רוזמרי, המספרת את הספר בגוף ראשון, מתחילה מהאמצע. השנה 1996, רוזמרי היא תלמידת קולג', לחייה נכנסת הרלו, בחורה מוחצנת ופרועה, ואחיה לואל חוזר לחייה אחרי העדרות של עשור. מתוך הפטפטת הלהגנית שלה הולכים ונחשפים סודות משפחתיים. פעם היתה זו משפחה של זוג הורים ושלושה ילדים, שאחד מהם כאמור עזב, ועל האחרת, פֶרן, לא מדברים. הגילוי המהותי אודות פרן מגיע בסביבות עמוד 80, כשרוזמרי מתחילה את סיפורה מהתחלה. אי אפשר לכתוב על הספר מבלי להתייחס לגילוי הזה, אבל אם אתם מעדיפים להמנע מספוילרים אגיע כבר עכשו לשורה התחתונה: ספר נוגע ללב אך מפוספס.
ועכשו לספוילר: פרן היא שימפנזה. אביה המדען של רוזמרי צירף אותה למשפחה כשהיתה בת שלושה חודשים, חודש אחרי לידתה של רוזמרי. שתי התינוקות גדלו יחד כאחיות, תחת עינם הצופיה של הסטודנטים שעסקו במחקר התנהגותי של השתיים. כשהיתה רוזמרי בת חמש, נשלחה בלי הסבר אל סבה וסבתה למשך מספר שבועות. כשהוחזרה הביתה גילתה שהמשפחה עזבה את החווה בה התגוררה, פרן נעלמה ויחד איתה גם הסטודנטים. המפנה הזה בקורות המשפחה השאיר חותם כבד על כולם: האם שקעה בדכאון והפסיקה לתפקד במשך תקופה ארוכה, האב שקע בעבודה ובאלכוהול, לואל שקע במרירות, ובילה את מרבית זמנו מחוץ לבית עד שנטש כליל, ורוזמרי הקטנה שקעה בבלבול שלא הרפה ממנה גם בבגרותה.
זה אמור להיות ספר שמפנה את תשומת הלב למצוקת בעלי החיים, המשמשים למטרות מחקר. עיקר הזעם מופנה אל התנאים במעבדות, ואל הניסויים בחקר מחלות. הבעיה בעיני היא בחוסר מיקוד, בטיפול הסלחני בכמה נושאי משנה, ובאי נקיטת עמדה חד משמעית. הנה מספר דוגמאות:
- נושא מרכזי מאוד בעיני הוא הטיפול בנקודת השבר של המשפחה, לא ההיעלמות עצמה, לא מעבר הדירה, אלא העובדה שכל אלה נחתו על הילדה בלי הכנה. אין בספר אמירה משמעותית על ההורות במירעה הזו. ובכלל, אין התיחסות ביקורתית לעצם הרעיון לגדל ילדה כמושא מחקר, תוך השוואת תנאי חייה לאלה של שימפנזה (כך, לדוגמא, רוזמרי לא הלכה לגן כי פרן לא יכלה ללכת).
- אין התיחסות לעצם העיוות שבהחזקת שימפנזה בדירת בני אדם, תוך האנשתה באמצעים כמו לבישת בגדים ועשית צרכים בסיר.
- ניסויים בבעלי חיים, כן או לא? אין בספר אמירה ברורה בנושא. מצד אחד הניסויים מזעזעים, מצד שני רוזמרי כותבת שהיא אסירת תודה למכוני המחקר על תרופות למחלות קשות.
בעיה נוספת בעיני היא סגנונו של הספר, בעיקר של חלקו הראשון. הסגנון הפמיליארי והלהגני נראה לי כמו רשומת בלוג שהתארכה יתר על המידה, ואילו לא תכננתי לכתוב סקירה הייתי נוטשת. הרמזים על סוד משפחתי טבעו במלל, ולא עוררו ענין. בהמשך הסגנון מתמתן, והתוכן הופך מעניין יותר, אבל הדרך לשם מייגעת.
אהבתי את הטיפול של הסופרת בזיכרונות: מה באמת יכולה רוזמרי לזכור מגיל חמש? מה המציאה? מה פירשה על סמך זכרונם של אחרים? מה בהווה מציף זכרונות נשכחים ועד כמה ניתן לסמוך עליהם?
אם מתעלמים מהליקויים, זהו ספר נוגע ללב, לוחץ היטב על בלוטות הדמעות, ומעורר מחשבה אודות יחסינו עם בעלי החיים.
We are All Completely Beside Ourselves – Karen Joy Fowler
כנרת זמורה ביתן
2015 (2013)
תרגום מאנגלית: אביגיל בורשטיין
סקירות ספרים 