מותה של בל / ז'ורז' סימנון

שתי יצירות מאת ז'ורז' סימנון נכללות בספר זה.

הראשונה בהן היא "מותה של בל" מ-1952. ספנסר אשבי, מורה להיסטוריה ולמדעי הטבע, התנהל כהרגלו בערב שגרתי. אשתו כריסטין יצאה לעיסוקיה. בל, בתה של חברתה של כריסטין, שהתארחה אצלם, יצאה אף היא. ספנסר נהנה מבדידותו, לגם משקה, בדק עבודות של תלמידיו, החליף בגדים ופנה לעבוד על המחרטה החביבה עליו. בל, ששבה הביתה, נעמדה בפתח החדר לאחל לו לילה טוב, או כך היה נדמה לו שכן בשל רעש המחרטה לא שמע את דבריה. כריסטין התקשרה להציע לו להצטרף למשחק ברידג', אך הוא העדיף להשאר בבית. שגרה.

למחרת בבוקר נמצאה גופתה של בל בחדרה, וחייו של ספנסר התהפכו. שני אנשים יודעים בוודאות שהוא חף מפשע – הוא עצמו והרוצח. כל השאר, ברמה כזו או אחרת, חושדים בו. הוא אינו מאשים אותם. הוא עצמו סבור, בשל היעדרם של סימני פריצה, שהרוצח היה חבר או מכר, אז למה שאחרים לא יאמינו שהאשם בו? ולמרות זאת ההתמודדות עם דחיה חברתית מרומזת או מפורשת אינה קלה.

אבל יותר משהוא נדרש להתמודד עם החשדנות מצד מכריו, הוא נאלץ להתמודד עם שדים שהדחיק בכוח, וכעת מצאו פתח להדחק בו ולחזור אל חייו. גופתה המוטלת מעורטלת למחצה של בל עוררה בו אותו רגש שחש כשראה בנערותו תמונת זימה, והבושה אוחזת בו. בשל אב בעייתי התרחק מכל מה שמריח מיצרים – אלכוהול, מועדוני לילה, חמוקי נשים. כל חייו, כל האיסורים והמגבלות שהטיל על עצמו, נבעו מהידיעה שהוא עלול להיות בן דמותו של אביו, וכעת, הבושה שחש בצירוף האוירה הרעה סביבו מערערים את כל הסייגים.

סימנון, כרגיל, מנהל את העלילה בתוך נפשו של גיבורו עד להתפוררותו הבלתי נמנעת.

היצירה השניה בספר היא "מכת ירח" מ-1933. טימאר, גבר צרפתי צעיר, מגיע לליברוויל, בירת גאבון, כדי ליטול על עצמו תפקיד בחברת סחר בעצים. מרגע הגעתו אל החוף הוא נקלע לעולם שונה לחלוטין מכל מה שהכיר. החום מטגן את המוח, המחלות אורבות, קצב החיים איטי ובלתי יעיל, את נימוסיו הטובים איש אינו מעריך, האוכלוסיה המקומית השחורה זרה, האוכלוסיה המקומית הלבנה אינה זקוקה לו. שלא במפתיע הוא מתאהב בבעלת המלון שבו הוא מתגורר, ובהשפעתה נסחף להקים עסק ולעבור להתגורר במעלה הנהר הרחק מן העיר.

סימנון מתאר את הסביבה כולה מתוך תחושותיו של טימאר, והיא מבלבלת, מסוכנת, שונה עד לייאש מכל מה שהכיר. אבל זה אינו רק סיפורו של טימאר אלא גם, והפעם אולי בעיקר, סיפור הקולוניאליזם הצרפתי. חבורה של גברים לבנים מנצלת מינית נשים שחורות, מעסיקים לבנים מתעללים בעובדים שחורים, אשה לבנה יורה למוות בשחור ומפילה את האשמה על גבר שחור אחר בשיתוף פעולה עם מערכת המשפט הלבנה. נדמה כי השחורים משלימים עם המצב: "הם, הלבנים, עושים כרצונם, כי הם לבנים!". טימאר, למרות שהוא לכאורה יוצא דופן בקרב הלבנים, הוא בסופו של דבר אחד מהם. שחור אחד מת, זו אינה סיבה להיות מוטרד. מטרידה אותו יותר השאלה אם האשה הלבנה אשמה, ואם כן מדוע היא כל כך שלווה. רק כשהוא מוצא את עצמו גבר לבן יחיד בסירה שמשיטים עשרה גברים שחורים, והוא צופה בהתנהלותם בינם לבין עצמם, הוא מתבונן בהם בפעם הראשונה כבני אדם. ועדיין הוא מתייחס אליהם כאל נחותים הנתונים למרותו.

