תגית: התבגרות

אתחיל מהסוף: "סיפורה של משפחה טובה" הוא מעין גרסה מקוצרת ושטוחה למדי של "החברה הגאונה", בלי החברה. הרקע הוא שכונת עוני איטלקית, הפעם בבארי (Bari), שבה אנשים קשי-יום מתמודדים עם פחד מאלימות מבית ומחוץ, וגדלים בלית-ברירה, או מחוסר היכרות עם אפשרות אחרת, בבוּרוּת. מספרת את העלילה מאריה, אשה בוגרת המתארת את התבגרותה בצלו של אב הנתון להתקפי זעם, אותם הוא שופך על אשתו ועל אחד מבניו. היא חשה שונה מסביבתה, שואפת להשכלה, אוהבת לכתוב, ומנסה להמנע מן הדיאלקט המקומי לטובת איטלקית תקנית. מורה שם לבו לכישוריה, ומשכנע את הוריה לאפשר לה ללמוד מעבר לשנות היסודי, מה שמעלה אותה על מסלול שהמשכו תיכן ואפילו אוניברסיטה. היא מאוהבת מילדות בנער, שמשום מה מתחבט בינה ובין חברתה המרושעת, ונושאת חן בעיניו של בחור ממעמד גבוה, אמיד ומשכיל, שמבקש לחלוק איתה את חייו. לא נעדרת גם האם, שאיתה יש לה יחסי דחיה-אהבה. בקטע, אחד מרבים, שבבירור הושפע ישירות מספרה של פרנטה, מאריה מתבוננת בבני משפחתה ובאנשי שכונתה החוגגים בחתונה, ומבינה שהם פלבאים. אבל מה שאצל פרנטה הוא קטע עמוק של הארה ושל בידול, אצל ונטרלה מצטמצם להרהור חולף שאינו מותיר משקע כלשהו. כך גם בספר כולו. התנהלותן של הדמויות אינה תמיד הגיונית ועקבית, וזה בסדר, אבל ב"החברה הגאונה" נעשה מאמץ מוצלח לפענח אותן, ופה רוב הזמן הסופרת מסתפקת בתיאור.

אז זה לא שרוזה ונטרלה אינה יודעת לכתוב, אבל אם המודל שעל פיו נכתב הספר טוב ממנו לאין שיעור, למה לא להסתפק במודל?

יש בספר דמויות נוגעות ללב, תיאורים יפים, בעיקר של הווי השכונה, סיפורי חיים קשים, והוא עשוי לרגש. לטעמי, אין בזה די.

Stoia di una Famiglia Perbene – Rosa Ventrella

שוקן

2023 (2018)

תרגום מאיטלקית: אספיר בלה מילמן

מעיין ואורן גרים משני עברי רחוב אחד. מן הצד האחד בתים משותפים, מן הצד השני וילות. מעיין, שחולקת חדר ומיטת קומתיים עם אחותה הצעירה ממנה, מכירה מנקודת התצפית הגבוהה שלה את השכנים שמעבר לכביש. אורן, שגר עם הוריו ועם אחותו בוילה, אינו מודע לקיומה של מעיין, למרות השכנות ולמרות שהם לומדים באותה השכבה. מפגש מקרי ביניהם בבית החולים, שם אורן יושב ליד אמו שנותחה ומעיין מקבלת טיפול באצבע שנפצעה, פותח סיפור של חברות ענוגה, של אהבה, ושל תמיכה הדדית.

עד כמה שונים העולמות של שני בני השלוש-עשרה? בבסיסו של דבר, למרות סיפורי החיים השונים, מדובר בילדים עירניים, מודעים לעצמם ולסביבתם, שמנסים לצמוח בתוך סביבה כאוטית. אורן, בביתו המרווח, חי פחות או יותר לבדו, עם אם חולנית, אב דכאוני, ואחות מבוגרת שעסוקה בעצמה ובחבר שלה. מעיין, בדירתה הקטנה, חיה עם אב עבריין ומכור לסמים, עם אם שאינה מסוגלת לעזוב אותו גם כשהוא מכה אותה, ועם אחות קטנה שמתנהלת בעולם ילדותי מנותק ככל האפשר. למשפחות של שניהם לא יכול להיות סוף שמח, ושני הצעירים מנסים לתמרן עד שאינם יכולים להכיל עוד.

העלילה מסופרת לסירוגין מפיו של אורן ומפיה של מעיין, כשכל אחד מהם מתאר את שמתרחש בחייו וגם את המפגשים עם השני ואת האופן בו היכרות אקראית צומחת לקשר שמאפשר להם לצוף. את הפרקים שבהם אורן דובר כתב שי גולדן, ואת אלה של מעיין כתבה טלי סיביאר כץ. בראיון הסביר גולדן כי סבר שאינו יכול לכתוב באמינות מפיה של ילדה, ולכן חיפש שותפה. שני הכותבים עשו מלאכה נאמנה בהתבוננות בסביבה ובנפש פנימה מתוך עיני הדמויות שבראו, וקשה להבחין שמדובר בכותבים שונים. למעשה, זוהי בעיני חולשתו של הספר – העובדה שאורן ומעיין מדברים בדיוק באותו הקול למרות האופי השונה והאישיות השונה.

