תגית: חיים שפירא

כותרת משנה: הפילוסוף המקראי

"אין קהלת מלמד אותנו לחשוב כמוהו והוא גם אינו מתווה למעננו מסלול הליכה בעקבותיו. קהלת משלח אותנו למסע ניווט יחידים אל תוך עמק השאלות הגדולות. ובכל זאת, מחבר המגילה מפזר בשטח נקודות ציון: הבל, אדם, עולם, עמל, יתרון, שמש, טוב, עת, אור, רעות רוח, חוכמה, אהבה, מוות".

חיים שפירא צולל אל משנתו של קהלת. בדומה לקהלת, שכאמור למעלה לא התווה מסלול, גם שפירא אינו פורש בפני הקורא משנה סדורה, ואינו מבקש לשמש מורה נבוכים. הוא מתעכב במקומות שמעוררים בו ענין, מרבה בציטוטים מפי הוגים ואנשי רוח שסובבים סביב הנושאים שבהם בחר לעסוק, ומזמין את הקוראים לצאת למסע משלהם.

המגילה נכתבה ככל הנראה בתקופת שיבת ציון, במאה הרביעית או השלישית לפני הספירה, מאות שנים אחרי ימי שלמה, ויוחסה לו על ידי המחבר כדי להעניק לה עוצמה. מן הסתם כשמלך אומר שחיינו הם הבל, בין אם כוונתו שהם חולפים מהר ובין אם הם בעיניו חסרי משמעות, יש לאמירה משקל נכבד יותר מאשר לו נאמרו הדברים על ידי אלמוני כלשהו. מכל מקום, בסופו של דבר, גם אם זהות המחבר מעניינת, התוכן עומד בפני עצמו.

רוב זמן הקריאה התווכחתי עם שפירא, ועל הדרך גם עם קביעות שציטט מפיהם של אחרים. ה"ויכוחים" הללו עשו את הקריאה מעניינת במיוחד, ואני מניחה שלכך בעצם כיוון הסופר. לעורר עניין, לזרוע רעיונות, לאתגר את המחשבה, להראות שאפשר להציג אמיתות והיפוכן וכולן תקפות. בנושא זה הוא מצטט את תומס מאן שהבחין בין אמת עמוקה לאמת טריוויאלית ואמר כי "אמת טריוויאלית זו אמת שהיפוכה שקר. אמת עמוקה זו אמת שהיפוכה אמיתי לא פחות". באופן זה מוסברות, בין השאר, סתירות בדברים שכתב קהלת במקומות שונים במגילה, ומנקודת מבט זו הכל פתוח לדיון מעורר.

הנה שתי דוגמאות לאופן בו שפירא יוצר "שיחה" בין קהלת ל"אורחים" שהוא מזמין אל הספר.

בפרק ב, ד-יא, קהלת מונה את השגיו הרבים ברכוש, בחוכמה, בשמחה, ומקנח באמירה שלמרות הכל הוא יודע שהכל הבל ורעות רוח. שפירא מפתח סביב הסתירה הזו דיון בעושר ובאושר, ובין השאר מצטט את מונטסקיה: "אילו חתרו בני האדם רק להיות מאושרים, יתכן שהיה זה אפשרי, אולם הם חותרים להיות מאושרים מאחרים, וזו כבר בעיה גדולה, כי את אושרם של אחרים נוטים בני האדם להעריך יותר מכפי שהוא, ואת אושרם שלהם הם מבינים לרוב רק לאחר שנגוז", דברים המהדהדים את הנאמר בפרקי אבות: "איזהו עשיר? השמח בחלקו". האם אי היכולת להסתפק במה שיש היא שהובילה למסקנתו של קהלת? לא בהכרח, אבל הדיון סביבה מעניין.

בפרק א, יד-טו, קהלת סבור שלא ניתן לתקן את כל מה שמעוות תחת השמש. לטולסטוי, האורח הראשי בספר, יש עצה: "הפסק לנסות לעשות מהפכות, הפסק לנסות לשנות סדרי עולם, היה אדם טוב – די בכך והותר". האם העצה של טולסטוי תביא לתיקונו של עולם? יחליט הקורא.

