תגית: זהות

ג'ובנה היתה כבת שתים-עשרה כששמעה את אביה משווה אותה לאחותו ויטוריה. ויטוריה סימלה את כל מה שרע במשפחה. היא היתה רעה, סכסכנית, מכוערת מבחוץ ומבפנים, או כך לפחות סיפרו עליה. ג'ובנה, בשל גילה, הבינה מן הדברים שהיא עצמה מכוערת פיזית. ההסבר של אמה שמדובר בהתיחסות רגעית לאי-נחמדות באופן כללי לא שיפר את תפיסתה את עצמה. "חיי השקר של המבוגרים" מתלווה אל ארבע השנים הבאות בחייה, שנים מבולבלות ומעצבות, שבהן השתנה עולמה מאי של שלווה ובטחון אל יקום מבולבל שבו היא תוהה על זהותה.

רבים מהנושאים המעסיקים את ג'ובנה העסיקו גם את אלנה, אחד משתי הדמויות הראשיות ברביעיית "החברה הגאונה". ג'ובנה, כמו אלנה ולילה, מתגוררת עם משפחתה בנפולי, וככל שהיא מתבגרת היא חשה מוגבלת וחנוקה. מחוז החפץ מצוי צפונה משם, כשכאן מסמל אותו רוברטו המשכיל והכריזמטי. זהו המוצא שג'ובנה מוצאת לשברים של חייה, "להתארגן סביב מטרה: להפוך לאדם שיכול לזכות בהערכתו". "כל אחד מהמפגשים האלה שיפר אותי", היא מעידה. "מילותיו של רוברטו עוררו אצלי מיד צורך בקריאה ובאינפורמציה". השכלה, כמו אצל אלנה, היא הדרך החוצה מן השכונה, היא הפתרון לפקפוק שלה באופיה, היא הריחוק מן הקרובים שהכזיבו. רוברטו עצמו, מעניין לציין, למרות הצלחתו האקדמית, בוחר לקשור את חייו עם נערה פשוטה (אלנה היתה מכנה אותה "פלבאית"), כמין תשלום חוב לשכונה שבה צמח.

המשפט המערער ההוא, שנאמר על ידי האב שעד אז האמינה שהוא אוהב אותה ללא תנאי ולא סייג, שלח את ג'ובנה היישר אל זרועותיה של ויטוריה, הדודה הבלתי מוכרת. שתי גרסאות סותרות של הסיפור המשפחתי נפרשות כעת באוזני ג'ובנה, והיא נקרעת ביניהן, חולקת את נאמנותה בין ההורים הסולידיים שהכזיבו והדודה הססגונית המסכסכת. סביר להניח שהיתה חושפת את חיי השקר של המבוגרים סביבה גם בלי הדחיפה של ויטוריה, אבל הקשר ביניהן מאיץ תהליכים, וכמו אבני דומינו האמיתות מתמוטטות בזו אחר זו. לפעמים דברים נאמרים לג'ובנה ולחברותיה ישירות, לפעמים הן מנחשות, וטועות או מתקרבות לאמת, לפעמים המציאות הבוטה פשוט מתייצבת מולן כשמשפחותיהן מתפרקות, ולפעמים הן נרמזות על ידי סיפור גלגוליו של צמיד, שעובר בשורה של צעדי מרמה ובגידה מיד ליד.

אלנה פרנטה מיטיבה לתאר את המציאות המבלבלת מעיניהן של הדמויות הצעירות – ג'ובנה, שתי חברותיה, ושלושת ילדיה של אשתו של המאהב של ויטוריה. היא מספרת על התבגרות פיזית, מינית ונפשית בסביבה משפחתית נזילה, בשכונה שבה הנערות הן טרף לגברים, ובעולם הנשלט על ידי מבוגרים שאינם בהכרח רגישים לנפשות הצעירות שבאחריותם. מהי המציאות, תוהה ג'ובנה. "האם המצב האמיתי הוא כשאנחנו רואים את הכל בבהירות, או כשהרגשות היותר חזקים ועמוקים – שנאה, אהבה – מעוותים אותנו?"

"חיי השקר של המבוגרים" הוא ספר חד אבחנה, המציף שאלות של זהות שרלוונטיות לכל אדם בכל מקום, גם אם העלילה היא מאוד נפוליטנית. אלון אלטרס תרגם היטב תוך התמודדות עם דיאלקטים, והספר מומלץ.

