תגית: חיים גליקשטיין

צ'רלס ארובי, שחקן, מחזאי ובמאי בדימוס, רכש בית מבודד על סלע הצופה אל הים, שם הוא יושב ומתכנן לכתוב אוטוביוגרפיה. חלקו הראשון של הספר, הקרוי "פרהיסטוריה", הוא מעין הקדמה, או הכנה, לאוטוביוגרפיה השלמה שאולי יעלה בידו לכתוב. צ'רלס מעלה על הנייר את הרהוריו על עברו ועל ההווה שלו, מספר מעט על ילדותו עם אמו הנוקשה ואביו הלבבי יותר, שניהם אנשים צנועים, נטולי שאיפות. הוא משווה אותם לדודו ולדודתו, אנשים שהתעשרו וידעו ליהנות מכספם, ומתאר את עצמו כילד שחש בצלו של בן דודו, שבניגוד לו היה בעל בטחון עצמי הנובע מהכרה בסגולותיו. כשהוא תוהה על הזוגיות של הוריו ושל דודיו, הוא מניח מבלי משים את היסודות לנושא המרכזי של הספר – חיי נישואין. צ'רלס מספר גם על חבריו, ובעיקר על הנשים בחייו, על קלמנט, שחקנית מבוגרת ממנו שהיתה אהובתו, על רוזינה, שאותה גזל מחברו ואחר-כך נטש, על ליזי שהיתה מאוהבת בו עד כלות.

פרק ה"פרהיסטוריה" מתחלף בפרק הקרוי "היסטוריה", והאוטוביוגרפיה הופכת ליומן, כשמתברר לצ'רלס שבכפר הקטן הסמוך לביתו מתגוררת הרטלי, שהשפיעה על חייו יותר מכל אשה אחרת. השניים היו מיודדים מילדות, ובמשך שנים טיפחו בסתר תכנית להנשא כשיתבגרו. דרכיהם נפרדו כשבגיל שבע-עשרה עזב צ'רלס את ביתו, ולשברון לבם של הוריו בחר בלימודי תיאטרון. נדמה היה לו שהקשר עם הרטלי נותר חזק כשהיה, אך יום אחד הודיעה לו הנערה שהיא מנתקת את יחסיהם, ונעלמה מחייו ללא הסבר. בפרק זה מספר צ'רלס על כל מהלכיו, דקה אחר דקה, להשיב אליו את אהובתו. אחוז דיבוק הוא נאחז באומללות נישואיה של הרטלי כדי לשכנע את עצמו שעליו להציל אותה. כמוטו של חייו הוא מאמץ את המימרה הצרפתית On n’aime qu’une fois, la première – אתה אוהב רק פעם אחת, הפעם הראשונה. דעתם של אחרים אינה חשובה בעיניו, דעתה של הרטלי עצמה אינה בעלת משקל כלל בשיקוליו. הוא נוקט כל טריק מלוכלך כדי לשכנע אותה לברוח אתו, ואינו נותן דעתו על היותו גרוע עבורה אף יותר מבעלה, אם הלה אכן כה גרוע כפי שנדמה לו. על מצבו הנפשי הוא כותב: "סוגים מסוימים של מצב כפייתי, שהתאהבות היא אחד מהם, משתקים את פעולתו החופשית של המוח, את צורת ישותו הפתוחה, המתעניינת, הסקרנית, שלעתים היא מוגדרת באורח משכנע – כהגיונית. הייתי שפוי די הצורך לדעת, כי שרוי אני במצב כפייתי מוחלט וכי אני יכול רק לחשוב, שוב ושוב, מחשבות מייסרות מסוימות, יכול רק לרוץ בלי הרף באותם מסלולים כמו עכברים במבוך של דמיון וכוונה. אך לא הייתי שפוי במידה הדרושה כדי להפסיק תנועה מוכנית זו". ברגע של שפיות הוא מבין כי לא על בנית עתיד חדש לו ולהרטלי הוא חולם, אלא על שיבה, שאינו מבין כי היא בלתי אפשרית, אל התמימות של הנעורים: "זה יאחד את סופי עם תחילתי, כנגזר וכיאות […] והעולם התמים הישן יתלקט מחדש סביבנו בדומיה".

הפרק החותם את הספר, "אחרית דבר: החיים נמשכים", מתרחש אחרי הסערה. רגוע מעט, בלית-ברירה, הוא מנסה לתאר את רגשותיו, אולי להבין את עצמו, אולי להצדיק את התנהלותו. מכל נסיונותיו להפיק דברי הגות לסיום, אולי המעניין ביותר הוא זה: "יכול אדם להיות שנון מדי בחיפושו אחר האמת. לפעמים אין ברירה לאדם אלא פשוט לכבד את פניה המצועפים". הבטחון המוחלט, בגיבויו של המצב הכפייתי, התחלף, אם כי לא לחלוטין, בהבנה שלא הכל ניתן לידיעה ולגילוי.