הנה דוגמא לסתירות לכאורה (או לא לכאורה) בתוך המגילה: "ומוצא אני מר ממוות את האשה" כותב קהלת במקום אחד, ובמקום אחר "ראה חיים עם האשה אשר אהבת". יתכן שיש לבחון את ההקשר, או לתור אחר פרשנות מתווכת, או לחזור אל דבריו של תומס מאן באשר לאמת עמוקה. בכל אופן, אנשים שונים לאורך השנים בחרו באיזה מהמשפטים להיתלות ואיזה מהם לצטט, וכדאי לזכור ששניהם מתקיימים בקהלת.

"מכיוון שקהלת אמיץ, אין הוא יכול להיות אופטימיסט. מכיוון שקהלת חכם, אין הוא יכול להיות פסימיסט. קהלת רואה ומתאר את החיים ללא כחל וסרק, בכנות רבה ומרגשת", כותב שפירא לקראת סיום, ומצרף את הטקסט המלא של המגילה לקריאה עצמאית.

מי שמבקש פרשנות לקהלת, לא ימצא אותה בספר. מה שכן מצוי פה ובשפע הם זרזים וממריצים למחשבה מעמיקה בנושאים שבבסיס האנושות והאנושיות.

מעורר ומומלץ.

כנרת זמורה ביתן

2011

כותרת משנה: על סטטיסטיקה והסתברות בחיי היום-יום

הסטטיסטיקה וההסתברות נוכחות בחיינו בכל תחום, וחיים שפירא פותח את הספר ברשימה ארוכה של דוגמאות אקראיות שממחישות זאת. קל מאוד לשחק במספרים כדי להציג על בסיסם מסקנות שגויות: לפעמים המחקר שמאחורי המספרים לוקה בתכנון, בהשמטת גורמים משמעותיים, בבלבול בין מתאם וסיבתיות. לפעמים די בקביעת נקודת התחלה ומרווח על גרף כדי להגיע לכמה תובנות שונות לחלוטין מאותם המספרים בדיוק. במקרים רבים מציגי המספרים וקוראיהם פשוט אינם מבינים אותם. שפירא מנסה לעשות סדר בים הסטטיסטיקה.

בשונה מספרים אחרים שלו שקראתי, כאן הצד המקצועי והמעשי של התחום בא לידי ביטוי נרחב, מעין מבוא לסטטיסטיקה כולל הסברת מונחים מקצועיים, שימוש בנוסחאות, תרגילים ועוד. אודה (ולא באמת אבוש) שלמרות שאני דוברת בשפת המספרים רפרפתי מעליהם, לא משום שאינם מועילים או מעניינים, אלא משום שעניין אותי יותר הפלט מאשר הקלט. תוך כדי התקדמות בהסברים שפירא מרבה לומר, "את זה אנחנו כבר יודעים" או "זה כבר קל לנו". כדי להרגיש כמוהו כדאי להתאים ציפיות לפני הקריאה. מי שמספרים עוברים לו מעל הראש, יתכן שהספר הזה אינו בשבילו. החלקים התיאורטיים, לעומת זאת, חשובים מאוד, אם כי יש להודות שהוא אינו מחדש הרבה, אם בכלל. יחודו בבהירות הדוגמאות התיאורטיות, בהומור ובחן הכתיבה.

הנה כמה נקודות שליקטתי מן הספר.

דוגמא למסקנה שגויה על בסיס נתון לכאורה נכון: מהירות מופרזת אינה גורמת לתאונות, שהרי רק אחוז קטן מן התאונות נגרם כתוצאה ממהירות מעל מאה ועשרים קמ"ש. הליקוי הלוגי: התעלמות מן העבודה שאחוז קטן מן הנסיעות מתרחש במהירות זו. המספר היחסי הקטן של התאונות קשור מן הסתם למספר הקטן יחסית של הנסיעות. על פי אותה לוגיקה ניתן להמליץ על נהיגה במהירות מעל שלוש מאות קמ"ש. על פי ה"סטטיסטיקה", לא נרשמו כלל תאונות במהירות זו.

