תגית: וויליאם סרויאן

לתומס טרייסי יש נמר. לא בדיוק נמר, אלא פנתר שחור, ולא באמת נמר בשר ודם, לפחות תחילה, אלא מעין ישות פנימית בתוכו שמתלווה אליו מילדות. במילה האחרונה בסיפור חושף סרויאן מהי משמעות הנמר בעיניו, אבל בעיני הוא נושא משמעות שונה, הבאה לביטוי במהלך חייו של טרייסי. הנמר הוא הכוח הפנימי שבטרייסי, המצפן המכוון אותו, ולפעמים מטעה אותו, אל האופן שבו הוא רוצה להתנהל בעולם.

טרייסי גדל בסן פרנסיסקו, ניסה את מזלו בניו יורק, מצא אהבה ואיבד אותה, שב לסן פרנסיסקו ושוב לניו יורק, הפך מפורסם בעל כורחו, נחשד כמטורף, וביקש תיקון לשיבוש שנפל בחייו. הנמר היה אתו רוב הזמן, לעתים מעניק לו כוח להיות אסרטיבי ולעמוד על שלו, לעתים דוחק בו להחלץ מן הבדידות ולמצוא נפש אהובה, ולעתים דוחף אותו בכוח רב מדי לבצע מעשים שיזיקו לו. כשנמר שנמלט מגן חיות פוסע לצדו ברחובות ניו יורק, טרייסי אינו מבחין בינו ובין זה שבתוכו, ומבקש להגן על שניהם.

הסיפור של הנמר הוא סיפור כפול. רוב הזמן זהו הסיפור הפרטי של טרייסי ומאמציו להגדיר את מקומו. משעה שהנמר הופך נחלת הכלל, זהו גם סיפורה של החברה, שפוחדת מן השונה ורודפת אותו, שהופכת כאב פרטי למוצר צריכה, ושנגרפת כעדר בהיסטריה המונית. סרויאן, באמצעות פסיכיאטר אירופאי ששונא פסיכיאטריה, מעביר שבט ביקורת על הנסיון לקטלג אנשים ולקבוע גבולות לשפיות ולשגעון. "קל לעשות זאת. אפשר לעשות זאת עם כל אחד", הוא מגיב על קביעתו של פסיכיאטר אחר לפיה טרייסי משוגע. סרויאן, המאמין בטוהר ובתום, מוביל את העלילה אל סיום מזכך המעורר אנחת רווחה.

במהלך הקריאה, יש להודות, לא הוקסמתי מן היצירה. המטפורות הברורות שבה, כמו גם הסגנון המינימליסטי, גרמו לי להתייחס אליה כפשטנית. או שמא חיכיתי לעוד "הקומדיה האנושית", והתאכזבתי כשקיבלתי משהו שונה. יופיה של היצירה נגלה לי רק כשהרהרתי בה אחרי שסיימתי לקרוא. אני אמנם מעדיפה את היצירות האחרות של סרויאן, אבל הנובלה הזו מומלצת בהחלט.

עוד יש לציין לטובה את האיורים המלבבים של דני קרמן המעטרים את הספר. כדאי לקרוא את המאמר שכתב לרגל צאתו לאור.

Tracy’s Tiger – William Saroyan

תשע נשמות

2024 (1951)

תרגום מאנגלית: ג'יי לביא

עלילת "הקומדיה האנושית" מתרחשת בעיר (הבדויה) איתקה שבקליפורניה במהלך 1942. ויליאם סרויאן, שהעניק למקום ולגיבוריו מאפיינים ביוגרפיים משל עצמו, מציג את בני משפחת מקוליי, לעתים מתמקד בהם ולעתים מתאר דמויות נוספות, היוצרות יחדיו פסיפס חלקי של ארצות הברית שהצטרפה זה עתה למלחמה.

