
כותרת משנה: סיפורו של בן-פרובינציה
מישאל אלכסייביץ' מחפש את מקומו בעולם ואת המשמעות לחייו. מישאל, הנמנה עם המעמד העירוני הבורגני, נדחף על ידי אביו, האדריכל העירוני, לעבודת צווארון לבן היאה למעמדו, אך מורד במסלול שהוכתב לו. סביבו הוא רואה רק שחיתות וצרות-מוחין, והוא מסרב להתיישר עם ערכי סביבתו. הוא מפנה עורף לכל מה שהוא בז לו, ומוצא לעצמו עיסוק כעוזר לצַבע. כשהוא מסתובב בעיר בלבושו המוכתם, הוא מושא לבוז, ומכריו מתנכרים לו. מנקודת המבט של הפועל שהפך להיות, מכריו מאתמול נראים בעיניו שפלים, אכזריים, מסוגלים לכל מעשה נבלה. באוזני חברו היחיד הוא טוען כי על בני האדם כולם להסתפק בעבודת כפיים ובחיים נטולי שאיפות, אך אינו מוצא מענה חד-משמעי לשאלה ומה עם הדעת, הקידמה, הציביליזציה, התרבות.
כשאביו מצליח להביא לסילוקו מן העיר, כדי להרחיק את הבושה, מישאל מוצא מפלט בכפר, בחברת בת מעמדו לשעבר שביקשה להשתקע באחוזה שרכש אביה. השניים נישאים זה לזה, אך מישאל יבין במהרה כי "האידאות וכל תנועה רוחנית חדשה לא היו משמשות לה אלא מקור לתענוגות, על ידי שהיו מגוונים לה את חייה, ואני לא הייתי אלא העגלון המעבירה מתשוקה לתשוקה". אם היתה למישאל אמונה שחיי הכפר טהורים יותר, אשליותיו מתפוגגות נוכח הבורות והשנאה שבהן הוא נתקל על כל צעד ושעל.
צ'כוב, שניכר כי הוא מחבב את גיבורו העקבי והמעמיק לחשוב, יעניק לו בסופו של דבר פינה משלו, השלמה עם חייו, ושלווה, אחרי שיגיע למסקנה שלכל מה שעבר עליו יש סיבה ומשמעות. "אני מאמין כי שום דבר אינו עובר ללא זכר, וכי כל צעד קטן שאנו צועדים יש לו ערך בשביל חיי העבר והעתיד". בתוך ספר קצר הסופר מחבר יחד סיפור חיים של גיבור הנכנס אל הלב עם הגות חברתית, שלמרות שנכתבה לפני כמאה ושלושים שנה היא עדיין רלוונטית ומעוררת מחשבה.
בשולי הדברים: משעשע למצוא בספרים בני עשרות שנים את אותן הקינות בנות ימינו על התדרדרותם של הצעירים. הפעם הדברים מובאים מפיו של אביו של מישאל, ש"כדרכו, התחיל מדבר על זה, שהצעירים בזמננו הולכים ומתנוונים, מתנוונים מחוסר אמונה, מחמרנות ומהערכה עצמית מופרזת, וכי צריך לאסור את ההצגות של החובבים, הואיל והן מסיחות את דעתם של האנשים הצעירים מן הדת ומחובות החיים".
הציור שעל הכריכה הוא פרי מכחולו של דני קרוון.
מומלץ בהחלט.
Моя жизнь – Анто́н Па́влович Че́хов
ספרית תרמיל
1967 (1896)
תרגום מרוסית: מ. חיזמן