למעט חולשה זו, הספר נכנס ללב, עוצמתי, ומאיר את מצוקתם של ילדים ובני נוער בצילם של הורים בעייתיים. העלילה אינה צבועה שחור-לבן, אלא כמו בחיים מציגה גם גווני ביניים. הטוב מכיל בתוכו את הרע, אבל גם ברע יש ניצוץ של חסד. למרות שגיבוריו הם בני שלוש-עשרה, אין המדובר בספר נוער, אלא בכזה שפונה הן אל מבוגרים והן אל צעירים.

(במאמר מוסגר: הכריכה נוראה ללא סיבה מוצדקת).

נוגע ללב ומומלץ.

כנרת זמורה ביתן

2017

ילדה חיפאית בשנות הששים מוקסמת ממלים ומסיפורים. "עברתי ברעבתנות מספר לספר. הייתי יתומה חמת מזג באי הנסיך אדוארד, ואחריה שר האוצר היהודי זיס, ואחריו נמצ'ק הקטן מבודפשט". כשתגדל, כך היא יודעת, תהיה לה מכונת כתיבה, ובינתים היא כותבת את מחשבותיה בעט במחברת חומה. בגיל אחת-עשרה וחצי כבשו את לבה ספריו של יונה מנסבך, הסופר שלהרגשתה כתב בשבילה. כשלוש שנים אחר-כך הוזמן מנסבך להתארח בשיעור ספרות בכתתה, ומכתב ששלחה לו בעקבות המפגש פתח קשר ארוך שנים ביניהם. תחילה היה הוא מורה הדרך, והיא הילדה שמצאה אוזן קשבת וסבלנית. בהמשך היו לידידים, יועצים הדדיים, תומכים ונתמכים.

"מותו של המחבר" הוא ספר על ספרות. שמו של הספר ניתן לו בהשראת "מות המחבר" של רולאן בארת, אך הוא אינו מצטמצם לדיון המוצע במאמר. יונה והמספרת – במכתבה אל הסופר כינתה עצמה ג'ו – מרבים לדבר על כתיבה משלל היבטיה. למה בכלל לכתוב, הקשר בין הספרות למציאות, טכניקות של כתיבה, מסכות שעוטים סופרים, פרשנות הקורא וכוונת הסופר, ביקורת ספרות, ועוד. קו העלילה הראשי, סיפורי משנה המשתרגים ממנו ועליו, חייהם הפרטיים והמקצועיים של יונה ושל ג'ו, והקשר ההדדי של קורא-סופר – כולם מתנקזים אל כוחן של המלים ואל הקסם שבכתיבה.

בחלקו הראשון זהו גם ספר התבגרות. הילדה והנערה, שגדלה בבית שומר מסורת, מגששת את דרכה אל זהותה ואל עצמיותה. השיחות עם יונה, שבהן היא חופשיה לדבר על כל מה שעל לבה, הן גם תוצר של בחירתה באורח חיים משלה וגם זרז לבחירה זו. "זו היתה הנסיעה הראשונה בשבת, זו היתה נקודת המשען שממנה יונף העולם שלי, יתפרק ויורכב מחדש" – לא במקרה נסיעה משמעותית זו היתה אל הסופר.

וזהו גם סיפור על חברות אמיצה, ועל התפתחותה מקשר של סופר מבוגר וילדה מעריצה לקשר איתן של שני אנשים בוגרים.

מצאתי בספר גם מעין מחווה מוסווית חלקית לסופר ראובן קריץ. יונה, בדומה לקריץ, עלה לארץ עם אביו היהודי, בעוד אמו נותרת מאחור, עובדה ביוגרפית שנחרטה בזכרוני בזכות "בוקר חדש", ולמרות שאני מזדהה עם אמירתו של יונה לפיה "אין לי ענין במציצנות שמתחפשת למחקר ספרותי". כמו קריץ גם יונה נדחק אל השכחה ואל התעלמות המבקרים אחרי מספר ספרים שזכו לתהילה, וברמיזה לריבוי שמות העט של קריץ יונה מדבר בזכות כתיבה בשם בדוי, אם כי הוא עונה ב"אין תגובה" לשאלה אם בחר גם הוא לכתוב כך.

השילוב בין סיפור מרגש ברובו לתיאוריה ספרותית ולסיפורי משנה שאינם בהכרח כרונולוגיים, יוצר ספר שפה ושם אינו מתמסר בקלות. במילותיו של יונה, "ספרות היא אמנות של מלים וזמן, היא מקפצת קדימה ואחורה, לפעמים גוררת רגליים ולפעמים גומאת מרחקי שנים ואינה כפופה לכיוונו של זמן רציף". כדאי לקרוא אותו לאט ובתשומת לב, או להקדיש זמן לקריאה חוזרת, כדי לראות כיצד כל מרכיביו מתגבשים באמנות ובאמינות יחדיו.

הכריכה המינימליסטית – צילום מקרוב של גזע אקליפטוס – נאה והולמת.

בהזדמנות זו אשוב ואמליץ על ספריה הנוספים של רות לורנד, "תחרה הונגרית" וקובץ הסיפורים "מועד א'".

פרדס

2023

"ככה זה אתנו, המשוגעים. אנחנו מבינים מצוין. יותר טוב מכולם". לַלָּה, המאובחנת כסובלת מהפרעת אישיות בי-פולארית, מספרת בשצף-קצף על חייה כילדה וכנערה חריגה ובלתי מקובלת, החווה ניכור והזנחה מצד הוריה ואי קבלה מצד בני גילה. בעת התקפי היפומאניה – מופע מאניה בעל עוצמה נמוכה יחסית – היא חשה בין השאר אי-שקט, תחושת עליונות וחוסר סבלנות. אלה באים לידי ביטוי במונולוג שהיא נושאת כשהיא מאושפזת במחלקה לפגועי נפש, תחליף למאסר שהיה נגזר עליה בגין מעשה אלים שביצעה, ושפרטיו יתבררו במהלכו של הספר.