כמו ביצירותיו האחרות של סימנון (שאינן מסדרת הבלש מגרה) גם כאן הסופר ממחיש בשלמות את הכאוס ההולך ומשתרר בנפשות גיבוריו, וקריאת שתי היצירות מרתקת. הספר נהנה גם מתרגום מוצלח של יהושע קנז, והוא מומלץ בהחלט.

La Mort de Belle / La Coup de Lune – Georges Simenon

עם עובד

2008 (1952, 1933)

תרגום מצרפתית: יהושע קנז

הבריחה של מר מונד; האלמנה קודר / ז'ורז' סימנון

שתי יצירות שונות של ז'ורז' סימנון נכללות בספר זה, ומשותפת להן השאלה, האם אדם יכול לברוח מעצמו?

מר מונד, הדמות הראשית ב"הבריחה של מר מונד", שגדל במשפחה של תעשיינים ומנהל את המפעל המשפחתי, מתעורר ביום הולדתו הארבעים ושמונה לעוד יום של שגרה. בתו מנישואיו הראשונים נשואה ואם לילדים, ובאה לבקר אותו רק כשהיא צריכה כסף. בנו מאותם נישואים עובד במפעל, אך שומר מרחק מאביו. אשתו הראשונה עזבה אותו, וכעת הוא נשוי לאשה קרה ומנוכרת. לא מפתיע אותו שאיש מקרוביו אינו זוכר את יום הולדתו, אבל משהו בו פוקע כשגם האיש הקרוב אליו ביותר בעבודה אינו מברך אותו. בשתי נקודות בחייו ביקש להמלט משגרת חייו אך נרתע. היום, כשעייפות של ארבעים ושמונה שנים רובצת עליו, הוא מושך סכום גדול מחשבונו, מגלח את שפמו, קונה בגדים משומשים, ובלי מילת פרידה עולה על רכבת ומסתלק. הוא נפעם כשמסעו מזמן לו אפשרויות לחיות בפועל חיים שעד אז ראה רק מבחוץ – לשבת לאכול במסעדה המונית, להתחכך באנשים בתור לספר – ואולי, רק אולי, יצליח לאמץ לעצמו חיים חדשים.

אבל יש דברים שלא משתנים, בעיקר ליבת האישיות. מר מונד הוא טיפוס של מטפל, אף פעם לא מטופל, והוא מוצא עצמו משום כך מעורב בחיי שתי נשים ונוטל עליהן אחריות, כמעט נגד רצונו. מכיוון שמעולם לא היה מאושר, הוא שומר על מרחק קבוע ובלתי ניתן לחציה בין מעשיו ובין רגשותיו. האופן בו בחר סימנון לסיים את הפרשה (ולא ארחיב כדי לא להכשל בקלקלנים) הוא מעין תערובת בין בחירה והשלמה.

מעניין שסימנון נתן לגיבורו את השם מר עולם, אולי כאמירה שאין מדובר פה באדם יחיד אלא בדמות מייצגת.

ז'אן, הדמות הראשית ב"האלמנה קודר", גדל גם הוא במשפחה ממעמד מכובד, אבל מחסור באהבה ובתמיכה ניתב אותו למסלול בשולי החברה. כשהוא מופיע על במת הסיפור הוא נווד שהאלמנה קודר מאמצת אל ביתה כעובד, ואולי כמאהב עתידי. האלמנה מסובכת ביחסים מורכבים עם חמה ועם גיסותיה, ויותר מכל מטרידה את שלוותה אחייניתה בת השש-עשרה, שכנראה מגלמת בעיניה את חרות הנעורים שאבדה לה מזמן. בדומה למר מונד גם ז'אן קץ בעבר בשגרת חייו, אך בשונה ממנו הוא עשה מעשה שסימן אותו לתמיד. כשהאלמנה הופכת יותר ויותר תובענית וקנאית, הוא מוצא עצמו שוב בנקודת שבירה. "שוב ושוב להתחיל מחדש! נמאס לו!". אחוז בחילה ומיאוס הוא חוזר אל אותו דפוס שקבע את חייו בעבר.