אפקט דאנינג-קרוגר הוא התופעה שבה בני אדם נוטים להפגין בטחון מופרז בתחומים שבהם אין להם ידע, ולעומת זאת המומחים, שיודעים כמה הם לא יודעים, נוטים להערכת חסר של מומחיותם. תופעה קשורה היא האולטרקרפידריאניזם, הנטיה של אנשים להביע דעות ולתת עצות בעניינים שבהם אין להם הבנה מספקת. שתי אלה יחד חוברות לקביעות בלתי מבוססות, ולהאחזות במסקנות שגויות על סמך נתונים בלתי מספקים ובלתי ברורים.

שפירא מצטט מאמר הטוען, שהחברה נסוגה אחורה בזמן לעידן שבו תחושתם של אנשים רבים לגבי מה נכון ומה לא נכון נשלטת על ידי האמונות שלהם ושל האנשים סביבם יותר מאשר על ידי ראיות מדעיות. יתכן שהדבר נובע מתופעה ששפינוזה אבחן מזמן: ההגיון אינו יכול לנצח את הרגש. נראה לי שבעולם שבו הידע כל כך נגיש בהיקפים נרחבים ובלי סינון, ושבו הולך ונעשה קשה להבחין בין אמת לכזב, יש מי שפשוט מרימים ידים. אם כל כך קשה לברור את העובדות מתוך השפע, קל יותר (וגם מייאש יותר) לעקוב אחרי הרגש והאמונה. וחבל.

הנה כמה שגיאות שנעשות בעת איסוף נתונים והצגתם. "קטיף דובדבנים" הוא מונח המציין בחירה סלקטיבית, שבתורה מובילה, כמובן, למסקנות בלתי מדויקות. קטיף הדובדבנים הוא מסימני ההיכר של פסאודו-מדע, ושל כל מידע אנקדוטלי. שגיאה נפוצה אחרת היא לחשוב שאם יש שתי אפשרויות אז הסיכויים לכל אחת מהן זהים לזו של השניה ושווים לחצי. הטית השרידות, או עקרון החורים/הנתונים החסרים, משמעותה שלא בכל מקרה אנחנו רואים את כל הנתונים החשובים למחקר ויתכן שדווקא הנתונים החשובים ביותר חמקו מאתנו (שפירא מביא כדוגמא את הקביעה שפעם השירים היו טובים לעין ערוך מאשר בזמננו. עיון במצעדי הפזמונים הישנים מגלה בראשם שירים גרועים רבים שנשכחו. הקביעה הנ"ל נובעת מן הטובים הבודדים ששרדו). ועוד שגיאה נפוצה מאוד היא חוסר האבחנה בין מתאם לסיבתיות. דוגמאות משעשעות רבות ניתן למצוא באתר spurious correlations (ראו לדוגמא את המתאם בין צריכת מרגרינה לשיעור הגירושין במיין בשנים 2000 עד 2009. ממש מתאם אחד לאחד. אבל סיבתיות? לא).

משפע הסיפורים והאנקדוטות בספר חביב עלי במיוחד סיפורו של דיאגורס, הפילוסוף בן המאה החמישית לפני הספירה, הממחיש פעמיים את חשיבות ההתיחסות לנתונים החסרים. כשטענו באוזניו כי תפילות לאלים סייעו לאנשים להנצל מסערות בים, הזכיר למספרים את כל אלה שטבעו למרות שנשאו תפילות, ומכיוון שלא שרדו כדי לספר הם אינם נכנסים לסיפור הסטטיסטי. כשנקלע בעצמו לסערה, ושותפיו למסע התלוננו שזו ארעה באשמתו ובאשמת האתאיזם שלו, הזכיר להם את כל הסערות שהתרחשו בעת שהוא עצמו לא היה על סיפונה של סירה כלשהי. קל לקפוץ למסקנות מבוססות אמונה. מסקנות מבוססות עובדות דורשות עבודה קפדנית יותר.

אפרופו עובדות, שפירא מזכיר בהערכה רבה את הנס רוסלינג, וזו הזדמנות לשוב ולהמליץ על ספרו "עובדתיות".

