המאפיינים אותן. מגיל צעיר הזהירה אותו אמו מפני שלושה אלילים – אליל הכסילות, אליל האמיתות המוחלטות, ואליל הדעות הקדומות, הזלזול והשנאה – וכתיבתו כולה היא מלחמה נחרצת נגדם. כמו אמו הוא רואה מעבר לסיסמאות, ונותן דעתו על היחיד, על האנושי. "קיימת בי הנטיה לחפש מאחורי המטרות הנשגבות והחשובות אחרי המניע האישי הקטן, להאזין בעיצומה של הסימפוניה הגועשת לצלילו הדק והעדין של החליל". חלומה של האם היה לכוח המניע של חייו, הבא לידי ביטוי בכתיבתו: "כשהתבגרתי, שקעתי רובי וכולי במאבק חומרי מיואש כדי לתקן את העולם ולזהותו עם החלום התמים של אמי, שכה אהבתי". דרכו אל הספרות מתוארת אף היא בספר. בכנות ובחן הוא מודה בכשלונו למצוא בעצמו כשרונות אחדים, כמו נגינה, או בהחלטתה של האם למנוע ממנו פיתוח כשרונות אחרים, כמו ציור, מחשש שגורלו יהיה כגורלם של ציירים שנמקו בעוני. הכתיבה היתה כשרון מקובל על שניהם, זה שיביא לתהילה המיוחלת, עד שהפכה בהדרגה לצורך. "ענין היצירה הספרותית היה לי לשאלת חיים, הכרח-קיום כמו אויר ופת לחם, הדרך היחידה בה יכולתי להפטר מחוסר האונים והחולשה שבהיותי יצור אנושי, דרך להזדככות הנפש שבזכותה יכולתי להוסיף ולחיות".

הספר מתלווה אל גארי ואל אמו מילדות ועד לסיומה של מלחמת העולם השניה. המלחמה כפתה עליהם לראשונה פרידה ממושכת. האם נשארה בניס, שם ניהלה מלון קטן. הבן התגייס, שירת בצבא הצרפתי עד הכיבוש, ולאחר מכן מצא דרך לעבור לאנגליה, והיה לטייס קרב בצבא צרפת החופשית. מכתבים קצרים ממנה זרמו אליו בכל שנות הפירוד, מלאי בטחון, תקווה ועידוד, ובתוך ראשו הוא לא חדל לשמוע את קולה, ממריץ אותו מתוך אמונה ושכנוע עמוקים לא להרים ידים, להוסיף להלחם עד הנצחון שיגיע לבטח.

"מרצה וכוח רצונה בוערים בקרבי עד היום ומכבידים על חיי, שכן כה קל לוותר ולהתיאש. היא דנה אותי לחיים של חדווה ותקווה".

ספר נפלא.

La Promesse de L’aube – Romain Gary

ספרית פועלים

1968 (1960)

תרגום מצרפתית: ש. מ. עוגן

נטליה היא בת למשפחה שעלתה מרוסיה. אביה הוא גבר חדל אישים, פחות או יותר. מדי פעם הוא מרכיב למפות למכירה בשוק, אבל רוב הזמן הוא עסוק בעצמו. אמה היא אשה אמביציונית, אחות בבית חולים, שלוקחת על עצמה גם עבודת סיעוד פרטית, רדופת חלום לבנות בית פרטי. מלחמה מתמדת נטושה בין ההורים, ולידם גדלה נטליה, בלתי מוכרת להם, עכברית וחסרת בטחון.

בטי, חברתה היחידה של נטליה, היא בת למשפחה מסורתית יוצאת גרוזיה. אחותה הבכורה, שנישאה בנישואי שידוך בגיל צעיר, נמלטת מדי פעם מבית בעלה, מטילה את ילדיה על הוריה, ושוקעת במיטת ילדותה מוכה ומדוכאת. אחיה מתנהל בעולם משלו, להוט להסתלק. ולידם גדלה בטי, מיטלטלת בין דתיות לחילוניות, ומייחלת לנס שירחיק ממנה את "הדודות", אלה שמרחרחות אחר שידוך עבורה, כאילו גורלה של אחותה אינו משמש תמרור אזהרה.

אמיליה, ילידת ארגנטינה, הופרדה מאמה שנותרה מאחור, ועלתה לארץ עם אביה ועם בת זוגו שהיא מתעבת. כלפי חוץ היא ילדה סוערת, דומיננטית, לא עושה חשבון לאיש, אך היא נושאת צלקת בלתי נמחית שמעיבה עליה. אמיליה נכנסת בסערה אל חייה של נטליה, ושלוש הבנות הופכות חברות.