כמו ברבות מיצירותיו האחרות של סימנון (שאינן מסדרת הבלש מגרה), מרבית העלילה מתרחשת במקום המעניין ביותר, נפשן של הדמויות. יש עלילה, יש דרמה, אבל עיקר העניין הוא בהשפעה של הארועים על הדמויות, ובתגובה שלהן שבתורה מזינה את הארועים. סימנון מצטיין גם בשימת הלב לפרטי הפרטים שמהם מורכבת תמונה שלמה של מקום ושל אוירה. רמה אילון תרגמה היטב, והספר מצטרף לסדרה המוצלחת של יצירות סימנון הרואות אור בעברית.

Le Fuite de M. Monde; Le Veuve Couderc – Georges Simenon

עם עובד

2024 (1945, 1942)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

מכתב לשופט / ז'ורז' סימנון

שתי יצירות של ז'ורז' סימנון נכללות ב"מכתב לשופט". האחת, ששמה כשם הספר, נכתבה ב-1947, השניה, "הילד שבחלון", ב-1941. כמו בכל סדרת התרגומים הזו, גם הפעם אין קשר עלילתי בין היצירות, אבל אולי במקרה ואולי בכוונה צורפו יחדיו שתים שבהן המספרים מתבוננים אל עברם, מחלצים תובנות מזכרונות שמתערבבים זה בזה.

"מכתב לשופט" נכתב על ידי שארל, רוצח מורשע. את המכתב הוא מפנה אל מי שהיה השופט החוקר שלו, והוא מבקש לשכנע אותו כי טעה כשסבר כי הפשע בוצע מתוך דחף ולא בכוונה תחילה. שום דבר לא ישנה את גזר דינו, אבל חשוב לו להסביר את עצמו, להעמיד דברים על דיוקם. זהו סיפורו של רופא שבמרבית שנות חייו הניח לעצמו להסחף עם הנסיבות. הוא למד רפואה כי זה מה שאמו רצתה. נישא לאשה כי זה מה שצריך לעשות. נישא שוב לאחר שהתאלמן לאששה שהתאלמנה אף היא, והניח לה לנהל את ביתו ואת חייו ואת חיי אמו ובנותיו. הכל השתנה כשהתאהב פתאם. הוא הפך מוכה אמוק, קנאי, שתלטן, אלים כלפי אהובתו. סימנון מצליח לתעתע, ליצור אשליה של אדם המתנסח בתבונה ומודע לעצמו, עד שלרגע נשכח כי הוא כותב מתא הכלא. כששארל מגיע לספר על הפרשה שהביאה אותו לשם, מתברר בדיעבד עד כמה הוא מנותק מן המציאות. "כל מה שעשתה ארמאנד", הוא מספר על אשתו המושלמת באמת, "כל מה שהיא עושה וכל מה שתעשה הוא בסדר גמור. האם אתה מבין כמה זה יכול לייאש?". "אושר שלא ביקש לו, שניתן לו חינם ואסור היה לו לאבדו", הוא אומר על פרשת האהבים שלו, שאושר אין בה.

"הילד שבחלון" מסופר על ידי גבר מבוגר, המשחזר את נקודת המבט של ילד בן שבע. ז'רום, ילד חולני במקצת, מבלה את מרבית ימיו בחלון דירת משפחתו, מעל החנות שמנהלים הוריו. ה"חבר" שלו הוא ילד בדירה ממול, שאתו אין לו בעצם שום קשר. שגרת המשפחה מתערערת מבחוץ, כשהמשטרה אורבת לטרוריסט, בן משפחה של הילד ממול, ומתערערת מבפנים כשדודתו של אביו עוברת לגור איתם. הדודה, אשה ארסית, קטנונית, מרושעת, שמשתמשת ברכושה כדי לשלוט בקרוביה, נקלעת למאבקי כוחות עם הילד. "מבחינות ידועות היתה הדודה ואלרי בת גילי. במריבות, למשל. היא לא רבה אתי כאדם מבוגר הרב עם ילד, אלא כילד עם ילד אחר. וכך גם ליד השולחן, כשבדקה את הצלחת שלי לוודא שאמי לא נתנה לי נתח טוב יותר משנתנה לה". כשנדמה לו שהוא יודע היכן הטרוריסט מסתתר, וכשהיא קולטת שהוא מסתיר סוד, המתח ביניהם מגיע לשיאו. סימנון מתאר להפליא את דמותה, ואת תחושותיו העזות והמבולבלות של הילד נוכח פלישתה והטרדותיה.

כמו ביצירות האחרות שתורגמו בסדרה זו, סימנון טווה את הפרטים בסבלנות, חוקר את נפשות גיבוריו, ובורא באמינות דמויות רב-מימדיות.