קוים רבים משותפים לללה ולהולדן, גיבורו של "התפסן בשדה השיפון" (על המחווה להולדן ספרה מגי אוצרי בראיון, שבו דברה בפתיחות גם על הרקע האישי לכתיבת הספר). שניהם בני נוער על סף הבגרות, הרואים את העולם בשחור-לבן, מעבירים בזעם ובבוז ביקורת על החברה בכלל ועל המבוגרים בפרט, חשים עליונות כלפי כל מי שאינו עומד בסטנדרטים שקבעו, עוסקים באופן כזה או אחר בניצול מיני, ותוהים על משמעות החיים. שניהם מלווים בדמות צעירה וטהורה, אי של יציבות בתוך סערת חייהם. לשניהם גם צדדים רכים ופגיעים, שיש "לחפור" מעט כדי למצוא אותם. "חיבוק זה טוב", אומרת ללה ברגע של רוך, "חיבוק עזר לי קצת לפעמים, אבל חיבוק עוטף רק את הגוף. וזה לא מספיק כי בתוך הגוף שלי אני לבד, ונגד זה אין מה לעשות". שניהם כמהים להבנה, ונואשים מלמצוא אותה. ללה, ברגע של כנות, מגלה שהיתה רוצה להבין את הזולת, אבל אין לה יכולת להתמודד עם מורכבות הרגשות של מי שאינו היא. "לפעמים עדיף להמשיך לחשוב שאנשים הם פלקט. לא לגלות שלכל אחד יש חרא בחיים. כשאנשים נהיים ישויות מורכבות אז גם הרגש נהיה עיסה, ולמי יש כוח לזה".

חוויתי עליות ומורדות במהלך הקריאה. יש משהו משחרר ביכולת להפשיט כל נושא מורכב עד לליבתו הפשטנית, ולהשתלח בו ללא מעצורים. נכבשתי תחילה בחופש הזה, אבל הוא קיבל בהדרגה – או שלקח לי זמן להבחין – גוון דווקאי שעיקֵר במידה מסוימת את ההנאה מן ההתמודדות עם האמירות הנוקבות ומשולחות הרסן של ללה. ושוב בהדרגה – או שוב עיכוב שלי – תפיסת העולם שלה הלכה ופינתה מקום לאישיותה, לחוויותיה, ליאוש ולטלטלות שהיא חווה, והלב נכמר.

"אנשים שומעים אותי אבל לא מנסים להבין מה עומד מאחורי. מה הסיבות לתוצאה שהיא אני". אולי זהו המשפט החשוב ביותר בספר.

כתוב היטב, נכנס ללב ומומלץ.

ציור העטיפה הנאה הוא של אביטל בורג.

שתים בית הוצאה לאור

2023

עשרים שנה אחרי מה שהוא מגדיר כ"הרגע שסימן את סוף הילדות שלי", כריסטיאן שב לספר עליו. הילד בן הארבע-עשרה, בן לאב שחלם לשנות את העולם ונכנע לצרכים הדוחקים של המציאות – "הלהט לשנות את פני בוליביה נכנע לצורך לתחזק את האוטו" – ולאם שילדה את עצמה מחדש במנותק מבעלה ומשני בניה – "אמא רצתה לנהוג לבד תמיד. ואני לא מדבר על מיניבוסים" – נקלע עם אחיו הצעיר גוסטבו לפרשיה מוזרה פרי תכנונו הנואש והבלתי מחושב של אביו ששקע בחובות.

גבריאל ממאני מגנה אמר בראיון כי הספר הוא אודות שני נושאים שמעניינים אותו, שקרים ואשמה. הנושאים הללו נוכחים מאוד בספר, אבל אני קראתי אותו באופן שונה כסיפור על גלגוליה של אלימות בין הדורות. שני האחים, שנותקו מסביבתם ונאסר עליהם לצאת מן הבית אליו הגיעו, מתקיימים בימים המתוארים בספר ביקום של ילדים, המשקף את היקום של המבוגרים המקביל לו. כל מה שקשה ומכוער ומייסר בעולם שסביבם מחלחל אל היומיום שלהם, סחטנות, בגידה, אלימות, ניצול. כריסטיאן, ילד מעט יוצא דופן בסביבתו באהבת הספרים שלו, חוצה את הקו הבלתי נראה בין ילדות לבגרות כשהוא נוכח במו עיניו בחלחול ובהשתקפות הללו.

יחסי הורים-ילדים בעולם הקשה הזה הם אחד הנושאים שבלב העלילה. איך מגדלים ילדים ושומרים עליהם כשקשיי הקיום מאיימים להכשיל אותם? אולי מקרה הקיצון המייצג הוא זה של מייקול, נער שאמו מלבישה אותו בבגדי בנות ומכריחה אותו לבעוט מדי יום בכלב שבחצר. תאמרו הורות רעה, אבל מאחוריה מסתתרת חרדה גדולה לגורלו של הנער. הלבוש נועד לגרום לו להשאר מבויש בבית ולהמנע מלצאת אל הרחובות המסוכנים. הבעיטה בכלב מטרתה לגרום לבעל החיים לשנוא את הנער ולהתנפל עליו אם יעז לחזור הביתה בשעות מאוחרות. אהבה נואשת.