"שום דבר לא עניין אותן ממש. לא היו להן שום תוכניות גדולות לגבי החיים, לא חלומות להיות רופאות או עורכות־דין או מורות, אומניות או משהו. אף פעם לא היו להן מחשבות רציניות מסוג זה. לא ביקשו דברים גדולים ולא חשבו מחשבות גדולות. כל האפשרויות היו פתוחות, רק משום שהיו צעירות כל כך, אבל אף אפשרות לא משמעותית". בעולמן של הבנות, בשכונה ירושלמית קשת-יום בשנות השמונים והתשעים, במסגרות משפחתיות שהן בו זמנית שתלטניות ומנוכרות, נדמה שהתקיימו רק שתי אפשרויות: ללכת בתלם או לפרוץ את כל הגדרות. שום דבר באמצע. אז אחת נכנעה לגורלה בלית ברירה, ואיכשהו התמזל מזלה והיא מצאה אם לא אושר אז לפחות נוחות מספקת. ואחת החליפה את ירושלים בתל-אביב, עולם שונה לגמרי, התאמצה להמציא את עצמה מחדש – "ביטחון, קסם אישי, ידע שהם תולדה של יסודות יציבים – דבר מאלו לא היו חלק ממנה, לא צמחו מתוכה. הדביקה אותם על עצמה, כמו קישוטים" – אבל גם היא וגם בן זוגה, אף הוא מהשכונה, "לא ידעו שהם־מי־שהם, לא יוצאים מזה". ואחת נעלמה, והיעלמותה הוסיפה לרחף מעל חברתה כאילו היתה נוכחות חיה. וכשהחברה הזו חושבת שכל מה שהיה נחוץ לנערה שנעלמה זו "יד שתגן ותשמור. היה מספיק אחד. אחד שיראה ויבין […], ינחם וירגיע ויעשה לה מקום מוגן בעולם", הדברים יפים לשלושתן.

הקוקושקה היא הקוקיה, הציפור שאין לה בית. כל הדמויות בספר – המבוגרים והצעירים גם יחד – עקורות בדרך זו או אחרת, מבקשות אחר בית, ושלוש החברות יותר מכולן. כל מה שהן עושות, כל הפגיעות שהן סופגות, כל הנסיונות שבהם הן נכשלות, נובעים מן החיפוש הנואש, ואולי הבלתי מודע, אחר הבטחון והאהבה שגלומים בבית.

אין רעים של ממש בספר, אלא החמצות וטעויות ומשקעים מן העבר שמכתיבים את ההווה. אביה של נטליה, לדוגמא, שמאכזב ללא הרף את אשתו ואת בתו, ואולי גם את עצמו, הוא "תוצר של זיכרונותיו הרמוסים, כשהיה ז'יד קטן שהסתובב עם אגרופים קפוצים קטנים ומסכנים, מוכן לכל רע". הקוראים אינם מתוודעים לביוגרפיה השלמה של המבוגרים בספר, אבל ברקע מרחפת ההנחה שגם הם התבגרו על רקע כשלים משלהם, ושהנסיבות שגלגלו אותם אל המקום בו הם נמצאים אולי הופכות אותם למרוכזים בעצמם ועיוורים למחצה כלפי בנותיהם.

"קוקושקה" הוא סיפור עצוב על עליבותם של החיים בשכונה, על הורות מוחמצת, על חוסר היכולת למצוא אושר, על היעדרה של אהבה. אפשר לצמוח מן הרקע הקשה הזה, אבל התלאות שבדרך מותירות את רישומן חרוט עמוק וכואב. שרית אלקון מיטיבה לספר, בכתיבה חכמה ובתיאורים הלוכדים פרטים מדויקים ומצטרפים לתמונה שלמה, את סיפורו של המקום, את סיפורה של התקופה, ובעיקר את סיפורן של שלוש הבנות שנולדו לתוכם.

הציור שעל הכריכה הוא פרי מכחולה של שירה זכים.

כתוב היטב, נוגע מאוד ללב ומומלץ.

פטל

2024

נאג'י יחזקאל, אביה של המספרת בגוף ראשון, נולד למשפחה עשירה בעירק וחונך לא לנקוף אצבע אלא להסתמך על עבודתם של אחרים. כשהמשפחה עלתה לארץ, הותירה את רכושה מאחור ושוכנה במעברה, הכל השתנה. "הוא אמנם ידע שזה בסדר גמור שהוא ימשיך להיות עצלן כמו שהמשפחה שלו לימדה אותו", אבל הוא היה מעונין מכסף משל עצמו, וחיפש עיסוקים מכניסים. לא היו לו שאיפות גדולות. "יש לו טלוויזיה, שירים בערבית, קולה, מלאווח, סיגריות, כדורגל ולוטו‐טוטו. לא צריך יותר ולא צריך פחות". במשך עשרים שנה עבד כצבעי עד שזכה בטוטו. הזכיה לא הפכה אותו למליונר, משום ששמונה-עשר אנשים זכו בפרס הראשון, אבל הסכום הספיק לקניית דירה ולפתיחת חנות להשכרת סרטי וידאו. צירוף של נסיבות, שמִרמה היתה אחת הדומיננטיות בהן (שכפול קלטות פיראטיות עד שנתפס), גלגל אותו חזרה לצבעות.