La Vita Bugiarda delgi Adulti – Elena Ferrante

הספריה החדשה

2020 (2019)

תרגום מאיטלקית: אלון אלטרס

"זה הנס שחוללה הלשכה הכללית למרשם תושבים, היא הפכה את החיים והמוות לסתם ניירות"

סניור ז'וזה הוא פקיד זוטר בלשכה הכללית למרשם תושבים. בַּמקום שבו נרשמים כל ארועי הלידה והמיתה, האנשים הם רק שם סתמי על נייר, כמו שם על מצבה בבית הקברות. ביומיום אפילו לשם עצמו אין משמעות, רק לתפקיד הרשמי או לתפקיד הארעי שממלא אדם בחייו של אדם אחר. בספר שנקרא "כל השמות", לסניור ז'וזה בלבד ניתן שם. כל האחרים מכונים על פי מקומם בחייו, בין אם מדובר במנהל הלשכה או בזו שמכונה "האשה מקומת הקרקע מימין". אפילו כשסניור ז'וזה יוצא אחוז דיבוק לחשוף את חייה של אשה אלמונית, שכרטיס הרישום שלה הגיע לידיו באקראי, הוא אינו מתייחס אליה בשמה אלא רק בכינוי "אלמונית", והוא יודע שאם ימצא אותה, ואם יחליט לדבר איתה, יצטרך להתחיל את ההיכרות איתה מאפס, כי מה שבניירות הוא אות יבשה.  

"כל השמות" הוא ספר על זהות ועל רמיסתה על ידי הסמכות, בין אם מדובר בשררה של הלשכה הכללית למרשם תושבים (שתמיד מוזכרת בשמה המלא, אף פעם לא סתם "הלשכה") על כלל האוכלוסיה, ובין אם מדובר בהיררכיה הנוקשה שבתוך השלכה, שבה הניתוק בין המעמדות השונים כל כך ברור ונוקשה עד כי התעניינותו של המנהל בבריאותו של עובד נחשבת ארוע מהפכני.

זהו גם ספר על בדידות ממאירה ועל היחיד בתוך המערכת הרומסת הזו. סניור ז'וזה, בראשית שנות החמישים לחייו, חי בדירה קטנה הצמודה לקיר האחורי של הלשכה. איש אינו מבקר, אבל נוכחותה של הלשכה מעבר לקיר דומיננטית, כמו שעבודתו בה היא חלק בלתי נפרד מזהותו. בדירה הקטנה, לבדו, סניור ז'וזה מבלה בחברת אוסף המפורסמים שלו, שאודותם הוא אוסף קטעי עיתונות. ערב אחד עולה בדעתו כי מה שחסר באוסף שלו אלה תעודות הלידה של המפורסמים. הוא נכנס בחשאי בלילה אל הלשכה דרך הדלת המחברת אותה לדירתו, דלת שבה נאסר עליו להשתמש, ומרגע זה ואילך הכל מתחיל להשתבש. כרטיס הרישום של האלמונית, שנצמד באופן מקרי אל זה של אחד המפורסמים, מוביל אותו ממעשה אסור אחד אל מעשה אסור אחר, אבל גם כשהוא יודע שהוא מסתבך סניור ז'וזה אינו מסוגל לוותר על אובססית החיפוש אחריה. האם הוא באמת רוצה למצוא אותה? כנראה לא. למרות שהוא יכול לפתוח ספר טלפונים ולנסות לאתר אותה דרכו, הוא מעדיף את החיפוש הארוך והמפותל, את האיסוף של פרט אחרי פרט. אולי בסופו של דבר אפילו לא ידבר איתה, אבל לראשונה בחייו הוא מרשה לעצמו הרפתקה, סיכון, מעורבות רגשית גם אם היא עם צלה של אשה. אין לו איש לחלוק אתו את מחשבותיו, אז הוא מנהל דיאלוגים עם עצמו, עם התקרה, עם הניירות, עם החשכה במבוכי הלשכה. "איך יחיה את חייו מכאן ואילך", הוא שואל את עצמו כשהוא מחליט שהגיע לסוף החיפוש, איך יחזור אל הבדידות נטולת הריגוש והמטרה.

סאראמאגו בסגנונו המפואר מספר על כל אלה ועל הרבה יותר, כשהוא שוזר שפע של פרטים, של התבוננויות קטנות ומפתיעות ושל אמירות משמעותיות הנחבאות בפיתולי משפטיו הארוכים. מרים טבעון תרגמה להפליא, כרגיל, והספר ראוי מאוד לקריאה ולקריאות חוזרות.

Todos os Nomes – José Saramago

הספריה החדשה

2002 (1997)

תרגום מפורטוגזית: מרים טבעון

מריון היה ילד בודד, יחיד להוריו. אביו היה אדם קשוח, כמעט עוין. אמו טיפלה בו ללא הפגנת שמץ של קרבה רגשית. הוא הורחק מבני גילו, והתחנך על ידי מורים פרטיים שדגלו במשטר נוקשה. בבדידותו העצובה אירח לו לחברה תאום בדוי. לא היה לו חבר פרט לכפיל שלא נברא, שרדף אותו וחסר לו בעת ובעונה אחת, דֵמוֹן בן בית של יצור חרד ומעורר חרדה.