"תנינים הימורים וימי הולדת" הוא ספר מעניין, נוטה מדי לטכני, לטעמי (אך אני בטוחה שיהיו מי שייהנו גם מן הפן הזה), מושך לקריאה בקטעים התיאורטיים, ומנגיש בחן מונחי יסוד לחשיבה לוגית וביקורתית.

כנרת זמורה

2023

"את הדברים החשובים באמת איש לא יכול ללמד אותנו – עלינו ללמוד לבד" – אוסקר ויילד

שלושה פרקים מרכיבים את הספר, כל אחד מהם סובב סביב ספר שלכאורה נועד לילדים אך הוא עמוס תובנות שראויות לתשומת לבם של קוראים בני כל הגילים. הפרק הראשון עוסק באושר, ומוביל אותו פו הדב בשילוב עם וודי אלן. הפרק השני דן בזכרונות, בחלומות ובזהות, ובמרכזו אליס בארץ הפלאות. הנסיך הקטן מוביל את הפרק השלישי שנושא ידידות ואהבה.

בדפים הראשונים מצהיר חיים שפירא כי " את המפתח לאושר לא תמצאו במדריכים הסטנדרטיים ולצערי גם לא בספר הזה", ובדף האחרון הוא מסכם את התובנות הפשוטות לכאורה: "אולי אין שום משמעות למה שאנו עושים תחת השמים. אולי באמת הכל הבל הבלים. אם בכל זאת יש משמעות כלשהי במעשינו, היא נמצאת בדברים פשוטים אך חשובים: היכולת להשאר קצת ילד, היכולת להיות ידיד למישהו, ומעל לכל – היכולת לאהוב פרח אחד ויחיד". הדרך מן הפתיחה אל הסיום עוברת בדיונים מרתקים, כתובים בחן ובהומור שאינם מרדדים את רצינותם, ומשובצים בשפע מובאות ממקורות שונים, ספרותיים, פילוסופיים, מדעיים ואחרים, המעשירים את התוכן ומרחיבים את זוית הראיה.

אמנם שפירא מצהיר כבר בתוכן הענינים שכל אחד משלושת הפרקים עומד בפני עצמו, אך לטעמי יש סיבה טובה לאיגודם יחדיו, כי למרות שונותם הם באמת עוסקים במה שכותרת הספר מבטיחה לעסוק. אי אפשר לנתק את הדיון באושר מן השאלות של זהות ושל אהבה הנידונות בשני הפרקים העוקבים. קריאה רציפה, אם כך, מתאימה כאן, לפחות בקריאה ראשונה. לאחר מכן כדאי לשמור את הספר בהישג יד לעיון חוזר בקטעים ממנו.

בגלל עושרו התוכני קשה לדחוס את הספר לסקירה, ולכן אזכיר רק שני נושאים שלכדו את תשומת ליבי. הראשון הוא ההבדל בין הדברים שמשמשים גברים ונשים כחומרי גלם לרגעי האושר: בהתבסס על סקר שערך טוען שפירא כי גברים קרובים יותר לפילוסופיה של פו הדב, שמוצא אושר בדברים פעוטים. נשים, לעומת זאת, זקוקות לרוב לדברים גרנדיוזיים יותר כדי למצוא אושר. הנושא השני מעניין עוד יותר, ונוגע להגדרת הזהות האישית: הפילוסוף ג'ון לוק מזהה את ה"אני" עם רצף יציב של זכרונות, או במילים אחרות, אני הוא הזכרון שלי. הרעיון נתמך בכמה הסברים והוכחות, אחת מהן היא בחירתן של הבריות כשמציגים לפניהן את שתי האפשרויות הללו – לחוות חוויה נפלאה ולשכוח אותה כליל, או לא לחוות אותה אבל ליטול כדור שיגרום לקיומם של זכרונות מלאי חיים כאילו נחוותה החוויה. הרוב בוחרים באפשרות השניה.