מומלץ.

Lettre à mon juge

Il pleut bergère

עם עובד

2005 (1941, 1947)

תרגום מצרפתית: יהושע קנז

הסוד המשותף / ז'ורז' סימנון

"הסוד המשותף", שראה אור במסגרת סדרת תרגומי יצירותיו של סימנון, מורכב משתי נובלות. הראשונה, "הסוד המשותף" משנת 1956, היא מן הרומנים הלא-בלשיים שלו. השניה, "הכלב הצהוב" משנת 1931, היא אחת מן הפרשיות הבלשיות שמוביל המפקח מגרה.

איני נמנית עם חובבי מגרה, ו"הכלב הצהוב" לא גרם לי לשנות את דעתי. ספרי מגרה אמנם כתובים בחן, שזורים הומור, ופה ושם מותחים, אבל הם יוצרים בעיני רושם חפיפי כלשהו, והדרך אל פיצוח התעלומה אינה משכנעת.

את הרומנים האחרים של מגרה, אלה שפורסמו בסדרה זו, אני מעריכה מאוד. סימנון מיטיב להעמיק אל נפש גיבוריו, מאיר בסבלנות פרטי פרטים המצטרפים יחדיו לדמויות מלאות, וגם אם מבחינה עלילתית לכאורה לא קורה הרבה, מה שמתרחש בחביון נפשן של הדמויות די בו כדי לפרנס רומן שלם.

"הסוד המשותף" נפתח בתאונה טרגית. לאמבר נהג במכוניתו בדרך חזרה מביקור באחד מעסקיו, בלווית מזכירתו שהיא גם המאהבת לעת מצוא. ברגע של הסחת דעת גרם לאוטובוס מלא ילדים לסטות מנתיבו ולהתנגש בחומה. מתוך קהות חושים, או מתוך פחד ואגואיזם, לא עצר את הרכב ולא הזעיק עזרה. כדי להרחיק את החשד מעצמו סטה לדרך אחרת, ולאחר מכן המשיך לנהל חיי שגרה. מזכירתו לא פצתה פה, לא ערערה על מעשיו, ובימים הבאים נהגה כאילו לא קרה דבר. למעט ילדה אחת, איש לא ניצל מהאסון.

חייו של לאמבר נחצו לשניים, למרות שכלפי חוץ כאילו לא ארע דבר. סימנון מתאר באמינות את תודעתו המתערערת, את תחושת היותו רדוף, שאולי יש לה ואולי אין לה אחיזה במציאות, ואת המהומה הפנימית שמנהלת את חייו מרגע האסון.

בזכות הסיפור הראשון מבין השניים, הספר מומלץ.

Les Complices, Le Chien Jaune – George Simenon

עם עובד

2006 (1956, 1931)

תרגום מצרפתית: יהושע קנז

האיש שצפה ברכבות / ז'ורז' סימנון

שני סיפורים שבמרכזם הסתלקות מכונסים בקובץ זה, "האיש שצפה ברכבות" ו"האיש הקטן מארחנגלסק". בראשון גיבור הסיפור הוא זה שקץ בשעמום חייו, ובעקבות ארוע שטלטל אותו בחר בחיים מחוץ לחוק. בשני הגיבור הוא זה שנותר מאחור, טרף לבדידות. השני הוא בעיני הטוב מביניהם, אך בשניהם סימנון מדגים את כשרונו להכנס אל נפש דמויותיו.

"האיש שצפה ברכבות": קייס פופינחה חי חיי שגרה בחרונינגן שבהולנד, נשוי מזה חמש-שנים, אב לבן ולבת, עובד בכיר בחברה המספקת ציוד לספינות. הערב שבו נפתח הספר יכול היה להיות שגרתי ככל הערבים, לולא הלך פופינחה לחפש את המנהל שלו, לאחר שהתגלתה כי ציוד שנועד לספינה מסוימת לא הגיע. לראשונה בחייו ראה את המנהל שתוי, ויותר מזה, האיש התוודה באוזניו כי הוא מחזיק בפילגש באמסטרדם, וכי מעל בכספי החברה, ובדעתו לביים את מותו ולהסתלק. כל מה שפופינחה האמין בו עד אז קרס והתפוגג. "נשארתי נציג מוסמך מתוך הרגל, בעלה של אשתי ואבי ילדי מתוך הרגל, כי מישהו, אינני יודע מי, קבע שככה זה ולא אחרת", כתב מאוחר יותר, והוסיף, "בן ארבעים החלטתי לחיות כמו שמוצא חן בעיני, בלי להתחשב במנהגים, ולא בחוקים, כי גיליתי קצת באיחור שאף אחד לא מקיים אותם ושעד עכשו הוליכו אותי שולל […] ארבעים שנה הסתכלתי בחיים כמו העני הקטן שמצמיד את האף לשמשה של המגדניה ורואה את האחרים אוכלים את העוגות. עכשו אני יודע שהעוגות הן של מי שטורחים לקחת אותן".