יערה יעקב כתבה את הספר על אביה. "יש בספר הרבה אמת וגם לא אמת", סיפרה בפוסט בפייסבוק, אך העירוב הזה אינו גורע מתחושת החשיפה והכנות ומן האמינות של הדמויות המתוארות בו. חלקו הראשון של הספר מתואר מעיניה של הבת בעודה ילדה, וחלקו השני, הסובב ברובו סביב מחלת הסרטן של האב עד למותו, מעיניה של הצעירה שעזבה את הבית ובחרה באורח חיים משלה.

"הספר הזה מצחיק וצבעוני כי אבא שלי היה כזה", סיפרה באותו פוסט, אבל אני חוויתי אותו כעצוב, לפעמים קשה מנשוא (וכבר אמרו לפני שמספר הקריאות האפשריות כמספר הקוראים). אני יכולה לראות את הקומיות שבסצנות מסוימות, אבל התמונה הכוללת מעוררת תחושה עזה של חיים מוחמצים, שחלפו ללא אושר (כפי שאני מבינה את המונח). "אצל אמא שלי החיים היו מה שצריך לעשות לא בשביל כיף אלא כי ככה זה. בגלל זה אין לה תמיד סבלנות להנאה או לשמחה", מעידה הבת, ומתארת מריבות קולניות אינסופיות, בעיקר על כסף. "אמא שלטה לחלוטין בסבלות העולם. כל מי שהתקרב אליה נשרף מעוצמת הקורבנוּת שלה", ובתוך הסבל הזה לא היה מקום לסבלן של בנותיה. "כשהייתי קטנה חשבתי שאבא ואמא טובים זה לזה. אהבתי שאבא היה מחבק את אמא אחרי ריבים. מנסה לפייס אותה כשהיא רוצה ללכת ממנו […] הרבה שנים לקח לי להבין כמה אבא תבע לעצמו ממנה. כמה הוא לקח והיא נתנה כי היא לא יודעת אחרת. ואחרת גם לא טוב בשבילה. מפחיד אותה. לא כי זה בסדר לחיות חיים כאלה, אלא כי ככה זה. כמו הטבע, ככה זה". לצד אם סובלת ובלתי קשובה, ולצד אב אלים שאוהב רק את עצמו, המספרת גדלה שקופה, שקטה ולא שואלת כי אין מי שיענה, קצה בחייה ואין לה עם מי לחלוק זאת.

וכן, לצד המצוקה יש גם רגעי חסד, רגעים בודדים שבהם המשפחה צוחקת על אנשים שאינם חלק ממנה, ימים של מחלה שבהם האם מתגלה במלוא נדיבותה, הגילוי שבלי ידיעת בנותיה יצאה לעבוד כדי להביא הביתה אוכל. וגם רגעים של קירבה מול הסרטן המאיים.

אבל מה שעצוב אולי יותר מכל הוא ההנחלה של אותה דרך חיים מדור לדור. מי שנישאה בתקווה להחליף משפחה קשה במשפחה שתעצב בעצמה, מצאה שהיא חיה בדיוק באותה המתכונת, וכך גם בתה אחריה. מי שניטלה ממנה הבחירה בדרך משלה, נטרה לבתה שהעזה להחליט באופן עצמאי.  

ובכל זאת, אחרי מותו של האב, "אמא כבר לא חולמת על יחידת דיור איתנו אלא על מוות שיבוא ויגאל אותה מהחיים שלה עכשיו. חיים נטולי סבל. חיים בלי עבדות, בלי חובה, בלי אלימות. חיים שהיא לא מכירה.  וכמה היא היתה נותנת הכול כדי לחזור לחיות עם אבא. לחיות בשנאה המוכרת הזאת. זאת שהחייתה את שניהם. שהיתה מובנת להם".

כאמור, הספר הוא על האב, ואני כותבת בעיקר על האם. אולי משום שהוא מצטייר כמי שהיה פחות או יותר שלם עם עצמו, סגור בעולם שברא לו, מסתגל בקלות להצלחות ולכשלונות, מטיל מרות ושורר על משפחתו מתוקף היותו הגבר. האם והבנות הן שנאלצו להתאים את עצמן ללא הרף, לתמרן במרחב שהוקצה להן. דמויותיהן נגעו ללבי.

בין אם חווים את הספר כמצחיק ובין אם חווים אותו כעצוב, כוח הכתיבה של יערה יעקב, בתערובת של מרירות ואהבה, מרשים. שני חלקי הספר כתובים באופן שונה, ומשקפים נקודות התבוננות תלויות גיל. החלק הראשון מכמיר לב, ומביע היטב את תחושותיה של הילדה בתוספת מגע התובנות של הכותבת הבוגרת. סגנונו של החלק השני מהורהר פחות, תכליתי יותר, כשהתובנות הן הכוח המניע והרגשות מתלווים אליהן. סיפורה של המשפחה נטוע בסיפור הסביבה בה חיו, מתרחב לדמויות שדרכיהן הצטלבו בשלה, והמכלול אמין ונכנס ללב.

איור הכריכה הוא של נדב וייסמן.

מומלץ.