אֵם משפחת מקוליי מגדלת לבדה את ארבעת ילדיה לאחר מותו של האב. מרכוס הבכור גויס ועובר אימונים לקראת צאתו לשדה הקרב. בבית נותרו האחות בס והאחים הומר ויוליסס הפעוט. הומר בן הארבע-עשרה נוטל על עצמו לתרום לפרנסת המשפחה, ולמרות גילו הצעיר הוא מצליח להשיג משרה קבועה בסניף הדואר המקומי. משימתו הראשונה מעבירה אותו באחת מעולם הילדות אל הבגרות, כשהוא מוסר לאשה מברק המודיע על נפילתו של בנה. הומר הוא צעיר המבקש את הטוב, את הנכון, שואף להעשיר את עולמו הפנימי בידע ולתקן את העולם החיצוני. אצל מנהל הדואר הוא מוצא אוזן קשבת לפרוק את מחשבותיו: "אני רוצה לדעת, ותמיד ארצה לדעת. תמיד אתאמץ ואבקש דעת. אך איך אפשר לך לדעת פעם? איך יכול איזה אדם שהוא בעולם לישר את כל ההדורים, באופן שהכל יתישב יפה ויתקבל על הדעת?". גם אמו היא עבורו מקור תבונה וניחומים, ומפיה הוא לומד על כוחו של אדם לעצב את עולמו: "כל אדם ואדם הוא עולם כולו, לברוא אותו כרצונו ולמלא אותו מין אנושי שהוא מסוגל לאהבו – אם יש אהבה בלבו – או מין אנושי שהוא מוכרח לשנאו – אם שנאה יש בלבו".

יוליסס בן הארבע הוא סמל הטוהר. הוא מסתובב לו בכל מקום, מבטו סקרן ולבו פתוח. הוא בוטח, אוהב, להוט לקשר אנושי. כשאדם החולף מולו ברכבת, משיב לברכתו בנפנוף, רגשותיו עולים על גדותיהם: "היה זה אחד הדברים המופלאים ביותר שארעו ליוליסס מקוליי בארבע שנות חייו בעולם הזה. הוא נפנף בידו לאדם אחד, ואדם זה החזיר לו נפנוף ביד – לא פעם אחת, אלא פעמים רבות. על כן יזכור זאת כל ימי חייו". הומר מייחל לתום מסוג זה גם כאדם בוגר: "דומני כי ילד מחפש ילד בכל שהוא פוגש. ואם הוא מוצא ילד במישהו מבוגר, סבורני כי את האדם הזה יחבב יותר מאחרים. הייתי מאחל לעצמי שאוכל להיות מבוגר כדרך שיוליסס הוא ילד".

לצד שני גיבוריו הצעירים, סרויאן מספר על ילדים נוספים באזור מגוריהם, ועל הדינמיקה ביניהם; על גבר שנמלט מארמניה עם בנו הקטן, וכל מבוקשו הוא שהילד יהיה מאושר ומשוחרר מזכרונות רעים; על שני המבוגרים בסניף הדואר, המנהל ואיש המברקה, ועל האופן בו הם מתמודדים עם העולם המתפורר; על ג'ון, צעיר אובד דרך, טיפוס הופכי להומר, המנסה לחזור אל המסלול כשהוא זוכה למחווה טובת לב של מנהל הדואר; על טובי היתום, המשרת יחד עם מרכוס, ומאמץ לעצמו את איתקה ואת משפחת מקוליי, עוד בטרם פגש אותם: "אני מרגיש שמשפחתי היא משפחת מקוליי, משום שבמשפחה מסוג זה הייתי רוצה, אילו ניתנה לי רשות לבחור"; ועוד.

כמו בסיפוריו הקצרים, וכמו ב"הרפתקאותיו של ווזלי ג'קסון", שנכתב שלוש שנים אחרי הספר הזה, סרויאן מבקש את האחווה האנושית ומאמין בה. הוא מתעב את המלחמה, אך רואה בה כורח במטרה להשמיד את הרוע ולאפשר לטוב לשגשג. הוא חוגג את התום, גם הילדותי וגם המפוכח, ולמרות כל הטרגדיות הוא מאמין בכוחה של הרוח האנושית להתגבר ולפרוח. את תפיסת העולם הזו, שהיא אולי נאיבית בעיני רבים, הוא מיטיב להביע מבלי לחטוא בקלישאות ובהטפה, אלא באמצעות העמדתן באור הזרקורים של דמויות אנושיות פשוטות המפלסות את דרכן אל הטוהר.