פופינחה קם והסתלק. תחילה שם פעמיו לאמסטרדם אל פילגשו של המנהל. כשזו לגלגה עליו, חנק אותה למוות ועבר לצרפת. החירות, היעדר החוקים, התחלפו בהדרגה במשטר זהיר שהטיל על עצמו לבל ייתפס. מתוך הבדידות שכפה על עצמו כשהפך לפושע נמלט, הלך ושקע בפרנויה, והקשר שלו עם המציאות הלך והטשטש. סימנון מיטיב לבטא את המתרחש בתודעתו המעורערת של פופינחה, ומצליח לברוא דמות שאינה מעוררת חיבה אבל בהחלט מעוררת חמלה.

"האיש הקטן מארחנגלסק": ז'ינה, אשתו של ז'ונאס, הצעירה ממנו בשש-עשרה שנים, יצאה ערב אחד מן הבית ולא שבה. כשנשאל למחרת על ידי שכניו היכן אשתו, פלט משום מה "היא נסעה לברוז'". מאוחר יותר, כשענן של חשדות יאפוף אותו, ישמש השקר הזה נגדו ויסבך אותו.

עלילת הסיפור מתרחשת בלבה של צרפת. ז'ונאס, בעל חנות ספרים, הוא מזה שנים רבות אזרח צרפתי, ילדותו הרחוקה ברוסיה כבר נשכחה ממנו כליל וכך גם השפה הרוסית. אבל בעיני מכריו, כך הוא מגלה בעת מצוקה, הוא האיש הקטן מארחנגלסק. המהפכה הרוסית ושתי מלחמות עולם הפרידו לנצח בינו ובין הוריו וחמש אחיותיו, וכל קשר ביניהם נותק – הם שם והוא לבדו כאן. אולי משום היותו כה בודד, ואולי משום אופיו המסתפק בעצמו, הוא נותר, מבלי שהיה מודע לכך, נטע זר. העולם היה גדול מדי עבורו, צרפת היתה גדולה מדי עבורו, ואחרי נדודים מעטים קבע את משכנו במקום בו השתכן עם הוריו בילדותו, בטרם שבו לרוסיה לחפש את בנותיהם. שוב נמצא בלב-לבה של כיכר השוק הישן מימי ילדותו, וכל אחד שם הכיר אותו.

נישואיו לז'ינה ארעו ביוזמתה של אמה של הצעירה, שקיוותה כנראה לגרום לבתה להתיישב במקום אחד ולחדול מלנדוד בין גברים. לזכותה של ז'ינה יש לומר כי ציפיותיה מן הנישואים היו פשוטות, : "לפחות יהיה לי שקט!", ובכנות אמרה לז'ונאס כי "אני לא הבחורה שתביא אושר לאיש כמוך". מדי פעם נעלמה, אך תמיד שבה, וז'ונאס קיבל את פניה בשלווה. הוא לא אמר לה דבר. לשם מה? וכי מה יאמר לה? נהג בה דווקא יתר רוך והתחשבות רבה מן הרגיל.

ההיעלמות שבלב הסיפור שונה. ככל הנראה אין לז'ינה כוונה לחזור, וז'ונאס מוצא עצמו מבודד בתוך אוירה של חשדנות, כאילו הוא עצמו אשם בהיעלמות, ואולי אף איבד את שלוותו ורצח אותה. מעולם לא חש זר, ואילו כעת הוא מגלה שמעולם לא השתלב. החוקר המשטרתי מרחיק לכת ונובר לא רק ביחסיו עם אשתו, אלא גם בעברו כיהודי בתקופת המלחמה: "איך זה שאתה לא נשאת עליך מעולם את הכוכב הזה, ובכל זאת לא הציקו לך?". התנצרותו מרצון, כדי להתחתן כרצון משפחת אשתו בכנסיה וכדי להשתייך לקהילה, נתפסת כעת כמזימה מחשידה.

לא זו בלבד שלא היה עוד בתוך שלו בביתו, אלא גם בעורו כבר לא היה בתוך שלו.