הסופר מספר את העלילה בקולו של כריסטיאן, המביע בו-זמנית את תחושות הילד ואת תובנותיו של המבוגר, ברגש ובאיפוק גם יחד. דמויותיו מכמירות לב, והמבט הכמעט בלתי שיפוטי שלו מוביל גם את הקורא למצוא בתוכו חמלה והבנה, גם אם לא קבלה. זהו ספרו הראשון המתורגם לעברית – תרגום יפיפה של ארז וולק – ואני מקווה שלא האחרון.

הכריכה היפה היא יצירתה של יער בנבנשתי.

El Rehén – Gabriel Mamani Magne

לוקוס

2023 (2021)

תרגום מספרדית: ארז וולק

חייהם של אנבל ובני, אם ובנה בן השתים-עשרה, נשברו באחת כשקנג'י או, מוסיקאי, בעלה של אנבל ואביו של בני, נדרס בשובו בלילה מהופעה. קנג'י, בוגר מקדש זן וחובב ג'ז מושבע, העניק לתא המשפחתי התלהבות ותחושת בטחון – "אנחנו משפחה שמחה," נהג קנג'י לומר. "אנחנו משפחת צ'ירי-או!" – ומותו המיותר ערער את הנותרים בלעדיו. אנבל, שגדלה במשפחה בעייתית, וויתרה על חלומותיה להיות ספרנית כדי לפרנס את בנה ולאפשר לבעלה לעסוק במוזיקה, נותרה ללא משפחה וללא חברים, והדכאון גרם לה להזניח את עצמה ואת ביתה. בני, שחווה עד אז יציבות ואהבה, גם אם לא רווחה כלכלית, הפך את חדרו לשמורת טבע של נקיון בלב ההזנחה, והחל לשמוע קולות.

"הספר שבעין הסערה" הוא סיפור התבגרותו של בני, שבתוך המולת הקולות המסתערים עליו מבקש את קולו שלו. הוא יחוש רדוף, אחוז פחד, ינסה לחסום את הקולות, יופנה לטיפול פסיכולוגי, לאשפוז ולתרופות, יתמודד עם הסטיגמה שתודבק לו, יתחבר עם טיפוסים יוצאי דופן, ויחווה טלטלות של בן-עשרה, עד שילמד לחיות עם חריגותו ולקחת עליה אחריות. בני הוא נער כובש לב, חסר אונים כילד, וחקרן כפילוסוף, מתמרד כנער, ואחראי כמבוגר.

את סיפורו של בני מספר לנו, ולבני עצמו, סֵפֶר. פה ושם נשמע קולו של בני, המבהיר נקודה כלשהי, מתווכח עם הספר בדבר נושאים שהספר אינו מסתיר גם אם בני היה מעדיף שיעשה זאת, מבקש מהספר שירחיב בנושאים שאינם מוכרים לו מהתנסות אישית, כמו יחסי הוריו לפני שנולד. הבחירה הסיפורית הזו עשויה להשמע מוזרה, אבל היא עובדת מצוין. יש בה אמירה עקיפה אך ברורה על כוחם של ספרים לעשות סדר במחשבות, להציג עולם מאורגן מתוך שלל אלטרנטיבות. היא מהווה חלק בלתי נפרד מאישיותו של בני, שכבר כתינוק הוקסם מן הספריה ומן הספרנית שהקריאה סיפורים לילדים, וכעת היא והספרים משמשים לו עיר מקלט, מקום בו גם הקולות המטרידים נאלצים לשמור על שקט.

"הספר שבעין הסערה" הוא גם סיפורה של אנבל. רות אוזקי מעצבת באופן מושלם דמות רבת פנים, עמוסת פגמים ומעלות. כן, היא אינה מטפלת בעצמה, אוגרת זבל מיותר שאינה מסוגלת לפנות, שוכחת לקנות אוכל, ונוטה להתייחס אל בני כאל פעוט. אבל היא נאבקת להחזיק מעמד מול איומי פינוי מהדירה, ונלחמת בשיניים להחזיק בעבודתה הבלתי מספקת כמנטרת חדשות מן העיתונות המודפסת. כשהפוקוס עובר אל העיתונות האלקטרונית היא צועדת ללא מורא אל העולם החדש והבלתי מוכר. וחשוב מכל, כשבני זקוק לה ולהגנתה, האשה הזו, הקרובה להרים ידים לגבי עצמה, הופכת לפנתרה.