השיבה המיוחלת הביתה, שבעבור רבים אינה יכולה להתרחש עוד, שזורה בספר. לא בכדי כמה מן השמות נבחרו מתוך רמיזה אל סיפור האודיסאה, ביניהם הומר, הומרוס שכתב את היצירה, יוליסס, שהוא אודיסאוס בגרסה הרומית, ואיתקה, ממלכתו של אודיסאוס שאליה הוא שב אחרי מלחמת טרויה ומסע בן עשור שנים בדרך חזרה.

הספר מלווה באיורים המקוריים מאת דון פרימן. יצחק עברי תרגם אותו לראשונה ב-1946, ורק ב-2014 תורגם מחדש בידי יהודה אטלס. יש שיאמרו, בצדק, שתרגומו של עברי התיישן, אבל בעיני העברית הישנה והמהודרת בחן משתלבת בשלמות באוירת הספר.

זו אינה הפעם הראשונה שאני קוראת את "הקומדיה האנושית", ולבטח לא האחרונה. מומלץ עד מאוד.

The Human Comedy – William Saroyan

עם עובד

1972 (1943)

תרגום מאנגלית: יצחק עברי

אין שום אמת, שום יופי, שום זכות, שום גן-עדן, שום אל, אלא אם הם נובעים מאהבה.

הטקסט שעל הכריכה מגדיר את הספר כאביהם-מולידם של שני ספרים שהפכו לקלאסיקות – "התפסן בשדה השיפון" ו"מילכוד 22". "ווזלי ג'קסון" ראה אור ב-1946, שנה אחרי מלחמת העולם השניה, והתקבל באיבה, למרות ההערכה שלה זכה סרויאן עד אז. באותה שנה לא היה כנראה מקום לספרים שהצטיירו כאנטי-פטריוטים, כשהפטריוטיות האמריקאית והשנאה לזרים (בעיקר גרמנים ויפנים) היו בשיאן. ווזלי, לעומת זאת, לא מבדיל בין אדם לאדם, והוא לחלוטין לא מאמין במלחמות בלי תלות בנסיבות. הגישה הזו לא ממש הסתדרה עם הלך הרוח הלאומי.

אני מקווה שכל מי שגויס אי-פעם לאיזשהו צבא עדיין חי, השתחרר מהצבא, חזר הבית ושהוא בסדר. אני מתכוון לרוסים, לגרמנים, לאיטלקים, ליפנים, לאנגלים, ולכל שאר הלאומים בעולם. אנשי צבא ופוליטיקאים אוהבים להתייחס למתים כאל המתים האמיצים או הגיבורים המתים או כל סוג אחר של מתים. אני משער שאני לא מבין במתים כי המתים היחידים שאני מסוגל לדמיין הם המתים המתים וזה יותר מדי בשבילי. לעומת זאת, אני מסוגל להבין את החיים האמיצים. אותם אני מבין קצת, וזאת חבורה די עגומה.

זהו סיפורו של צעיר בן תשע-עשרה, המגויס לצבא ארה"ב, ונשלח למערכה באירופה. בעיקרו הוא ספר אנטי מלחמתי, אנטי צבאי, והוא מצליח להיות כזה בלי להכנס לתיאורי קרבות, וכמעט בלי תיאורים קשים של פציעה ומוות (ווזלי עצמו מתגלגל לתפקיד של כתב צבאי, לא של לוחם). הוא מתאר את האוילות שבצבא, את ההיררכיות המרוממות את הבלתי ראויים, את היחסנים השומרים על עצמם בעורף ועוד, ובכך הוא דומה ל"מילכוד 22", אם כי הוא פחות פרוע ממנו. הוא חורג מן המעגל הצר יחסית של הצבא, ובועט במידה מסוימת במסגרת הכופה של מדינה שבה היחיד מוצא עצמו נשחק.

הם (הסופרים במחלקת הכתיבה בניו-יורק) ממש לא רצו שמישהו יחשוב שאיזשהו גרמני מגרמניה או יפני מיפן הוא יצור אנושי. אם מישהו שאל אותם במקרה, בתום-לב, מתי הם יסעו אל מעבר לים ויכו באויב, הם היו אומרים שהם מנסים כבר שנים לנסוע אבל קצין הרפואה של הבסיס לא מעלה על דעתו דבר כזה, בגלל הבעיה שיש להם בסינוסים, או בבטן או בעיניים. או שהם היו אומרים שמפקד הבסיס נאבק תמיד שיישארו מול מכונות הכתיבה שלהם, כי הוא מרגיש שהעבודה שהם עושים מועילה פי מאה למאמץ המלחמתי מכך שיישאו רובה. או שהם אמרו על עצמם שהעבודה שלהם תורמת הרבה יותר להשמדת האויב מאשר דיוויזיה שלמה של חיילים.

