מותו ומותו של קינקאס שואג מים / ז'ורז' אמאדו

122759

ז'ואקים סואריס דה קוניה היה במשך שנים רבות פקיד מכובד על הבריות, אב מסור לבתו, ובעל צייתן לאשתו השתלטנית. כשהבת ואנדה נזכרת בעבר היא מצליחה לשבץ את אביה בתמונות ילדותה, אך נדמה שרוב הזמן לא היה מעורב בחיי המשפחה, עד ליום שבו הפטיר "בהמה" לעבר חתנו ו"מכשפות" לעבר אשתו ובתו, והסתלק לתמיד מחייהן. עשר שנים אחר כך, שנים שבהן המשפחה התביישה במה שהפך ז'ואקים להיות – מלך הנוודים, אלוף השתיינים, קינקאס שואג מים – מגיע שליח לבשר לואנדה על מותו של אביה.

ביצירה קצרה זו, שנפתחת ומסתיימת במוות אך רחוקה מלהיות קודרת, מעמת אמאדו בין הבורגנות המרובעת והשבעה לאנשי השוליים, שוכני הבארים היחפנים של באהיָה. ואנדה, שגדלה להיות בבואה נאמנה של אמה, בעלה הכילי, דודתה ודודה המפוטמים והמלאים בערך עצמם, מלבישים את קינקאס בחליפה מהוגנת, מתחשבנים על כל הוצאה, מתכננים לוויה מהוגנת, ועושים כל שביכולתם כדי למנוע ממכריהם לקשר בינם ובין חבר הפוחזים שהקיף את האב המנוח. חבריו של קינקאס, מנגד, מקלים ראש בכל מה שקדוש, ומבקשים להעניק למת סוף ההולם את החיים שבחר לעצמו.

חיבתו של אמאדו נוטה בבירור אל קלי הדעת, המיטיבים ליהנות מחייהם, ומתנהלים על פי קודים מוסריים גמישים. כל מה שבצדם צבעוני ותוסס וכן, וכל מה שבצד שמנגד מקובע, משעמם ומזויף. אפשר להתעמק באבחנות אלה, ואפשר פשוט ליהנות מן ההומור ומהחן של הסיפור, שכמו מרבית יצירותיו של אמאדו נכתב מתוך אהבה לעירו.

חביב.

A Morte e a Morte de Quincas Berro d’Água – Jorge Amado

זמורה ביתן

1986 (1959)

תרגום מפורטוגלית: מרים טבעון

איורים: פלוריאנו טישירה

אביר התקווה / ז'ורז' אמאדו

7bc9317c97-a0b2-47fe-96d0-3703402e2ecd7d

זהו סיפורו של לואיס קרלוס פרסטס, מנהיג המפלגה הקומוניסטית בברזיל. האיש נעצר ע"י השלטונות ב-1936, הושם בבידוד, ונדון במשפט מבוים ל-16 שנות מאסר, אליהן נוספו עוד 30 שנה במשפט מבוים נוסף. אמאדו כתב את הספר כחלק מן המאמץ העולמי ללחוץ על שלטונות ברזיל לשחררו.

הספר הוא קודם כל מסמך פוליטי מגויס. פרסטס מתואר בו כאיש מושלם, בהערצה השמורה על ידי נוצרים אדוקים לישו, כולל הלילה המבורך שבו נולד, הכוכב המנצנץ, מגע היד המנחם, הגאונות, החמלה, וההשפעה לדורות. ברית המועצות היא מדינת החופש המושלם, הקומוניזם הוא הפתרון האחד והיחיד לתחלואי העולם, ותומכיו הם הישרים באדם. קריאה ספקנית וביקורתית מתחייבת מאליה (בהקשר זה מעניין לקרוא את ההקדמה למהדורה הרוסית, שתרגומה נכלל בספר. היא נקראת כמו פמפלט קומוניסטי, מן הסוג שסופרים סאטירים נהנים להפוך לחוכא ואיטלולא).

יחד עם זאת, אי אפשר שלא להעריך את הנחישות של אמאדו, ואת הסיכון שלקח על עצמו בכתיבת הספר. ואמאדו הוא אמאדו – גם כשהוא כותב מסמך פוליטי הוא מתבטא להפליא.

למרות נקודת הראות החד-צדדית של הכותב, אפשר ללמוד מהספר גם על ההיסטוריה של ברזיל, על תרבותה, ועל הבחישה של המעצמות בעניניה הפנימיים. מעניין במיוחד לקרוא על הקשר בין ברזיל לגרמניה הנאצית.

אשתו של פרסטס היתה גרמניה שאביה יהודי. לאחר שפרסטס הושלך לכלא, נשלחה אשתו על ידי שלטונות ברזיל לגרמניה, כשהיא בחודש השמיני להריונה, שם נמסרה לידי הגסטפו. את בתה ילדה בכלא. כמה חודשים אחר-כך הילדה נלקחה ממנה, והיא עצמה נשלחה למחנה ריכוז, שם נרצחה. אמו של פרסטס, אשה ברזילאית יושבת בית, הפכה בכורח הנסיבות לאשת העולם. היא התרוצצה ממדינה למדינה בנסיון לשחרר את בנה, והצליחה לחלץ את נכדתה מידי הגרמנים.

חלקו האחרון של הספר, העוסק במאסרו של פרסטס ובקורותיה של אשתו, הוא בעיני העוצמתי ביותר, בין השאר משום שיחסית הוא משופע פחות בשמות תואר מתפעמים, ועוסק יותר בסיפור עצמו.

הספר נכתב ב-1942, וראה אור בכמה מדינות ובכמה שפות. פרסטס שוחרר מן הכלא ב-1945.

Vida de Luis Carlos Prestes or O Cavaleiro da Esperança – Jorje Amado

הוצאת ספרית הפועלים

1953 (1942)

תרגום: אמיר גלבוע