תגית: ויקטוריאנים על הנילוס

כותרת משנה: נוסעים ונוסעות בריטיים במצרים במאה ה־19

"ויקטוריאנים על הנילוס" (ששמו מעלה בעיני רוחי את "מוות על הנילוס" מאת אגתה כריסטי) סוקר את יחסם של הבריטים האימפריאליסטים בני התקופה אל האוריינטליזם בכלל ואל מצרים בפרט. בעז שושן מתבונן בנושא דרך הספרות שנכתבה על ידי הנוסעים הויקטוריאנים למצרים, בדגש על ההיבט המגדרי, שמצביע הן על המשותף והן על השונה בכתיבתם של גברים ושל נשים.

הענין האירופאי במצרים נבע ממניעים משולבים, החל מנסיונות למצוא בה הוכחות לסיפורים התנ"כיים, דרך היקסמות מסיפורי אלף לילה ולילה ורצון למצוא להם מקבילות, וכלה בגורמים מסחריים ופוליטיים. כבר במאה ה-18 נכתבו ספרים על ידי נוסעים ונוסעות בריטיים, ומספרם הלך וגדל. חמישית מהם נכתבו על ידי נשים. למעט חריגים, רובם לא ראו את המציאות כפי שהיתה, ותיארו מצרים מדומינת, לא אותנטית. נקודת המבט שלהם היתה אדנותית, קולוניאליסטית, שבויה בקסם העבר ועיוורת כלפי ההווה. הנה כמה מן הנקודות המעניינות שהועלו בספר בהקשר זה.

הכותבים האדירו את ההיסטוריה הקדומה, והתיחסו באופן שולי וביקורתי למצרים של ההווה, ובכך קיבעו את התפיסה של ציויליזציה מפוארת שהגיעה לשפל בשל הכיבוש המוסלמי.

כותבים רבים, כשכבר התיחסו למצרים של זמנם, היו תמימי דעים באשר לתכונות המגונות של המצרים, והסכימו כי "דינם לחיות תמיד תחת רגלו של כובש". "לו רק ניתן היה לשכוח, או להאמין, שהאנשים כאן היו פעם אף הם בני אנוש, איזו ארץ זו היתה יכולה להיות", נכתב באחד הספרים. ביטויים כמו "קופים" ושאר דימויים מעולם החי, שהיו שכיחים בכתובים עד כדי אי נוחות, תרמו לדה-הומניזציה של בני הארץ.

סיפורי אלף לילה ולילה, שתרגומיהם כבשו את לב הציבור הבריטי, יצרו לציבור המצרי תדמית ארוטית, אקזוטית ומסוכנת. עד כמה השפיעה היצירה על האופן בו תפסו הבריטים את המצרים תעיד העובדה שאדוארד ויליאם ליין, האוריינטליסט האנגלי החשוב ביותר במחצית הראשונה של המאה ה-19, כתב בהקדמה לספרו, המדעי לכאורה, שאם היה בנמצא תרגום טוב מלווה בהערות לאלף לילה ולילה, היה מוותר על כתיבת ספרו זה… בנושא קרוב, ההרמונות משכו אף הם תשומת לב רבה, וניחושים והשערות סביבם קיבעו סטראוטיפים של תושבי מצרים ושל תושבי מדינות אחרות שמוסד זה התקיים בהם. בנושא זה, אגב, בא לידי ביטוי פער נרחב בין כתיבתם של הגברים לזו של הנשים. הגברים לא הורשו להכנס להרמון, וכתבו עליו מהרהורי ליבם ומדמיונם. נשים בריטיות הוזמנו להתארח, ויכלו לתאר את שראו עיניהן. יחד עם זאת, אלה ואלה פירשו את המוסד על פי תפיסת עולמם.

נדמה שאפשר לסכם ולומר כי יותר משספרי הנוסעים סיפרו על המצרים, הם סיפרו על כותביהם הבריטים.

הספר מתמקד בספרות, אך אחד מפרקיו עוסק גם בציורים ובצילומים שנוצרו במצרים, וטוען כי גם בהם באה לידי ביטוי הראיה הסלקטיבית. לדייויד רוברטס מוקדש, כמובן, חלק נכבד מפרק זה. פרק נוסף מתמקד בספר "קליאופטרה" מאת הנרי ריידר הגרד, מי שכתב את "מכרות המלך שלמה".

הפרק האחרון מוקדש לנושא הכתיבה המגדרית, ששזור בספר לכל אורכו. בהכללה ניתן לומר כי הגברים כתבו כנוסעים יודעי כל, כתיבתם היתה עובדתית, ותחומי הענין שלהם גלשו מעבר למראה עיניים גרידא. עבור רוב הנשים המסע למצרים היה בגדר פריצת מגבלות מגדריות, הזדמנות לחירות, ויכולת לא מובנת מאליה באותם ימים ליטול חלק בשיח על בסיס שוויוני. שוב בהכללה, נשים הודו בקלות במה שאינן יודעות ואינו מעניין אותן, התמקדו במה שראו עיניהן מבלי לחפש הסבר, וכתיבתן היתה רגשית והססנית יותר. "לו היית שם [בעמק המלכים] רוכב אתנו, היית יודע עד כמה אני מודעת לכך שכל מה שאני כותבת הוא רופף ונקבי", כתבה אחת מהן. בין הכותבות המעניינות שפרק זה מתייחס אליהן כדאי להזכיר את לוסי דאף גורדון ואת אמליה אדוארדס, שתיים שדווקא אינן מוגבלות למשבצת הכתיבה המגדרית.

לספר נוסף נספח מועיל, הכולל פרטים ביוגרפיים על הכותבים והכותבות המוזכרים בו.

"ויקטוריאנים על הנילוס" הוא ספר מקיף, גדוש פרטים מרתקים, שרק דוגמיות מייצגות ממנו ניתן לכלול בסקירה. גם אם פה ושם "התווכחתי" עם הסופר, נהניתי והועשרתי בידע, ואני ממליצה על קריאתו.

רסלינג

2021