ווזלי הוא צעיר נאיבי, לגמרי לא מתוחכם, די תלוש, מחפש את הטוב וסולד מהרע, ומעל הכל הוא מאמין גדול באהבה. המאפיין העיקרי שלו הוא בדידות. יש לו חברים, אנשים מסייעים לו, הוא מסייע לאחרים, כיעורו החיצוני לא מרחיק ממנו אנשים, אולי אפילו גורם להם לאמץ אותו אל חיקם. הוא אף פעם לא לבד, אבל הוא מאוד בודד, שהרי אין השניים תלויים זה בזה. התלישות ותחושת הבדידות מזכירות את הולדן.

מוזר איך לפעמים דמויות ספרותיות מתחבבות עלי, למרות שברור לגמרי שאילו היו מציאותיות לא הייתי רוצה אותן בסביבה. ווזלי הוא כזה.

אהבתי את הספר, ואני ממליצה עליו.

The Adventures of Wesley Jackson – William Saroyan

הוצאת חרגול

2004 (1946)

תרגום מאנגלית: ינץ לוי

אהבת אדם ואמונה באנושות הם המאפיינים העיקריים בכתיבתו של וויליאם סרויאן. כך ב"הקומדיה האנושית", וכך גם ב"הרפתקאותיו של ווזלי ג'קסון". שני הספרים מתרחשים על רקע מלחמה, ובשניהם אובדן וכאב, אבל רוחם של השניים אופטימיות ושופעת חיבה לכל אדם.

בסיפור "שבעים אלף אשורים", מתוך "מבחר ספורים", סרויאן מתייחס מפורשות לגישה הזו שלו לחיים בכלל ולכתיבה בפרט. הנה שני קטעים בתרגומו של יצחק עברי. אם התרגום נראה לכם כבד ומגשש אחר מילים הולמות, קחו בחשבון שהספר יצא לאור בשנת תש"ז:

והנה אני סבור שאני רוחש חיבה לכל הבריות, ואפילו לאויבי ארמניה, שלא קראתי להם בשם, מרוב טקט שבי. הכל יודעים מי המה. אין בליבי ולא כלום על מישהו מהם, משום שאני רואה אותם כראות אדם אחד, אשר לו מסכת-חיים אחת ויחידה בזמן אחד ויחיד. וודאות היא בי, שאדם אחד ויחיד, שמסכת-חייו אחת ויחידה, אינו מוכשר לכל אותם מעשי-הזוועה שההמונים מבצעים אותם. אין בי התנגדות אלא להמונים בלבד.

כאן, במערב הרחוק, בסן-פרנציסקו, בחדר קטן שברחוב קארל, אני מתכוון לכתוב מכתב לבני-אדם פשוטים ולספר להם בלשון פשוטה דברים הידועים להם מקודם. אין אני אלא רושם רשומות. ואם אני משוטט לי קמעה סחור סחור, אין זה אלא משום שאינני חפוז ביותר ומשום שאינני בקי בכללים. אם יש לי איזו שאיפה שהיא בכלל, הרי זו – לגלות את האחווה האנושית. זוהי מודעה רבתי, והיא נשמעת כיקרת-ערך במקצת. בדרך כלל מתבייש אדם למסור מודעה מעין זו. חושש הוא שמוכי-סופיסטיקה יצחקו לו. אבל לי לא אכפת.

בספר שלושים וארבעה סיפורים קצרים, שהכינוי משובבי-לב הולם אותם. תכננתי לקרוא אותם אחד-אחד בהפסקות, כפי שאני נוהגת בדרך-כלל בספר סיפורים, אבל הספר סירב לעזוב לי את היד.

הוצאת עם עובד (ספרית לדור)

1947

תרגום מאנגלית: יצחק עברי