כאמור, ההתבוננות במוסד הנישואין, היא הנושא המרכזי בספר. צ'רלס עצמו מעולם לא נישא, אולי משום שכדבריו התקומם כנגד הרעיון לכבול את עצמו. אולי נטישתו על ידי הרטלי ערערה את יכולתו לתת אמון. ואולי הדגם הבנאלי של הוריו הרתיע אותו, או שחשש שלא יוכל ליצור זוגיות מעוררת קנאה כשל דודיו. למעט הדגם היחודי של הדודים, והזוגיות הנוחה של ליזי וגילברט – היא מאוהבת בצ'רלס, הוא הומוסקסואל – מוסד הנישואין בספר מוצג בוריאציות תופתיות, בלתי יציבות, מכסות על אומללות. ויחד עם זאת, רבות מן הדמויות בספר אומרות בדרך זו או אחרת כי לא בהכרח מה שנראה מן החוץ משקף את מה שמתרחש בפנים.

צ'רלס עצמו סבור שהנושא העיקרי של כתיבתו הוא קנאה. למרות הצלחתו המקצועית ולמרות פרסומו, הקנאה בג'יימס, בן דודו, הדריכה את מנוחתו כל חייו. הקנאה שלו בבן, בעלה של הרטלי, היא אחד הגורמים לכפייתיות שלו כלפיה. קנאה של גבר נבגד כמעט תביא למותו.

צ'רלס הוא דמות ספרותית מעוררת חימה. הוא אנוכי, אכזרי, מרוכז לגמרי בעצמו, משקר לדורשי טובתו. הכפייתיות שלו אינה מהווה צידוק, אפילו לא הסבר דחוק לתכונות אלה. אבל למרות שמתעורר במהלך הקריאה חשק עז להשליך את הספר ולהפרד מן האיש לתמיד, הכתיבה המשובחת של איריס מרדוק, הכוללת בין השאר תיאורי ים ונוף יפיפיים ועצמתיים, גוברת על הדחף.

הים נוכח בספר לכל אורכו, ואף נתן לו את שמו. הביוגרף של איריס מרדוק סבור כי את שם הספר יש לייחס לכסנופון, שביצירתו מן המאה הרביעית לפני הספירה, שתורגמה בשם "מסע הרבבה", שם בפי החיילים היוונים את הקריאה "הים, הים", כשראו את הים השחור והבינו שניצלו.

"הים, הים" זכה ב-1978 בפרס בוקר, והוא מומלץ בהחלט.

The Sea, the Sea – Iris Murdoch

זמורה ביתן

1984 (1978)

תרגום מאנגלית: חיים גליקשטיין

הרקע לספר הוא פרשת יוליוס ואתל רוזנברג, שבתחילת שנות ה-50 הואשמו בקשירת קשר להעברת סודות מדינה לרוסיה, והוצאו להורג. מי שהעיד את העדות המרשיעה נגדם היה אחיה של אתל. לזוג היו שני בנים, שלאחר ההוצאה להורג נמסרו לאימוץ. "ספר דניאל" מספר על פרשה דומה, משנה את שם ההורים, הופך את שני הבנים לבן ובת, ואת האח למכר קרוב, אבל מה שחשוב הם לא הפרטים הביוגרפים אלא הרקע ההיסטורי ברמה הכללית, וההשלכות על הילדים ברמה הפרטית.

אי אפשר שהלב לא ייצא אל הילדים האלה. החל בילדותם מוצפת האידיאולוגיה והעקרונות, דרך היעלמות הוריהם בזה אחר זה, התגלגלותם למוסדות ולמשפחות אומנות, וההשלכות ארוכות הטווח על חייהם כבוגרים – הקשיים ביצירת קשרים, ההורות הפרובלמטית, האיבה למדינה ועוד. הספר מסופר בגוף ראשון מפיו של הבן דניאל, אבל לעתים קרובות, לפעמים אפילו באמצע פיסקה, הסיפור עובר לגוף שלישי. לדעתי המעברים האלה עשויים היטב, ומשתלבים בנפשו השסועה של דניאל, שהרבה פעמים אינו מסוגל להסביר את עצמו לעצמו ונזקק לריחוק הזה כדי להמשיך לספר.

כוחו של הספר גדול גם בניתוחים ההיסטוריים של הרקע שאיפשר את הפרשה. דוקטורוב מסביר יפה את השפעותיהן של שתי מלחמות העולם על החברה האמריקאית, ומנתח בדקדקנות את היחסים עם רוסיה ואת המלחמה הקרה. הוא זועם, הוא ביקורתי, והוא מאוד מנומק. לא תמיד הסכמתי עם המישנה המדינית שלו, אבל היה מעניין מאוד לקרוא אותה.