במשולב עם הסיפור על תא משפחתי קטן המתמודד עם משבר גדול, הסופרת מבקשת להעביר מסרים חברתיים. תרבות הצריכה היא נושא מרכזי בספר. "מה גורם לאדם לרצות כל כך הרבה דברים? מה מעניק לדברים את הכוח לכשף ולפתות, והאם התשוקה לעוד יודעת שובע?", שואל הספר. "בשביל מרבית בני האדם בהיסטוריה לא היתה כלל אפשרות של "עוד". המטרה היתה "מספיק"", עד שבאה המהפכה התעשייתית והפכה את היוצרות, ו"תעשית הפרסום התופסת תאוצה השתמשה בלשונה המפוצלת כדי להפוך אזרחים לצרכנים". דחיקתו של הטבע, שבגינה יש המציעים לעידננו הגיאולוגי את השם אנתרופוקן, אף היא שבה ועולה באמצעות יכולתו של בני לחוש את זכרונותיהם של חפצים מן הימים בהם התקיימו עדיין כמרכיביהם הראשוניים. זה מה שיש לספר המדבר עם בני לומר בענין זה: "בהתחלה, לפני שהיו חיים, כשעולם הדברים היה העולם כולו, כל דבר היה חשוב. ואז החיים קרו […] ולא עבר הרבה זמן עד שגרמתם לקרע, עד שחילקתם את החומר לשני מחנות, לחומר העשוי ולחומר הלא עשוי […] תחילה בהיסוס, בהתקדמות איטית ולא רציפה – פה סיר חמר, שם ראש חץ, חרוז, מקבת, גרזן – טיפסתם במעלה עולם החומר […] עד שבקפיצות פרועות, שכיניתם לבסוף בשם קידמה, העשויים שגשגו והלא עשויים הידרדרו לדרגה של משאב ותו לא, למעמד צמיתים נחות שיש לכבוש, לנצל ולעצב ממנו משהו אחר, דבר שיהיה יותר לפי טעמכם". הסופרת מבקשת לתת את הדעת על התלות ההדדית של כל הדברים, שקיומם מותנה זה בזה: "בתורת הזן אנחנו מכנים זאת התהוות הדדית או התהוות מותנית או תלות גומלין".

רות אוזקי, בת לאב אמריקאי ולאם יפנית, מתיחסת בספריה לחיים בין שתי התרבויות. קנג'י הוא בן לאב קוריאני ולאם יפנית, שהיגר למערב, ובנו נושא את תוי פניו האסייתים. הזן, שהיה נוכח בחלק משמעותי בחייו, נכנס לחיי משפחתו אחרי מותו בדמות ספר מתורגם מיפנית, "קסם הסידור", שנדמה ככופה עצמו על אנבל. הוא לא ישנה את חייה, כפי שהיה אולי מכוון סופר מוכשר פחות מאוזקי, אבל בדרכים מעודנות הוא מציע לה ברירות, ובזכותו, כמו בספרה הקודם "סיפור זמני", מושטת יד עוזרת בין מערב ומזרח.

הספר שופע אזכורים ספרותיים, מוזיקליים, פילוסופיים ואמנותיים. ציטוטים מפיו של ולטר בנימין פותחים כל אחד מחלקי הספר, וקטעים מהגותו משולבים בהתפתחותו של בני. לסיפורו של בורחס, "האלף", יש נוכחות משמעותית בעלילה. המוזיקה של בני גודמן, המוזיקאי הנערץ על קנג'י, נוכחת בזכרונותיו של בני מאביו. "תקשיב, בני שלי! זה חי ובועט, ככה אנחנו צריכים להיות!", אמר לו האב המתפעם כשהאזינו יחדיו לתקליטים הישנים. קנג'י אף קרא לבנו על שמו: "נתתי לך את השם שלו כדי שגם אתה תהיה גוד מן, איש טוב!"

שמו של הספר במקור לקוח מתוך משפט מ"קסם הסידור": "באותו יום מורי לימד אותי שיעור יקר ערך על ארעיות הצורה ועל טבעם הריק של כל הדברים". השם העברי שאול, כך אני סבורה, מ"אני פורק את ספרייתי" מאת ולטר בנימין: "הסערה [סערת ההתרחשויות] דוחפת אותו [את מלאך ההיסטוריה] ללא הפוגה לעבר העתיד שאליו הוא מפנה את גבו, בשעה שערימת ההריסות שלפניו הולכת ומתגבהת עד השמים".

תקצר היריעה מלתאר את הדמויות המעניינות המשתלבות בחייהם של אנבל ושל בני, ומלעמוד על שפע נושאי המשנה ועל האופן בו רות אוזקי שוזרת אותם בכשרון לכלל מסכת חיה ומורכבת. אסיים אם כך בהערכה לתרגום היפה של שירי שפירא, בהמלצה חמה על הספר, ובשיר האהוב על קנג'י, Life Goes to a Party, בביצועו של בני גודמן מתוך קונצרט בקרנגי הול ב-1938.

The Book of Form and Emptiness – Ruth Ozeki

עם עובד

2022 (2021)

תרגום מאנגלית: שירי שפירא

"אני יודע שאת מאמינה בגלגול נשמות. אני לא יודע אם אני מאמין, אבל אני מקווה שזה נכון. כי אז אולי תחזרי הנה בפעם הבאה. אולי תהיי ילדה ואולי שוב יקראו לך רוז, ויהיה לך חדר מלא בספרים, והורים שיקראו לך סיפורים לפני השינה במדינה שלא הושפעה ממלחמה. אולי אז, בחיים ההם ובעתיד הזה, תמצאי את הספר הזה ותדעי מה קרה לנו. ותזכרי אותי. אולי".

לָאן הוייטנאמית ברחה לסייגון עם בתה מאי שנולדה מנישואי שידוך שנכפו עליה. בעיר, אחרי שעסקה בזנות כדי לקיים את שתיהן, נישאה ב-1967 לפול, חייל אמריקאי, ונולדה לה בת שניה, הונג. "לזמן קצר יש בנו קסם" הוא מכתב ארוך שכותב בנה בן העשרים ושמונה של הונג אל אמו, מנסה להגיע אליה במילותיו ומוביל אותה אל עצמו.