לקריאת פרק ראשון

ידיעות ספרים

2024

אל עיירת הקיט זמרינג שבאוסטריה מגיע בעת חופשת האביב ברון צעיר, ומיד נתקף שעמום. אין בסביבה פנים מוכרות, והוא, שרגיל להיות אהוב ומקובל בחברה, חושש, משום שהוא "מודע לחלוטין לאי-יכולתו לחיות בבדידות", שייאלץ לשהות בחברת עצמו. כצייד נשים מובהק, אחד מאותם אנשים שבהם "כל האינסטינקטים הלוהטים של הציד, האיתור, הדריכות והאכזריות הנפשית, מהבהבים בעירנות חסרת מנוחה", הוא מסמן לעצמו מטרה אשה, השוהה במקום עם בנה בן השתים-עשרה המחלים ממחלה ממושכת. האשה מצדה מצויה בשלב בחייה שבו היא מצטערת על נאמנותה לבעל שלא אהבה, ושבו יש לה הזדמנות אחרונה לבחור בין האימהות לנשיות. משחק החיזור יכול להתחיל, אך מה עושים עם הילד?

הברון מוזכר לאורך העלילה כולה בתוארו בלבד. האשה מתוארת רוב הזמן כ"האֵם", ושמה נפלט כמעט באקראי רק פעם אחת. הילד, לעומת זאת, מזוהה מיד בשמו אדגר, ולא בכדי, שכן הוא הוא הדמות המרכזית. בימים הספורים המתוארים כאן הוא עובר טלטלות רגשיות, וחוצה את הגבול שבין תמימות הילד לפקחון הנער. שני המבוגרים, שמשהו סודי, כך הוא חש, מתרחש ביניהם, מחניפים לו ודוחים אותו, משתמשים בו כמסווה לכוונותיהם וצועקים עליו ומענישים אותו. קל להתעלם מילד, להקטין אותו, להורות לו, להעלים אותו, אבל קשה עד מאוד לרמות אותו, ואדגר ילמד משהו מר מאוד ומשהו מתוק מאוד על עולמם של המבוגרים.

לשטפן צווייג יש לעתים נטיה, בעיקר ברומנים, לעודף רגשות מתפרצים, שלטעמי יוצרים גודש מעיק. בנובלה הזו, למרות הפן הרגשי העמוק שבה, כתיבתו מינורית, ובכך אינו מרדד את שאדגר חש, אלא להפך. משום האיפוק בכתיבה, ומשום היכולת לאפיין במדויק של שלוש הצלעות השונות של ה"משחק", בעיני, "בלהט סוד" היא אחת מן הטובות שביצירותיו.

התרגום של אברהם קנטור נאה מאוד בעיני, אבל הספר, שראה אור ב-1997, סובל מליקויי הגהה. בימים אלה רואה אור מהדורה מחודשת של אותו תרגום באותה הוצאה, במקביל לתרגום חדש ומבטיח של הראל קין תחת השם "סוד בוער" בהוצאת תשע נשמות.

מומלץ מאוד.

Brennendes Gheimnis – Stefan Zweig

ספרית פועלים

1997 (1913)

תרגום מגרמנית: אברהם קנטור

פרנקי וזיק הם בני-עשרה בודדים. שניהם ננטשו על ידי אבותיהם ונותרו עם האמהות הפגועות. שניהם בעלי כישורים יצירתיים – היא כותבת, הוא מצייר. שניהם מתבדלים מטבעם. הם נפגשו בקיץ חם אחד, כשאמו של זיק בחרה לשוב אל בית אמה, בעיירה בה מתגוררת משפחתה של פרנקי, כדי להתאושש אחרי הנטישה. בהדרגה נוצר ביניהם קשר של ידידות ומעט משיכה מינית, אך את העוגן של חברותם מהווה האמנות.

באחד הימים העלה זיק את ההצעה ליצור יצירה משותפת, ולהציג אותה ברחבי העיירה בעילום שם. "נתלה אמנות, אולי נחביא אותה בכל מיני מקומות בעיירה, ואנשים יהיו כזה, מי עשה את הדבר המגניב הזה, ואנחנו נהיה כזה, וואו, לא יודעים. בטח מישהו ממש מגניב, ואז נלך משם ומין נשרוק לעצמנו עם הידיים בכיסים". פרנקי כתבה את הטקסט, "הקצה הוא שכונת אשפתות שורצת מחפשי זהב. אנחנו פושעים נמלטים, והחוק הכבוש רעב לאוכלנו", זיק עיטר, ובמעין ברית דמים ריססו טיפות מדמם שהתפזרו על הדף ככוכבים. עותקים מן הכרזה שיצרו תלו בחשאי ברחבי העיר, הטמינו בתיבות דואר, ובאובססיביות בלתי ברורה יצרו עוד ועוד עותקים להפצה.

מה שהיה אמור להיות ריגוש אישי הפך למה שכונה "הבהלה הגדולה בקואלפילד". היו שמועות על מעורבות של כת השטן, קמו חקיינים, נוצרו סכסוכים, אנשים מתו. פרנקי וזיק, שנשבעו זה לזה לשמור את זהותם כיוצרים בסוד, לא פצו פה ונותרו לחיות עם רגשות אשמה.