עם ספריו של דוקטורוב יש לי יחסי קירבה/ריחוק, לפעמים אני מתלהבת, לעתים לא נקשרת בכלל. את הספר הזה הערכתי מאוד.

The Book of Daniel – E. L. Doctorow

הוצאת זמורה ביתן

1971 (1971)

תרגום מאנגלית: חיים גליקשטיין

ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום, שגורש לגטו ורשה, עסק שם – בין שאר פעילויותיו – בתיעוד החיים בגטו. תחילה כתב לבדו, והתבסס בעיקר על מידע שהגיע לאוזניו במהלך פעילותו הסיעודית. מאוחר יותר צירף אליו קבוצה של עשרות אנשי רוח, שאספה מידע ותיעדה אותו בארכיון שהלך וגדל, והכיל בנוסף לרשימות גם מסמכים, עתונים, כרזות וכיוצ"ב. רינגלבלום כהיסטוריון הבין את החשיבות שבתיעוד למען הדורות הבאים, וכשנעשה ברור שיהודי הגטו כולם נדונו למוות הפך התיעוד מהותי עוד יותר. באוגוסט 1942, ובשתי הזדמנויות מאוחרות יותר, הוטמן הארכיון (שכונה "עונג שבת") באדמה, והוראות לאיתורו הוברחו אל מחוץ לגטו. מרבית הארכיון נחפר ונחשף ב-1946 וב-1950.

הספר "החומה", שראה אור ב-1950, מבוסס על התיעוד הארכיוני. הוא מערב רקע היסטורי עם דמויות ספרותיות, וכתוב כציטוט חלקי מתוך הארכיון. למרות הבדיון ניתן לקשר בקלות בין הדמויות המומצאות להיסטוריות, כמו מנהל בית היתומים שהלך עם ילדיו אל המוות, ההיסטוריון המתעד כמעט באובססיה, מפקד המרד, ראש היודנראט שהתאבד, ועוד. הרסי מגלה בקיאות מפליאה בפרטים, ומצאתי בספר (להזכירכם, מ-1950, שנים ספורות אחרי המלחמה) סצנות רבות שקראתי אודותן במהלך השנים בספרים אחרים. אולי הזדמן לכם לצפות בערב יום השואה בתכנית "שתיקת הארכיון", שעסקה בסרט שהסריטו הנאצים בגטו, ובו הדגישו במיוחד את הפער בין יהודים עניים מורעבים ליהודים ששפר חלקם. כך, לדוגמא, מצולמת קבוצת צעירים המשתרעים על כסאות נוח על אחד הגגות, נהנים מהשמש וזה מזה. המטרה, כמובן, להראות שהחיים בגטו תקינים לגמרי. הספר מתאר את אותה סצנה מנקודת מבט אחרת, ומיטיב להביע את התשוקה של הכלואים בגטו לסוג של בריחה, להעמדת פנים שהם נמצאים לרגע במעין נופש על חוף הים, העמדת פנים שנמחקת לגמרי כשצוות צילום עולה לגג ומכריח אותם להיראות כקבוצה נהנתנית. וכך, לכל פרט מהותי בספר יש מקבילה מדויקת במציאות ההיסטורית.

גדולתו של הספר (ומן הסתם גדולתו של הארכיון) היא בהחיאת הגטו על שלל פניו יום אחר יום, החל בשמועות על הקמתו הצפויה וכלה בחיסולו. בשיאו אכלס הגטו כ-450 אלף תושבים, ולכל הקבוצה האנושית העצומה הזו ניתן בספר קול. אנשים טובים ואנשים אכזריים, אופטימיסטים ופסימיסטים, כנועים ומרדנים, מאמינים וכופרים, ציונים ובונדיסטים, תומכים ובוגדים, וכל המגוון שבין הקצוות. המתעד, דווקא משום תפיסתו ההיסטוריונית, ולמרות שאינו חף מרגשות, מפליא ליצור פסיפס חי ואנושי, תוך שהוא שומר איכשהו על ריחוק אוביקטיבי ולא שיפוטי.

קראתי עשרות ספרי שואה – עיון, ביוגרפיה וספרות – והספר הזה הוא בין הטובים שבהם. קרוב לשש-מאות עמודים אינטנסיבים ששאבו אותי אל תוך הווית הגטו בעוצמה שכמעט לא פגשתי בספר אחר.

The Wall – John Hersey

זמורה ביתן

1998

תרגום מאנגלית: חיים גליקשטיין