שנתים אחרי שנולד הבן נאלצה המשפחה להמלט על נפשה, וקיבלה מקלט בארצות הברית. פול כבר לא היה חלק מן המשפחה – הוא הוחזר למולדתו ולא שב. מאי עברה לגור עם בן זוג אלים, ונמלטה ממנו. הונג, שנקראה עכשו רוז, סבלה אף היא מבן זוג מתעלל, עד שהמשטרה עצרה אותו. המשפחה הצטמצמה לשלוש נפשות: לאן הבלתי יציבה, רוז הפוסט-טראומטית, והילד שגדל בצלן.

"לא ידעתי שהמלחמה עדיין בתוכך, שבכלל היתה מלחמה, שברגע שהיא נכנסת לתוכך היא אף פעם לא יוצאת משם", כותב הבן בדיעבד. אולי משום שאנשים מוכים הופכים למכים, או אולי משום שהורים שסובלים מהפרעת דחק פוסט-טראומטית נוטים יותר להכות את ילדיהם – כפי שמצא במחקר בנושא – ילדותו של הבן היתה רצופה פגיעות פיזיות, שעליהן הוא מספר בכאב אך ללא טינה. באמפתיה עמוקה הוא מתאר את חייה הקשים של אמו, שהפסיקה ללמוד בגיל צעיר מאוד אחרי שבית הספר נפגע מנפלאם ונותרה אנאלפביתית, שמצאה עצמה חלק ממיעוט זר ודחוי בארץ חדשה, שנאלצה להתפרנס במשך שלושה עשורים בסלון יופי שאיכל את ריאותיה והרס את ידיה – "הידים שלך מזעזעות – ואני שונא את כל מה שגרם לכך. אני שונא את העובדה שהן החורבן והחשבון של החלום", שנאלצה להתנצל על עצם קיומה ולהנמיך את עצמה "כדי שהלקוחה תרגיש נינוחה, נעלה ונדיבה". כשהיה בן עשר וברח מן הבית, התחננה בפניו סבתו שיבין: "אמא שלך. היא לא נורמלית, אוקיי? היא סֵבל. היא כאב. אבל היא רוצה אותך, היא צריכה אותנו […] היא אוהבת אותך […] אבל היא חולה. חולה כמוני. במוח".

האֵם הקשה הזו, שהיתה בו זמנית אוהבת ומסורה, קיבלה אותו כפי שהוא, למרות הפחדים והמסורת שהכתיבו אחרת, כשהתוודה בפניה בהיותו בן שש-עשרה על העדפותיו המיניות, והציע לעזוב את הבית כדי לא לבייש אותה: "אתה לא חייב ללכת לשום מקום. זה רק אתה ואני, כלב קטן. אין לי אף אחד אחר" ("כלב קטן" הוא כינוי שניתן לו כהגנה מרוחות רעות).

הספר הוא כתב האשמה נוקב נגד אפליה וגזענות ובורות, וכתב קינה על נוראות המלחמה ועל הטראומות הנמשכות ממנה. הוא גם סיפור התבגרות תחת קשיים חברתיים, משפחתיים ואישיים, וסיפורם העצוב והקשה של אנשי השוליים השקופים. אין דבר שהכותב מסתיר, והוא מתאר בחיות רבה סֵבל אפור, מוות ומין, וגם רגעים יפים של חום ושל צבע. וכולם יחד אפופים חמלה וקשר לבבות של בן ואמו.

אושן וונג, שסיפורו הביוגרפי הוענק לבן, הוא משורר ומסאי עטור פרסים ואותות כבוד. זהו ספר הפרוזה הראשון שלו, והוא מצטיין, בין השאר, בסגנונו הפואטי, כמעט שירי בחלקו, וביכולתו לחלץ תובנות עמוקות מפרטים יומיומיים. מלאכת התרגום הופקדה בידיה של אסנת הדר, שעשתה עבודה מצוינת.

"כל הזמן הזה סיפרתי לעצמי שנולדנו ממלחמה – אבל טעיתי, מאמא. נולדנו מיופי. בל יטעה מישהו ויחשוב שאנחנו פרי האלימות – אבל אותה אלימות, שחלפה דרך הפרי, לא קלקלה אותנו".

יוצא דופן, עדין וקשוח, ומומלץ.

פרק ראשון

On Earth We're Briefly Gorgeous – Ocean Voung

מטר

2022 (2019)

תרגום מאנגלית: אסנת הדר

אוֹרי, בן ארבע-עשרה, הוא נער בודד. בביתו ביפו הוא מתגורר עם הוריו, שאינם מסוגלים לנהל שיחה שגרתית מבלי לגלוש למריבה, ושניהם גם יחד – כל אחד על פי אופיו – אינם ממש רואים אותו. בבית הספר הוא שקוף למרבית התלמידים, וקורבנו המבועת של הבריון הכיתתי, שהתרומות של אביו למוסד גורמות לו לפרוק עול מבלי לחשוש מהשלכות. כשגולן, בעל חברת נקיון ומתאבק חובב, מקדיש לו תשומת לב, אוֹרי מרגיש שמצא אח גדול, אב חילופי. גולן מעניק לו בטחון, מלמד אותו לעמוד מול הבריון, נותן לו תחושה שהוא יקר ללבו. במהרה יגלה אוֹרי שכל הטוב הזה בא עם תג מחיר כבד.