שנים אחר-כך עיתונאית סקרנית החלה לשאול שאלות, ובחקירותיה הגיעה אל פרנקי, כעת כבר אשה בוגרת, נשואה ואם לבת.

"זה לא הזמן לפאניקה" הוא סיפור קצר שנמרח ללא תוחלת על פני רומן שלם, וגם כסיפור קצר הוא לא היה מצליח לשכנע. הבעיה העיקרית שהיא שלפרנקי ולזיק אין שום סיבה לחוש אשמה. הטמטום והעדריות של הבריות לא היו קשורים בשום צורה לכרזה שיצרו. נניח שכבני-עשרה הם נטו לעודף רגשיות ולפאניקה; הנסיון לגרום לקורא להאמין שהיתה לכך השפעה על המשך חייהם מותח עד הקצה את גבולות האמינות. לכך יש להוסיף את הפלקטיות של הדמויות כולן, ואת הנסיון הלא מוצלח של הסופר לכתוב כנערה וכאשה.

אילו רק זכרתי שקווין וילסון כתב גם את "אין מה לראות פה", הייתי חוסכת לעצמי את הקריאה.

Now is not the Time to Panic – Kevin Wilson

עם עובד

2024 (2022)

תרגום מאנגלית: שירי שפירא

תמי, האחות הקטנה במשפחתה, מתכננת יחד עם חבריה לשכבה בכפר עין בדולח לחגוג את בר-המצווה. בכפר, הרחוק במתכוון מתודעה יהודית, חוגגים הבנות והבנים יחדיו בהגיעם לגיל שלוש-עשרה, והחגיגות נושאות אופי חילוני והתיישבותי. יזהר, המחנך בעל ההשפעה, מציע לציין את המעבר מילדות לבגרות באמצעות שלוש-עשרה משימות, ומטיל על תלמידיו לגבש הצעות למשימות על פי קווים מנחים: "ברור שהצעות אלו חייבות לכלול תחומי חיים מגוּוָנים: מה שהוצע עד כה לא היה מאוּזן: לנטות אוהל, לירות ברובה ולהִתמצא יחידי בלילה – כל אלה נוגעים לצופיוּת ולהגנה. אך יש לבחור גם משהו מתחום העבודה: הבנות תִלמדנה לתפור במכונת תפירה ותנהלנה יום אחד את משק הבית, הבנים יוכיחו שהם יודעים לרתום סוס, לקצור בחרמש ולחרוש, נניח. ולאלה יש לצרף משימות שתדגמנה הִתמצאות בדרכי החיים: כל אחד יסע לבד העירה, יטלפן משם הביתה, ישלח מִברק, ייגש לבנק, יפקיד המחאה ויוציא כסף, יזמין ארוחה במִסעדה. למען האיזון מִתבקש גם משהו מן התחום העיוני: המועמד יַרצה על נושא שחקר בעצמו ויוכיח בקיאות באזרחות: יידע את הכתוב במגילת העצמאות, יסביר כיצד פועלת הכנסת, ימנה את המִפלגות ואת מוסדות ההִסתדרות ואת הזרמים בחינוך ובהִתיישבות, לרבות עקרונות המושב השיתופי".

על רקע ביצוע המשימות בזו אחר זו, ועל רקע חיי ההתיישבות בשנות החמישים, תמי מספרת על חבריה, על משפחתה, ובעיקר על עצמה. בחברת הילדים הסגורה והקשוחה היא אינה לגמרי מוצאת את מקומה. אין המדובר בילדה תמה המתקשה להתמודד – תמי מודה בכנות בכל מגרעותיה, בנטייתה לשקר, ביחסה הבלתי הוגן אל נער שנמשך אליה, בערמומיות שבה היא טווה מזימות כדי להתנקם – אלא בילדה חושבת, מתלבטת, שלא ניחנה בשוויון הנפש ובתחושת הערך העצמי של חבריה, ומוצאת עצמה לפיכך מבודדת ואפילו דחויה. היא מרבה להרהר בשאלת קיומו או אי קיומו של אלוהים, וגם אם היא נוטה לא להאמין, היא אינה יכולה להמנע מלהטיח בו בכאב: "אם באמת יצרתָ אותי, תדע שלא יצאה לך יצירת מופת. יצרתָ אותי גועלית, עלובה, שלא יודעת מה לעשות בעצמה, וכל כך נורא קרתנית, שיש לה גועל מזה. מפני שהיא סתם, אתה שומע, סתם. ואז כל האנשים נִראים לה פתאום עלובים ומשעממים, וקטנוניים גם, מפני שהיא עצמה כזאת, יצור שאין לו בכלל זכות קיום, כי בשביל מה? האם גם מרילין מונרו הִרגישה פעם כל כך עלובה? ובריג’יט בארדו? ואימא? ועליזה? יזהר כועס וגבריאלה כועסת, ואימא כועסת ואבא עצוב. האם ירון לא יודע כמה אני עלובה? אז מה הוא נטפל – הרי זה מגַחך ומלעיג אותו, אם הוא מסוגל לאהוב יצור עלוב כמוני. ובשביל מה, בשביל מה הכול?"

