גווינביר פטיגרו, רווקה ובתולה בת ארבעים, מיטלטלת כבר שנים בין משרות כאומנת, לא מוצלחת במיוחד, אצל מעסיקים קשים. כשהיא נשלחת על ידי לשכת התעסוקה לברר אפשרות לשמש כאומנת אצל מיס דליסיה לאפוס, היא יודעת שהיא חייבת ויהי מה להשיג את המשרה. מיס פטיגרו מובטלת, סובלת מתת תזונה, על סף סילוק מן הדירה בה היא מתגוררת בשכירות. היא נחושה לעשות רושם טוב, ולא לשוב אל הלשכה בידים ריקות. רק בסופו של היום המתואר בספר היא מבינה את מה שהקוראים הבינו מיד: בלבול בדרישות העבודה הוביל אותה אל מה שיתברר כמפגש גורלי שישנה את חייה.
מיס לאפוס היא זמרת במועדוני לילה, טיפוס בוהמייני, שמקבלת את מיס פטיגרו אל חייה מבלי לתהות מדוע נקשה על דלתה. בכל פעם שמיס פטיגרו מבקשת לפתוח בלב חרד בנושא שלשמו באה, מיס לאפוס, המרוכזת בעצמה, מְתנה את צרותיה ומשתפת את האורחת בהתחבטויותיה. מיס פטיגרו, ההמומה מאורח החיים הנהנתני וחסר המוסר של המארחת, מוצאת עצמה נסחפת אל הקלילות ואל הזוהר, מרשה לעצמה להרפות מן העקרונות שהשרישו בה הוריה, ומתפקדת לסירוגין כמבוגר אחראי כלפי מיס לאפוס וכלפי חברתה מיס אידית דובארי, וכנערה קלת דעת, לראשונה בחייה אחת מהחבורה.
ההבנה החברתית של מיס פטיגרו נובעת משני מקורות. האחד הוא החינוך המחמיר שקיבלה, שראה ביופי ובהנאה חטא: פודרה, הרעים אביה הכומר, היא הדרך לגיהנום. שפתון, לחשה אמה, הצעד הראשון בדרך לתהום. סומק, הוכיח אביה, הוא נשקן של פרוצות. השני התבסס כולו על מה שראתה בסרטים הרומנטיים. כשהיא מוצאת עצמה נכנסת אל תוך אחד הסרטים שאהבה, ומגלה שאין רע בתענוגות, ושתחת בגדי המשי וגילויי החיבה בפומבי יש בני אדם, טובים ורעים ממש כמו מחוץ למסך, היא מרשה לעצמה לראשונה בחייה לפקפק בדוגמטיות של ההטפות.
"יומה של מיס פטיגרו" הוא ספר פמיניסטי, מבלי להבליט את היותו כזה. והוא מצליח להיות כזה למרות התלות של שתי הנשים הצעירות בגברים שסביבן, למרות שמיס לאפוס היא אשה מוחזקת, ולמרות שמיס דובארי הקימה את מכון היופי שלה באמצעות נישואים לגבר עשיר. אבל הראשונה מוכשרת בתחומה ונאחזת בתלות בלית ברירה, והשניה הפכה את המכון למצליח בעשר אצבעותיה אחרי שהתאלמנה. בעידן שוביניסטי הן יודעות לנצל הזדמנויות ולהפיק את המירב. "היו לי חיים מוגנים מדי", חושבת מיס פטיגרו. "לא הערכתי נכון כמה התקדמו בנות מיני. הגיע הזמן שאבין". התמזל מזלן של שתי החברות ומיס פטיגרו הזדמנה אל תוך חייהן, והגניבה, תחת הכובע של המבוגר האחראי, שכל ישר ובחירות נבונות שיביאו להן אושר. זהו גם ספר על אחווה נשית, על כוחן של נשים לתמוך זו בזו. שתי הצעירות אינן המרוויחות היחידות מן הזיווג האקראי עם האומנת המובטלת. מיס דובארי, באמצעות כישוריה המקצועיים, ומיס לאפוס, באמצעות רוחה הטובה, משנות משמעותית את הדרך בה מיס פטיגרו רואה את עצמה.
חינו של הספר בא לו מדמותה הכובשת של מיס פטיגרו. ויניפרד ווטסון יצרה בתבונה דמות רבת-פנים, מתחבטת, אנושית מאוד, שמייחלת להיות מקובלת ומבקשת בו זמנית לשמר את גרעין אישיותה. כך, לדוגמא, היא מגיבה למראה חדרה המבולגן של מיס דובארי: "מיס פטיגרו של אתמול צקצקה לעצמה. ילדה מבולגנת מאוד. מרושלת מאוד. שום סדר. שום דאגה. חינוך גרוע. חדר שינה של גברת לא אמור להיראות כך. מיס פטיגרו של אתמול נָדמה. איזה בלגאן מקסים, חשבה מיס פטיגרו ברוחב לב. איזו תחושת קלילות נעימה! איזו התרגעות מופלאה! בלי להיות דוגמה לאחרים, בלי לעמוד בשום סטנדרט. בלי שום סדר שיאה לאישה מכובדת".
למרות שהיא מרשה לעצמה להסחף, ולו ליום אחד, אל עולמן של חברותיה החדשות, היא מודה בתוך עצמה ביושר ובכנות שהתפרקה מכל עקרונותיה. התשוקה להחלץ מחייה חסרי התקווה חזקה מהכל: "בכל חייה הבודדים מיס פטיגרו לא הבינה כמה בודדה היא, עד עכשיו, כשלמשך יום אחד כבר לא הרגישה בודדה. היא לא הצליחה לרדת לסופו של ההבדל. במשך שנים חיתה בבתיהם של אחרים ואף פעם לא הרגישה שייכת, ועכשיו, תוך שעות אחדות, היא הרגישה נינוחה ושלווה כמו בבית. היא התקבלה". אבל האמת היא שגם אם נדמה לה שהתפרקה מעקרונותיה, הם חיים בה, ויוצרים עבורה ועבור חברותיה שילוב רב עוצמה בין הנאה למוסר. אפשר גם וגם, ונדמה שלשם הספר מכוון.
הספר מזכיר באוירתו ובדמות הראשית את "פרחים לגברת האריס" שנכתב עשרים שנה אחריו. אך בעוד האחרון נוטף סטראוטיפיות ומכוון למוסר השכל מקומם משהו, "יומה של מיס פטיגרו" חוגג את האנושיות על מעלותיה ועל פגמיה, ומספר אגדה מחממת לב.
יש לציין כי למרות שהספר מתרחש באנגליה ב-1938, עשרים שנה אחרי מלחמת העולם הראשונה ועל סף השניה, למציאות החיצונית אין שום נוכחות בספר. גם לביוגרפיה האישית של הגיבורה אין כמעט זכר. הספר, כשמו, מתרכז כולו בקורות יום אחד, בחוג חברתי ספציפי, ממוקד כמעט לחלוטין בעימות הפנימי שבין החינוך הנוקשה למציאות וביישובו.
את הספר מלווים האיורים המקוריים מאת מרי תומסון.
חינני ומומלץ.
Miss Pettigrew Lives for a Day – Winifred Watson
הכורסא ומודן
2021 (1938)
תרגום מאנגלית: אורטל אריכא
סקירות ספרים 