זהו ספרה הראשון של שירז אפיק, וכמו בספרים שבאו אחריו גם כאן היא מציגה דמות אמינה שמגששת את דרכה, מתמודדת עם קשיים, ומכוונת ביסודו של דבר לטוב. יש לאוֹרי הורים שדואגים לכל צרכיו הפיזיים, אבל אביו מרבה להעדר ואינו מעורב בחייו, ואמו, שאוהבת אותו, שקועה למדי בנרקיסיזם. כשהאב עוזב בעקבות חיכוכים בלתי פוסקים עם אשתו ובשל רומן עם מזכירתו, הוא אינו טורח להפרד מבנו, ומנסה לפצות על כך באופן מגושם מאוחר יותר. האם מצדה שוקעת באפתיה, ואוֹרי נותר, בגיל ארבע-עשרה הרגיש, לגדל את עצמו (באסוציאציה חופשית נזכרתי בבועז, שהיה גם הוא "אבקוע", צאצא המטפל בעצמו). נחמה הוא מוצא במוזיקה, ורגשותיו מגיעים לפורקן בשעות ארוכות של נגינה בפסנתר.

בבית-הספר המצב אינו טוב יותר. למרות שאוֹרי אולי אינו איש רעים להתרועע מטבעו, המעמד החברתי הפגיע שלו חונק אותו. כשמוסיפים לכך את המיגרנות שמהן הוא סובל, את אובססית הנקיון שירש מאמו, את האיסטניסיות שלו, את טעמו המוזיקלי יוצא הדופן – קלאסי ומטאל בכפיפה אחת – את משיכתו אל בן כתתו חאלד, וגם סוד אחד מעברו שהוא חרד פן יתגלה, לא ייפלא שהוא מניח לגולן לכבוש בקלות יתרה את לבו, למרות שהוא מודע היטב לחסרונותיו ולפגמיו.

אוֹרי לומד בבית ספר אינטגרטיבי, ששם לו למטרה לשלב יחדיו תלמידים יהודים וערבים ולטפח את כשרונותיהם. יש מי שאינו רואה בעין יפה את קיומו של המוסד, ובכלל את רעיון הדו-קיום. מבלי לחטוא בקלקלנים אספר רק שהתסכול ההולך וגובר של אוֹרי ככל שחייו הולכים ומסתבכים, יהפוך אותו לטרף קל לגיוס למטרות שאינן מטרותיו.

"לנקות את יפו" מקוטלג כספר נוער, אבל זהו קיטלוג מצמצם ובלתי מספק. אמנם העלילה מתוארת כולה מנקודת מבטו של אוֹרי, והדמויות האחרות, כולל המבוגרים, מפורשות אך ורק כפי שהוא חווה אותן, אבל דווקא משום כך יש בו חשיבות בעיקר לקורא המבוגר, להורה. ההורות הלקויה שאוֹרי חווה מובילה אותו לתחושה שהוא עזוב, ותחושה זו בתורה מובילה אותו למקומות רעים, למרות שביסודו הוא אדם חיובי, המבחין בין טוב לרע. שירז אפיק, שהחמלה שלה כלפיו ברורה, גורמת לקורא להמנע מלשפוט אותו גם כשהוא מצליח להצדיק בפני עצמו החלטות שיובילו לאסון, כי באמת מגיע לו לחדול להיות "הכי מעאפן", "הילד כאפות הכי אומלל בכל האינטגרטיבי", "להוט לרַצות כמו כלבלב", כפי שהוא חש את עצמו.

מרגש, נוגע ללב, ראוי לתשומת לב, ומומלץ, כמובן.

האיור היפה על הכריכה הוא פרי מכחולה של הדר ראובן.

ראיון עם הסופרת

מטר

2014

פרגוס בן השבע-עשרה אינו עומד בציפותיו של אביו, הקולונל בדימוס. הנער הוא תולעת ספרים, תלמיד טוב, צנוע, נעדר דחפים תוקפניים. הוא מזכיר לאביו את אשתו המנוחה, הרוחנית והעדינה, אבל התכונות שנשאו חן בעיניו אצלה אינן הולמות לדעתו את הגבר שפרגוס אמור להיות. מכיוון שהאב, למרות אכזבתו, אינו מעוניין להעמיס על בנו יותר מכפי שיש ביכולתו לשאת, הוא נוטה להסכים לדעת מוריו לאפשר לו שנה של השכלה כללית ולא לשלוח אותו בינתים לפנימיה צבאית. יחד עם זאת, כשהוא עומד לעזוב את ביתם למשך שבועות מספר, כדי לבלות בירח דבש עם אשתו השניה, הוא מבקש מפרד, הנהג המשמש את המשפחה, לאמן את הנער ולהחדיר בו רוח לחימה.

המפגש בין הנער הענוג והנהג המסוקס, הבי-סקסואל, הנוטף גבריות מוחשית כפי שהקולונל תופס אותה, נושא כבר מתחילתו, מבלי שהנער מודע לכך, מתח מיני. לא במקרה התייחס ל"פ הארטלי ליצירה כאל הרומן ההומוסקסואלי שלו, והתלבט אם לפרסמו תחת שמו האמיתי, שמא יזיק לתדמיתו. אבל להתבונן בספר מן הזוית הזו בלבד מצמצם אותו שלא בצדק, גם אם הסופר עצמו בחר בחדר הסגפני והגברי שבו התקיימו המפגשים בין השניים כשם היצירה.