גם בבית חייה אינם פשוטים. אמה מנוכרת וקרה. אביה, אולי משום היחסים הצוננים בינו ובין אשתו, מרוחק בנפשו ממשפחתו. עליזה, אחותה הגדולה, מתייחסת אליה כאל סרח עודף.

תמי נחושה בהחלטתה לקבוע את יום הבר-מצווה כיום מפנה בחייה. זה יהיה היום שבו היא תחדל לשקר, שבו תשפר את עצמה לאין ערוך. כאקט סמלי היא מחליטה להכריז באותו יום כי לא תענה יותר לשם תמי, רק לשם תמר. היא משוכנעת שמשעה שתחצה את הגיל המיוחד, ישתפרו גם יחסיה עם אחותה, והן תוכלנה להפוך לחברות. צעדים ראשונים בכיוון זה היא עושה כבר כעת כשהיא כמהה לאוזן קשבת ומצליחה לפתח איתה שיחה. היא מוצאת גם הזדמנויות להתקרב אל הוריה, בעיקר אל אביה.

בשורה קשה שהיא מקבלת ממש לפני החגיגה, מאלצת אותה להתמודד לבדה במשימה פרטית משלה עם בעיה רפואית ועם אכזבה, וגם עם סטיגמה חברתית צורבת. באחת הגרסאות של הספר הוא נקרא "המשימה ה-14 של תמי" על שום משימה זו.

יזהר, המחנך המנווט את חבורת הילדים התוססת והדעתנית, מנהיג בכתתו שעת שאלות. כל תלמיד רשאי להפקיד בקופסה פתק ובו שאלה אנונימית, ובלבד שלא תהיה מקניטה, ויזהר מתחייב לענות עליה ולהעמיד אותה לדיון. שאלות של מוסר, של חברה ושל אמונה עולות מן הפתקים, ומן ההתיחסות אליהן, כמו גם מפרטי עלילה אחרים, עולה תמונת החברה של שנות החמישים על כל קשייה. בהקשר של יחס הכיתה אל תלמיד חדש, עולה מרוסיה, אומר יזהר: "עכשיו, כשבאנו לארץ ישראל, לא למדנו לקח, ולא קיימנו את דִברי הילל, ‘מה שעליך שנוא, לחברך לא תעשה’, ומפלים את הערבים ואת בני עדות המזרח, וממיינים את האנשים לפי מפלגות, ומקפחים את היריבים במתן עבודה ובקבלת הלוואות ושאר הטבות שהשלטון מחלק לנתיניו, וכאילו לא די בכך, אתם מביאים את האפליה אף לכאן, לכיתה. כמה ילדים כנִראה חושבים עצמם ילדי סגולה, חכמים ומעולים מן השאר, ונוהגים כאילו מחשבה זו מעניקה להם זכות להִתגאות על השאר". ובהקשר של קשרי דת ומדינה הוא מסביר: "כיום שום מפלגה ושום חוג בציבור לא יעזו לצאת נגד מנהג זה, מפני שאנו נתונים בתהליך גדול של קיבוץ גלויות ובניין הארץ ותלויים בתרומות של יהודי אמריקה ובלחצם המדיני על הממשל שם וזקוקים לשלום בית בין דתיים לחילוניים ואיננו מעוניינים להחריף כיום את המאבק על חופש המצפון. לכן אנחנו מוסיפים לקיים מִנהגים עתיקים שלדעת רבים אבד עליהם כלח". דעותיו ברורות, נחרצות, והוא אינו חושש לחלוק אותן, גם אם הוא עתיד לשלם את המחיר.

ראובן קריץ, שהרבה ללהטט עם שמות עט בדויים ועם כתיבה במסווה, נקט בדרך דומה גם בספר זה. הוא שלח נערה צעירה אל אורי אבנרי, עורך "העולם הזה", ובידה כתב-יד של רומן שלטענתה היא זו שכתבה. אבנרי היה בטוח שגילה סופרת מוכשרת, אך כשהרעיף עליה מחמאות סיפרה לו מי הוא המחבר האמיתי. קריץ טען באוזני אבנרי שנקט בתכסיס זה משום שסבר שאחרת לא יקרא את כתב היד (טיעון קצת משונה בהתחשב בחברות שבין השניים).

ב"בוקר חדש", הספר האהוב עלי ביותר של קריץ, הוא תיאר, ושאב מן הביוגרפיה הפרטית שלו, נער עולה חדש, שמנסה להשתלב בחברת ילדים בקיבוץ, וחווה זרות ובדידות. ב"אחות קטנה" הוא שב אל המוטיב של הילד היחיד מול החברה, ומרחיב את היריעה אל המשפחה ואל החברה הישראלית.

הספר עלה במלואו בפרויקט בן-יהודה.

כואב, אך אופטימי, כתוב בכשרון ומומלץ.