סימנון מספר סיפור של בדידות ושל ניכור, של עולם המסרב לקבל את השונה, ושם למרמס את הפשוט והטהור.

יהושע קנז תרגם בכשרון, והספר מומלץ כמו סיפוריו האחרים של סימנון שראו אור במסגרת זו, ביניהם "השען מאוורטון" ו"מדרגות הברזל".

L’homme qui Regardait Passer les Trains / Le Petit Homme d’Arkhangelsk – George Simenon

עם עובד

2001 (1938, 1956)

תרגום מצרפתית: יהושע קנז

החברה של גברת מגרה / ז'ורז' סימנון

d7a2d798d799d7a4d794_-_d794d797d791d7a8d794_d7a9d79c_d792d791d7a8d7aa_d79ed792d7a8d7942

אשתו של הפקד מגרה עשתה לעצמה מנהג להגיע אל מרפאת השיניים רבע שעה לפני המועד שנקבע לה, כדי לשבת על הספסל מול המרפאה בחברת אשה צעירה ובנה הפעוט. האשה אינה מוכרת לה, אפילו את שמה אינה יודעת, אך פגישותיהן הקצרות נעימות לה. יום אחד מבקשת ממנה הצעירה להשגיח על בנה לרגע, ונעלמת. גברת מגרה מחמיצה את התור אצל הרופא, אבל נשארת על משמרתה, חוששת לעזוב פן תשוב האם ותתמלא דאגה. אחרי למעלה משעתים חוזרת האשה במונית, קוראת לילד אליה, ובלי מילת הסבר נוסעת מן המקום.

פקד מגרה עסוק באותה שעה בחקירה סבוכה של רצח ללא גופה. מכתב בעילום שם הודיע שבתנורו של כורך ספרים סולידי נשרפה גופת אדם, אך כל שמוצאים השוטרים הן שתי שיניים.

מה תעלינה החקירות בשני המקרים? למה נכרכו יחדיו? כדי להמנע מקַלְקְלָנִים (החלופה העברית הנאה לספוילרים) לא אפרט.

ז'ורז' סימנון כתב שבעים ושניים ספרים בכיכובו של מגרה, והשלושה שקראתי (הקודמים היו "ססיל מתה" ו"ראשו של אדם") גורמים לי לחוש כאילו יצאו מפס יצור. הכתיבה נעימה, בין השאר בזכות תרגומה מלא החן של רמה איילון, מגרה מתחבב בקלות, הספר שופע חוש הומור מעודן, אבל העלילה בינונית, סימנון לא מתאמץ לשתף את הקוראים בנסיונות לפצח את התעלומה, והפתרון שהוא מציע אינו משכנע בהיותו היחיד ההגיוני. הספר קריא, מסתיים בטרם יחל להעיק, מהנה לעתים, אבל מתפוגג לאחר סיומו.

לעומת ספרי מגרה, הרומנים של סימנון, ביניהם "מדרגות הברזל" ו"השען מאוורטון", אף הם בהוצאת עם עובד, מומלצים.

L’amie de Madame Maigret – Georges Simenon

עם עובד

2018 (1950)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

ססיל מתה / ז'ורז' סימנון

986685

קשה להאמין שהסופר שכתב את "ססיל מתה" הוא אותו סופר שכתב "השען מאוורטון". הראשון קליל, לגמרי לא מעמיק, לפעמים עושה רושם חפיפי, השני מוקפד, איטי, מיטיב להתבונן אל נפשות גיבוריו. בראשון העלילה הבלשית היא הסיפור, בשני המרדף אחר רוצח הוא רק עילה לחקר תהליכים נפשיים.

"ססיל מתה" הוא אחד משבעים ושניים הספרים שכתב סימנון בסרת המפקח מֶגרֶה. ססיל היא אשה צעירה, שמגיעה מדי פעם לתחנת המשטרה, מתעקשת לדבר רק עם מגרה, ושוטחת בפניו את תלונותיה החוזרות בדבר ארועים מוזרים המתרחשים בלילות בדירה בה היא מתגוררת עם דודתה. לאחר שמעקב שהושם על הדירה במשך מספר לילות לא העלה דבר, מגרה הפסיק להתייחס אליה ברצינות. הספר נפתח בביקור נוסף של ססיל אצל מגרה, אבל עד שהוא מתפנה לדבר איתה היא נעלמת. תחושת בטן גורמת לו לגשת לדירתה, שם הוא מוצא שהדודה נחנקה למוות, ובתוך מספר שעות נמצאת גם גופתה של ססיל. מגרה עומד בראש החקירה לפענוח שני מקרי הרצח.