במידה רבה "חדר האוכפים" הוא סיפור התבגרות. פרגוס, בתפר שבין ילדות לבגרות, בין החממה המוגנת לחיים מחוץ לה, פוסע ממציאות אחת אל אחרת. הישארותו לבדו במחיצת הנהג מעמתת אותו עם הפערים המעמדיים ביניהם. ההשוואה בין גופו החלש לגוף המטופח של פרד גורמת לו להרהר בפער שבין חיי השכלה לחיי עמל. ההסתודדויות של פרד עם אחת המשרתות מספקות לו הצצה אל חיי האישות של המבוגרים. יחסה הדו-משמעי של אמו החורגת הצעירה כלפיו גורם לו בלבול. ובשוליים מתקיים דיון על גבריות, על יחסים בין המינים, על נישואים ועל קשרים בתוך המשפחה. אין אנשים רעים בסיפור, יש כוונות טובות, יש אי-הבנות, וכפי שפרגוס המסתחרר בין כולם אומר, "אף אחד לא אשם". אבל מישהו נופל קורבן ובנופלו נוצרת מפולת.

הארטלי, לטעמי, מאכיל מדי בכפית את הקורא, מפרש מדי את ההתרחשויות. למרות זאת, שפע הנושאים ועומק הרגש שבספר הצנום הזה מכסים על הליקוי הסגנוני, וכדאי לקרוא אותו בקריאה חוזרת, כשסופו ידוע, כדי לראות כיצד הסיפור הולך ונטווה אל שיאו.

The Harness Room – L.P. Hartley

אפרסמון

2022 (1971)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

אדם כַּסְחִי מספר לעצמו ולקוראים את סיפורם של ילדי הרחוב בחרטום. כשהוא יושב בחדר רחב ידיים בתנאים נוחים, בנסיבות שתתבררנה בסיומו של הספר, הוא מתאר את חייו מן היום שבו הגיע לעיר על גגו של קרון רכבת, צמוד לחיקה של אמו, אותה הוא מכנה האם הגדולה. אדם, שדבק בו השם כסחי בגלל רגליו המשותקות, הוא בן לאב בלתי ידוע ולאם שהיא עדיין ילדה בעצמה, אחת מאינספור "הבריות הנפלאות האובדות האלה, המעניקות עונג וכאב, ומוות", מסוממת מדבק, שתמצא את מותה האלים והמיותר זמן קצר לאחר מכן. את ילדותו ואת התבגרותו יעביר בהליכה על אגרופיו תוך גרירת רגליו או על גבם של חברים, במאבק הישרדות יומיומי בחברת השַמַאסה, כינויים של ילדי הרחוב בעגה הסודנית.

המשטרה, "אויבת אללה ובעלת בריתו של השטן", גובה מן הילדים שוחד ורודפת אותם. דרי הרחוב מנצלים את זריזותם ואת חינם הילדותי כדי לקבץ נדבות. "יזמים" מעסיקים אותם כרוכלים וגובים מהם דמי חסות. הם מסתתרים בביוב כדי לחמוק מרדיפות, יוצרים בריתות כדי להחזיק מעמד. "המצאנו תחבולות חדשות, משחקים חדשים, גניבות חדשות – השתדלנו לחיות". כשנדמה שהגיעו אל מקום שידאג להם, מקום שמספק להם מזון ומקום לינה, מתברר שהם משמשים ככוח עבודה זול, טרף למשטר צבאי ודתי אלים, וכשאין בהם צורך עוד הם ננטשים כמכשיר שחדל להועיל. אדם מוצא עצמו בכלא בחברת פושעים אלימים, מתגלגל אל שלטונו של שיח' רודני, סובל מאלימות, מרעב ומצמא. במאבק ההישרדות הוא משתמש בכלים העומדים לרשותו, באונו המיני, ביכולתו להתחזות לעושה נסים, בתפילות ששינן, בכריזמה היחסית שניחן בה ובצורך הנואש של הבריות בתקווה. את סיפורו הוא מספר בכנות, מבלי להתנצל. "כָּרַתִּי ברית עם השטן", הוא אומר. כשאתה חי בגיהינום איזו ברירה יש לך בעצם.

הסיפור האכזר הזה שופע חמלה ואהבה. אדם זוכר היטב את אמו מאמצת אותו אל לבה, את הנערות שלקחו אותו על גבן אחרי שמתה. חברויות שנקשרות עם השנים, גם אם הן נגועות מכורח הנסיבות באינטרסים אישיים, הן בסופו של דבר מה שמאפשר לאדם ולילדי רחוב אחרים לעבור יום ועוד יום. ההתארגנות של נכי המלחמה להשתלט על שוק הרוכלות, התחבולה המשותפת של הילדים לחולל מהומה בשוק כדי לבזוז דוכנים, שיתוף הפעולה בהתחזות לקדוש. כל אחד מאלה, בעולם מושלם, היה זוכה לגינוי. בעולם של השמאסה הם הכרח בל יגונה.

כפי שהמתרגמת אילנה המרמן והעורכת רים ע'נאיים מציינות באחרית דבר, הסיפורת הסודנית העכשווית, שהיא סוגה צעירה יחסית, אינה מנותקת מן ההיסטוריה הסיפורית עתיקת היומין, שהיא עתירת מעשיות ואגדות, עירוב של מציאות ודמיון. השפעתה ניכרת בספר הזה, שסיפורו הישיר והחשוף ניזון מן ההווה ומשורשים עמוקים בתרבות, בחברה ובאמונה, המקנים לו נופך של מעשיה העוברת בעל-פה ממספר לשומעיו הלכודים במילותיו.

עצוב, נוקב ומומלץ.

ذكرة شرير – منصور الصُويم

עם עובד

2021 (2006)

תרגום מערבית: אילנה המרמן