הוצאת פורה

1961

אתחיל מהסוף: "סיפורה של משפחה טובה" הוא מעין גרסה מקוצרת ושטוחה למדי של "החברה הגאונה", בלי החברה. הרקע הוא שכונת עוני איטלקית, הפעם בבארי (Bari), שבה אנשים קשי-יום מתמודדים עם פחד מאלימות מבית ומחוץ, וגדלים בלית-ברירה, או מחוסר היכרות עם אפשרות אחרת, בבוּרוּת. מספרת את העלילה מאריה, אשה בוגרת המתארת את התבגרותה בצלו של אב הנתון להתקפי זעם, אותם הוא שופך על אשתו ועל אחד מבניו. היא חשה שונה מסביבתה, שואפת להשכלה, אוהבת לכתוב, ומנסה להמנע מן הדיאלקט המקומי לטובת איטלקית תקנית. מורה שם לבו לכישוריה, ומשכנע את הוריה לאפשר לה ללמוד מעבר לשנות היסודי, מה שמעלה אותה על מסלול שהמשכו תיכן ואפילו אוניברסיטה. היא מאוהבת מילדות בנער, שמשום מה מתחבט בינה ובין חברתה המרושעת, ונושאת חן בעיניו של בחור ממעמד גבוה, אמיד ומשכיל, שמבקש לחלוק איתה את חייו. לא נעדרת גם האם, שאיתה יש לה יחסי דחיה-אהבה. בקטע, אחד מרבים, שבבירור הושפע ישירות מספרה של פרנטה, מאריה מתבוננת בבני משפחתה ובאנשי שכונתה החוגגים בחתונה, ומבינה שהם פלבאים. אבל מה שאצל פרנטה הוא קטע עמוק של הארה ושל בידול, אצל ונטרלה מצטמצם להרהור חולף שאינו מותיר משקע כלשהו. כך גם בספר כולו. התנהלותן של הדמויות אינה תמיד הגיונית ועקבית, וזה בסדר, אבל ב"החברה הגאונה" נעשה מאמץ מוצלח לפענח אותן, ופה רוב הזמן הסופרת מסתפקת בתיאור.

אז זה לא שרוזה ונטרלה אינה יודעת לכתוב, אבל אם המודל שעל פיו נכתב הספר טוב ממנו לאין שיעור, למה לא להסתפק במודל?

יש בספר דמויות נוגעות ללב, תיאורים יפים, בעיקר של הווי השכונה, סיפורי חיים קשים, והוא עשוי לרגש. לטעמי, אין בזה די.

Stoia di una Famiglia Perbene – Rosa Ventrella

שוקן

2023 (2018)

תרגום מאיטלקית: אספיר בלה מילמן

מעיין ואורן גרים משני עברי רחוב אחד. מן הצד האחד בתים משותפים, מן הצד השני וילות. מעיין, שחולקת חדר ומיטת קומתיים עם אחותה הצעירה ממנה, מכירה מנקודת התצפית הגבוהה שלה את השכנים שמעבר לכביש. אורן, שגר עם הוריו ועם אחותו בוילה, אינו מודע לקיומה של מעיין, למרות השכנות ולמרות שהם לומדים באותה השכבה. מפגש מקרי ביניהם בבית החולים, שם אורן יושב ליד אמו שנותחה ומעיין מקבלת טיפול באצבע שנפצעה, פותח סיפור של חברות ענוגה, של אהבה, ושל תמיכה הדדית.

עד כמה שונים העולמות של שני בני השלוש-עשרה? בבסיסו של דבר, למרות סיפורי החיים השונים, מדובר בילדים עירניים, מודעים לעצמם ולסביבתם, שמנסים לצמוח בתוך סביבה כאוטית. אורן, בביתו המרווח, חי פחות או יותר לבדו, עם אם חולנית, אב דכאוני, ואחות מבוגרת שעסוקה בעצמה ובחבר שלה. מעיין, בדירתה הקטנה, חיה עם אב עבריין ומכור לסמים, עם אם שאינה מסוגלת לעזוב אותו גם כשהוא מכה אותה, ועם אחות קטנה שמתנהלת בעולם ילדותי מנותק ככל האפשר. למשפחות של שניהם לא יכול להיות סוף שמח, ושני הצעירים מנסים לתמרן עד שאינם יכולים להכיל עוד.

העלילה מסופרת לסירוגין מפיו של אורן ומפיה של מעיין, כשכל אחד מהם מתאר את שמתרחש בחייו וגם את המפגשים עם השני ואת האופן בו היכרות אקראית צומחת לקשר שמאפשר להם לצוף. את הפרקים שבהם אורן דובר כתב שי גולדן, ואת אלה של מעיין כתבה טלי סיביאר כץ. בראיון הסביר גולדן כי סבר שאינו יכול לכתוב באמינות מפיה של ילדה, ולכן חיפש שותפה. שני הכותבים עשו מלאכה נאמנה בהתבוננות בסביבה ובנפש פנימה מתוך עיני הדמויות שבראו, וקשה להבחין שמדובר בכותבים שונים. למעשה, זוהי בעיני חולשתו של הספר – העובדה שאורן ומעיין מדברים בדיוק באותו הקול למרות האופי השונה והאישיות השונה.