"ססיל מתה" חביב למדי. חובבי עלילות בלשיות ייהנו ממנו, למרות שישנם בלשים ספרותיים מוצלחים יותר, כמו שרלוק הולמס והרקול פוארו. סימנון לא השקיע במיוחד בזריעת רמזים, אמיתיים או מופרכים, כדי לספק לקוראים קצה חוט לנסות לפתור את התעלומה בעצמם (ולגלות בסוף שתעתעו בהם). מגרה מגיע איכשהו לפתרון, שאמנם אינו מופרך, אך באותה קלות הוא יכול היה להגיע לפתרון אחר, ולא שוכנעתי שהנתיב שאליו כיוון סימנון היה ההגיוני או האפשרי היחיד. כמו בספר הקודם שקראתי בסדרה זו, "ראשו של אדם", מצאתי ענין בתיאורים של העולם כפי שהיה אז, כשקו טלפון היה נדיר, ותקשורת מיידית אפילו לא היתה בגדר דמיון.

בשורה התחתונה: לאוהבי מגרה ולחובבי בלשים קלילים

Cecile est Morte – Georges Simenon

עם עובד

2017 (1942)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

השען מאוורטון / ז'ורז' סימנון

%d7%94%d7%a9%d7%a2%d7%9f-%d7%9e%d7%90%d7%95%d7%95%d7%a8%d7%98%d7%95%d7%9f

דייב גלוויי, שען צנוע תושב אוורטון, חשב שהוא מכיר את בנו בן, אותו גידל לבדו בשש-עשרה השנים האחרונות, מאז שבן היה תינוק בן חצי שנה. כששב לביתו באחד הערבים גילה שבן גנב את רכבו והסתלק. עד מהרה התברר שאין המדובר בגחמה ספונטנית של בן עשרה, אלא בהסתלקות מתוכננת שגלשה לפשע. איך מגיב אדם שעולמו השקט מתהפך באחת? האם אהבת האב, אהבה ללא תנאי, תעמוד במבחנים הקשים שיציב מולו הבן? לא אכנס לפרטי הסיפור כדי להמנע מספוילרים. אציין רק שבצרוף מקרים "השען מאוורטון" מספר סיפור שבפרטיו העיקריים דומה לספר שקראתי לפניו, "הפרטים שהושמטו": בשניהם שרשרת הארועים כוללת נישואים של גבר חלש לאשה תקיפה, אפילו מאיימת, למרות סימני אזהרה ברורים, ובשניהם המסקנה המייאשת היא המשקל הכבד שמשחקת בחיינו המורשת שאנו נושאים, במודע ובתת-מודע, והאופן בו לכאורה גורלנו נחרץ מראש.

גם בסיפור השני בספר, "רוחות הרפאים של הכובען", החטא הקדמון הוא נישואים מן הסיבה הלא נכונה. מר לאבֶּה הכובען, אדם שגרתי ואפור, הפך לרוצח סדרתי, מסיבות ההולכות ומתבררות במהלך הסיפור. זהו סיפור אפל בסגנון פילם נואר, המתרחש רובו ככולו בתוך ראשו של הכובען. המגע שלו עם בני אדם אחרים הוא שטחי, ואת מרבית הדיאלוגים, החשיבה, ההתלבטויות והדיונים, הוא מנהל עם עצמו, מסתבך עם עצמו, עד למעידה הבלתי נמנעת.

כשמקלפים את שני הסיפורים, מדובר בעלילות בלשיות – מצוד אחר רוצח סדרתי, מרדף אחרי עבריין נמלט. אבל בשני הסיפורים, כמו גם ביצירות אחרות של סימנון, ציר העלילה הוא רק עילה לחקר נפשותיהם של המעורבים. בין אם הסיפור אפל ומעורפל, כמו ב"רוחות הרפאים של הכובען", ובין אם הוא מסופר ביובש מרוחק, ההתבוננות של סימנון חדה ומדויקת, והמעקב אחר הלכי רוחם ונפתולי מחשבותיהם של גיבוריו הוא מלאכת הבלשות האמיתית.

