"המלחמה ארכה שנים ומשנסתיימה ונתברר לי מעל לכל ספק שמכל עברי נשארו אודים עשנים בלבד, מצאתי את עצמי חוזר אל העבר ומלקט את שבריו, מנסה לצרפם כאבנים קטנות לפסיפס. קיוויתי שבהצילי את זכרונותי אמלט את עולם ילדותי מן ההרס והאובדן" – כך כותב בנימין טנא באחרית דבר לספר.
טנא, יליד 1914, מתאר ב"החצר השלישית" ארועים מילדותו ומהתבגרותו ברחוב נאלבקי שבוורשה. אביו, איש חסידות מודז'יץ, ירד מנכסיו כשבמהלך מלחמת העולם הראשונה גורש מעירו על ידי הרוסים, ונאלץ להתגורר עם אשתו וארבעת ילדיה, בצירוף אחת הדודות, בדירת שני חדרים, כשהם סובלים לעתים קרובות מחרפת רעב. בנו פותח את הספר בסיפורי השדים שהיה אביו מספר לו, סיפורים שהפכו אותו חששן וירא מכל דבר, ומסיים בשדים מן המציאות המרה שהביאו על האב את מותו בתאי הגזים באושוויץ. בין הפתיחה לסיום הוא משבץ תמונות, משעשעות לעתים, מרירות לעתים, של חייו כילד ברובע היהודי בין שתי מלחמות העולם. הוא מספר על בגדים ונעליים שעברו בירושה מאב לבן, והגיעו אליו – שלישי בתור אחרי אביו ואחיו – במצב מתפורר; על שוק הפשפשים המקומי, בו ביקר בחברת דודו חובב מעשי הקונדס; על יחסיו עם חבריו לכתה; על אהבתו לבת השכנים, שאולצה להנשא לאלמן מזדקן כדי שיתמוך במשפחתה העניה; על כניעתו לתשוקה לקנות לעצמו פנס, שהביאה אותו לגנוב כסף מאמו, ועל מאמציו לכפר על כך ולהשיב את הגניבה; ועוד. הוא מתאר דמויות שסבבו אותו, רובן ככולן יהודים שהתגוררו בסמיכות, ביניהן הסנדלר שעשה מאמצים לשפץ את נעליו, הפחמי שאצלו עבד זמן מה, הגביר שהשפיל את שמש בית הכנסת, הדודה שהתמחתה בעמידה על המיקח, אחותו שהיתה יריבתו כשהיו ילדים והפכה בת בריתו כשהתבגרו. בגיל חמש-עשרה הסתיימה ילדותו באחת אחרי מותה של אמו, ואחרי שנודע לו סוד העצב שהיה נסוך עליה כל חייה.
מרבית פרקי הספר משמרים את המבט התם של הילד. בחלקו האחרון הוא מרחיב מעט אודות ההיסטוריה היהודית בפולין, ואודות היחסים בין יהודים לנוצרים. הוא מצביע על הפער שבין יחס היהודים לפולין – יחס של גאווה פטריוטית – ליחסם של היהודים אל הפולנים. "אנו פחדנו מהעולם הגויי, וכיוון שעמדנו מול עולם זה חסרי אונים, נמלטנו אל איבה חסרת שחר שהיא נשקם של החלשים", הוא כותב בין השאר. לא פעם היה הוא עצמו עד לאלימות נגד היהודים, שפרצה לה יש מאין. כשבאחת הפעמים ספג יריקה בפרצופו, ידע ש"אני לא אוכל לחיות במקום שיורקים בפני". בשובו ממודז'יץ לורשה אחרי השבעה על אמו, הצטרף אל תנועת נוער ציונית, וב-1937 עלה לארץ.
כשהיה עדיין ילד, אביו, שביקש להנחיל לו כתיבה תמה, נתן לו פנקס חשבונות גדול וריק כדי שיתאמן בו בכתיבה. "הדפים הלבנים הבהיקו באור מנורת הגז שנגהה על החדר. הבטתי בהם ופתאם נשתלטה עלי תחושה מוזרה הפוקדת אותי עד היום כל אימת שאני ניצב מול דפים חלקים, ריקים: ריבונו של עולם! מה רבים הדברים שאפשר לרשום על דפים אלה! שירים וסיפורים, מעשיות ואגדות. הדפים הריקים שותקים ומביטים בי ללא הגה, אולם לאחר שמתכסים בכתב, הם מדברים באלף קולות שמחה או צער, וכל הקולות האלה אני המנצח עליהם, והעט שבידי הוא השרביט!". "החצר השלישית" מדבר בקולות של שמחה ושל צער, ובנימין טנא מפליא לעשות בשרביטו כשהוא מפיח חיים בעולם שהיה ואבד.
באתר ההוצאה הספר מקוטלג כספר נוער. בעיני זהו קיטלוג מגביל ללא הצדקה. קראתי את הספר לראשונה לפני שנים רבות, והוא הילך עלי קסם. בקריאה חוזרת הוקסמתי שוב, ואני ממליצה עליו בחום.
הספר זמין לקריאה בפרויקט בן יהודה.
עם עובד
1982
סקירות ספרים 