למעט חולשה זו, הספר נכנס ללב, עוצמתי, ומאיר את מצוקתם של ילדים ובני נוער בצילם של הורים בעייתיים. העלילה אינה צבועה שחור-לבן, אלא כמו בחיים מציגה גם גווני ביניים. הטוב מכיל בתוכו את הרע, אבל גם ברע יש ניצוץ של חסד. למרות שגיבוריו הם בני שלוש-עשרה, אין המדובר בספר נוער, אלא בכזה שפונה הן אל מבוגרים והן אל צעירים.

(במאמר מוסגר: הכריכה נוראה ללא סיבה מוצדקת).

נוגע ללב ומומלץ.

כנרת זמורה ביתן

2017

ילדה חיפאית בשנות הששים מוקסמת ממלים ומסיפורים. "עברתי ברעבתנות מספר לספר. הייתי יתומה חמת מזג באי הנסיך אדוארד, ואחריה שר האוצר היהודי זיס, ואחריו נמצ'ק הקטן מבודפשט". כשתגדל, כך היא יודעת, תהיה לה מכונת כתיבה, ובינתים היא כותבת את מחשבותיה בעט במחברת חומה. בגיל אחת-עשרה וחצי כבשו את לבה ספריו של יונה מנסבך, הסופר שלהרגשתה כתב בשבילה. כשלוש שנים אחר-כך הוזמן מנסבך להתארח בשיעור ספרות בכתתה, ומכתב ששלחה לו בעקבות המפגש פתח קשר ארוך שנים ביניהם. תחילה היה הוא מורה הדרך, והיא הילדה שמצאה אוזן קשבת וסבלנית. בהמשך היו לידידים, יועצים הדדיים, תומכים ונתמכים.

"מותו של המחבר" הוא ספר על ספרות. שמו של הספר ניתן לו בהשראת "מות המחבר" של רולאן בארת, אך הוא אינו מצטמצם לדיון המוצע במאמר. יונה והמספרת – במכתבה אל הסופר כינתה עצמה ג'ו – מרבים לדבר על כתיבה משלל היבטיה. למה בכלל לכתוב, הקשר בין הספרות למציאות, טכניקות של כתיבה, מסכות שעוטים סופרים, פרשנות הקורא וכוונת הסופר, ביקורת ספרות, ועוד. קו העלילה הראשי, סיפורי משנה המשתרגים ממנו ועליו, חייהם הפרטיים והמקצועיים של יונה ושל ג'ו, והקשר ההדדי של קורא-סופר – כולם מתנקזים אל כוחן של המלים ואל הקסם שבכתיבה.

בחלקו הראשון זהו גם ספר התבגרות. הילדה והנערה, שגדלה בבית שומר מסורת, מגששת את דרכה אל זהותה ואל עצמיותה. השיחות עם יונה, שבהן היא חופשיה לדבר על כל מה שעל לבה, הן גם תוצר של בחירתה באורח חיים משלה וגם זרז לבחירה זו. "זו היתה הנסיעה הראשונה בשבת, זו היתה נקודת המשען שממנה יונף העולם שלי, יתפרק ויורכב מחדש" – לא במקרה נסיעה משמעותית זו היתה אל הסופר.

וזהו גם סיפור על חברות אמיצה, ועל התפתחותה מקשר של סופר מבוגר וילדה מעריצה לקשר איתן של שני אנשים בוגרים.

מצאתי בספר גם מעין מחווה מוסווית חלקית לסופר ראובן קריץ. יונה, בדומה לקריץ, עלה לארץ עם אביו היהודי, בעוד אמו נותרת מאחור, עובדה ביוגרפית שנחרטה בזכרוני בזכות "בוקר חדש", ולמרות שאני מזדהה עם אמירתו של יונה לפיה "אין לי ענין במציצנות שמתחפשת למחקר ספרותי". כמו קריץ גם יונה נדחק אל השכחה ואל התעלמות המבקרים אחרי מספר ספרים שזכו לתהילה, וברמיזה לריבוי שמות העט של קריץ יונה מדבר בזכות כתיבה בשם בדוי, אם כי הוא עונה ב"אין תגובה" לשאלה אם בחר גם הוא לכתוב כך.

השילוב בין סיפור מרגש ברובו לתיאוריה ספרותית ולסיפורי משנה שאינם בהכרח כרונולוגיים, יוצר ספר שפה ושם אינו מתמסר בקלות. במילותיו של יונה, "ספרות היא אמנות של מלים וזמן, היא מקפצת קדימה ואחורה, לפעמים גוררת רגליים ולפעמים גומאת מרחקי שנים ואינה כפופה לכיוונו של זמן רציף". כדאי לקרוא אותו לאט ובתשומת לב, או להקדיש זמן לקריאה חוזרת, כדי לראות כיצד כל מרכיביו מתגבשים באמנות ובאמינות יחדיו.

הכריכה המינימליסטית – צילום מקרוב של גזע אקליפטוס – נאה והולמת.

בהזדמנות זו אשוב ואמליץ על ספריה הנוספים של רות לורנד, "תחרה הונגרית" וקובץ הסיפורים "מועד א'".

פרדס

2023