מומלץ

L’horloger d’everton, Les Fantômes du Chapelier – Georges Simenon

עם עובד

2016 (1954)

תרגום מצרפתית: רמה אילון

ראשו של אדם / ז'ורז' סימנון

8368beb6-830e-4c31-896a-8021b855d107

אשה עשירה ובת לוויתה נרצחות בפריס. בזירה העקובה מדם מוצא פקד מֶגרֶה – הבלש שיצר ז'ורז' סימנון – טביעות אצבע ועקבות נעליים שמשויכות חד משמעית לאדם בשם הֶרטָן. הרטן נשפט ונידון למוות, אך לפקד שהביא להרשעתו יש ספקות. הוא משכנע את התובע הכללי לאפשר להרטן לברוח בתקווה שיוביל את המשטרה אל הרוצח האמיתי, או לחילופין יספק למגרה הוכחה שהוא אכן ראוי לעונש שהושת עליו.

לכאורה ספר מותח, אך בפועל הוא די משעמם, לצערי. אני אוהבת מאוד את הספרים של סימנון בתרגומו של יהושע קנז ("מדרגות הברזל", "האיש שצפה ברכבות" ועוד), וקיוויתי לחווית קריאה טובה גם הפעם, אבל "ראשו של אדם" לא מתעלה לאותן רמות של תיאור וכושר אבחנה שמצאתי בספריו האחרים. הוא לא ספר רע, אבל הוא ספר שיישכח מהר, כי אין בו – לפחות בעיני – שום אמירה משמעותית שתתפוס את תשומת הלב.

שעשעתי את עצמי, תוך כדי קריאה, בהשוואות בין הבלשים של פעם לאלה של ימינו, עתירי הטכנולוגיה. אנשיו של מגרה עוקבים אחרי הרטן ואחרי אדם נוסף, והוא עצמו מנותק מהם. אין טלפון סלולרי, אין מכשירי קשר. כדי לעדכן את הבוס הם צריכים למצוא טלפון ציבורי, במקום בו הנעקבים מואילים בטובם לעצור, או לתפוס שוטר תנועה ולשלוח אותו עם פתק אל מגרה הצמא לידיעות. מגרה עצמו, המתמקם בשלב כלשהו בחדר במלון, נאלץ להפעיל את מלוא סמכותו כדי שהמרכזנית במלון תסכים להיענות לבקשותיו התכופות לקשר אותו עם מקומות שונים. אין מחשבים משוכללים שמזהים אדם על סמך רמז דקיק שנמצא בזירה, אין מצלמות אבטחה שמכסות פחות או יותר את כל העיר, כנהוג בסדרות בלשיות של ימינו. יש הרבה חן ונוסטלגיה בקריאת בלש בטעם של פעם.

בשורה התחתונה: פושר

La Tête d’un Homme – Geoeges Simenon

עם עובד

2015 (1931)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

מדרגות הברזל / ז'ורז' סימנון

d7a2d798d799d7a4d794_-_d79ed793d7a8d792d795d7aa_d794d791d7a8d796d79c2

מפעם לפעם מתעוררים בפורומי הספרים דיונים בשאלה איזה ספרים נקנה "על עיוור" ולמה. ובכן, את הספר הזה בחרתי לקרוא, בלי מידע מוקדם ובלי המלצות, משום שתורגם על ידי יהושע קנז, הנמנה עם הסופרים החביבים עלי. התוצאה – בינגו.

בספר שני סיפורים – "מדרגות הברזל" ו"אלמונים בבית". גיבורי שני הסיפורים הם מן הסוג שמדבר אלי: אנשים "אפורים", כאלה שאם תסקור את חייהם לא תמצא בהם דבר הראוי לציון מיוחד. אבל האנשים הללו חיים בתוך עצמם באינטנסיביות, והסיפור הפנימי מייצר דרמות שאת עוצמתן קשה להכיל.

העלילות עצמן פשוטות, ולכן לא יתוארו כאן מחשש לספוילרים.

שני דברים הרשימו אותי במיוחד בשני הסיפורים: האחד – כושר ההתבוננות המרשים של סימנון לתוך הנפש, שם בעצם מתרחשת העלילה האמיתית. השני – רמת הכתיבה. סימנון שולט באמנות מרובה באוירת הסיפורים באמצעות תיאורים משורטטים בעדינות של מראות, קולות, צבעים, ריחות. במקביל להיותו מספר סיפורים הוא מצייר תמונות, ממחיז סצנות, בורא עולם המשתלט על כל החושים.

ז'ורז' סימנון רכש לו מקום ברשימת אלה שאקרא "על עיוור".

L`escalier de Fer / Les Inconnus dans la maison – Georges Simenon

הוצאת עם עובד

2003 (1940, 1953)

תרגום מצרפתית: יהושע קנז