רק אחרי מותם של הוריו התבררה לו החידה שליוותה אותו כצל, וגרמה לו לחוש כמחציתו של צמד אחים. זהותו המינית והמגדרית של מריון, שאמו נתנה לו שם אנגלי המתאים הן לבן והן לבת, לא היתה ברורה. הוריו החליטו לגדלו כבן ולהסתירו, להסתיר את הסוד המביש, מן העולם (ואולי, רק אולי, גם להגן על הילד). אחרי מותם ניסה דודו של מריון, שיחסיו עם אביו של הילד היו מעורערים, להפוך את ההחלטה, ולאלץ את מריון להזדהות כבת.

כשעמד מריון סוף סוף ברשות עצמו בחר לאמץ את הכפילות. כמריון וַלדֶקלאר גר במעון עלוב, מרוהט בצניעות, שהמותרות היחידים בו היו המוני הספרים שכיסו את הקירות. במעון זה עבד כסופר צללים, כתב הרצאות ומחזות, ערך ספרי זכרונות, אסף חומר לספרי היסטוריה, ומכאן יצא להפגש עם חבריו. כמריון אֶרוֶן גרה בדירה ברובע השישה-עשר. שום מלאכה בעיצומה לא ציפתה לה שם כדי להפעיל את דמיונה הגברי והנשי. שם אין ספרים של ממש, אין ערמות של ניירות, אין שולחן מושך. המכתבה העדינה בסלון מתאימה רק לכתיבת מכתב או שניים. לא היה צורך לחשוב אלא על סידור כמה פרחים באגרטלים, על קריאת הרומנים האחרונים כדי להתעדכן, הכנת רשימת הקניות הנשית, על הזמנת חליפה חדשה, על נעליים, על גרבי משי, טיול בחוץ, התחממות עם השיבה מהחנויות, תכנון ביקור אצל לוֹרֶט… מכאן יצאה להפגש עם חברותיה. אילו תהה מישהו על הדמיון בין השניים, היה מריון הגבר מספר על אחות בכורה מנוכרת, ומריון האשה היתה מספרת על אח שהקשר אתו נותק.

הכפילות, החיים בשני הצדדים, מאפשרים למריון (שאתייחס אליו בלשון זכר כדי להמנע מן הסיבוך הלשוני) לא להיות שייך לשום צד, להיות חף ממשוא פנים. הוא מתבונן בסביבתו הבורגנית, בקבוצת חבריו, הומוסקסואלים ברובם, ובקבוצת חברותיו הנודדות בין לסביוּת להטרוסקסואליוּת, במבט מבחוץ, ומזהה את הריקנות ואת חוסר התוחלת. "ביצי סרק" הוא מכנה את שתי הקבוצות, כשהוא עובר ביניהן ונפשו נוקעת מהבליהן.

בודד מסוגו בין מתקפות הזימה, השאפתנות, הרהב, האיוולת, מריון מעמיק בכל יום את גיחוכו, גיחוך הצופה האחד והיחיד שלמענו מתחוללת ההצגה הכבירה. לחיים אין משמעות בעבורו אלא בתפקיד זה של יצור חסר מין בשדה הקרב של התאווֹת. בידור כה מר! גלות ממושכת מדי בין בני האדם של רב מלאך שאינו מאמין בהשגחה עליונה.

מריון, שלכאורה מצא דרך לחיות עם הכפילות (המומחשת באיורו הנאה של איציק רנרט על הכריכה), לאפשר מקום לגבריות ולנשיות, יבחר בסופו של דבר בזהות יחידה. מבלי לחטוא בקלקלנים אומר רק שאת כפילו, את תאומו הבדוי, ימצא מחוץ לעצמו, ובכך יתאפשר לו להתנער מאחת מזהויותיו מבלי לוותר על גרעין מהותו.

יורי מירון כתב מבוא מאיר עיניים, המעגן את היצירה בתקופה בה נכתבה, ובאישיותה של הסופרת, בת דורה של קולט החולקת עמה קוים ביוגרפים דומים. המבוא מכיל גם פרטים מסיומה של היצירה, ומי שבוחר להמנע מקלקלנים אולי יעדיף לקרוא אותו כאחרית דבר. לא יהיה בכך כדי לפגום בהנאה מן הסיפור, שכן הוא נוגע ללב ומושך גם ללא הזוית התקופתית והאישית. משה רון תרגם יפה, והספר מיוחד ומומלץ.

L’Ange et les Pervers – Lucie Delarue-Mardrus

אפרסמון

2022 (1930)

תרגום מצרפתית: משה רון