הסופר הגדיר את מטרתו של הספר במילים, "לשנות את אופן ההסתכלות שלנו על כל דבר כמעט בחיים, ובראש וראשונה על רעיון האושר". כמו בספריו האחרים, ביניהם "זכרון ילדות יפה במיוחד" ו"אני חושב משמע אני טועה", גם כאן זה בדיוק מה שחיים שפירא עושה, וזה מה שגורם לקריאה בספריו להיות כה מרתקת. בכל עמוד, בכל פיסקה, הוא מציג את נקודת הראות שלו, שאינה מסתפקת בדברים כפשוטם, אלא הופכת בהם והופכת בהם, ותמיד מעוררת מחשבה. לפעמים מסקנת הקורא עשויה להיות שונה מזו של הסופר, אבל אין בכך כדי לפגום בהנאה, אפילו להפך. יש קסם בדיון.

ובכל זאת, האושר מהו? אם תשאלו את פו, "הרגע המאושר ביותר בחיים הוא השניה שלפני אכילת הדבש. זו שניה שאין שניה לה".

"על הדברים החשובים באמת" הוא ספר מעניין, מהנה, ואף נאה לעין תודות לאיוריו של דני קרמן. מומלץ מאוד.

כנרת זמורה ביתן

2009

באחד הפרקים בספר מצטט חיים שפירא עצה מאת גתה: "כל אדם צריך, בכל יום לפחות, להאזין ליצירה מוזיקלית ראויה, לקרוא שיר טוב, לראות ציור יפה, ואם זה אפשרי, גם לומר כמה מלים סבירות". לאחר שהוא מונה את העדפותיו האמנותיות, הוא מסכם את הפרק במשפט "הספר הזה שאתם קוראים בו עכשו הוא סוג של רשימה חודשית". למרות ההערכה שאני רוחשת לשפירא, המשפט הזה, בעיני, מייצג את חולשתו היחסית של הספר. בניגוד לספרים מגובשים, כמו "קהלת – הפילוסוף המקראי" או "אני חושב משמע אני טועה" (שנכתב עם גייל גלבוע), "זיכרון ילדות יפה במיוחד" הוא אוסף של רעיונות בשלל נושאים, חלקם מובעים בפרקים קצרצרים בני כמה שורות, חלקם משתרעים על פני מספר דפים, ללא הפרדה ברורה בין הנושאים, ורוב הזמן ללא חיבור שמוביל מפרק לפרק. התוצאה, לטעמי, מבולבלת. שפירא עצמו מגדיר את הספר כמעין אלבום תמונות מן האוסף הפרטי שלו, ומציע קריאה בלתי לינארית. יכול להיות שזו הדרך הנכונה לקרוא – לדוג בכל פעם רעיון יחיד. לכשעצמי, אני מעדיפה ספר מגובש.

בהתעלם ממבנה הספר, וגם מן העובדה שחלק מן הרעיונות בו הופיעו כבר בספרים אחרים של הכותב (שניים מהם הופיעו במלואם באותו נוסח ב"אהבה זה כל הספר"), התכנים, כרגיל אצל שפירא, מרתקים, מגרים למחשבה, ומוגשים באופן מושך, שזור בהומור ובציטוטים מעניינים ושנונים של מדענים, אמנים ופילוסופים. הוא דן, בין השאר, בדמוקרטיה, במוסר ותועלת, במוות, במשמעות החיים, בפסיכולוגיה, בהסתברות, ועוד ועוד. גם במקומות בהם דיעותינו חלוקות, מעניין לקרוא את עמדותיו ולהתמודד אתן. הספר עומד בצל מות הוריו של שפירא, והפרקים האישיים העוסקים בזכרונות ילדות ובתיאור אישיותם של ההורים כתובים היטב ונוגעים ללב.

במקום לסקור את כל הרעיונות שבספר, אסתפק בהמלצת קריאה, ובשלושה ציטוטים שאהבתי.

שפירא מצטט קטע ארוך מפיו של ריצ'רד פיינמן (נמצא גם בספרו של דוקינס, "לפרום את הקשת בענן", ספר מומלץ על תחושת הפליאה שבמדע). הקטע כולו ראוי לקריאה, אך כתמצית הנה סיומו: "ידע מדעי רק מגביר את הפליאה ולבטח לא גורע ממנה".

בפרק אודות הדמוקרטיה מובא ציטוט מפיו של קרל קראוס, סופר ועתונאי אוסטרי: "הסוד של הדמגוג הוא להפוך את עצמו לטיפש כמו הקהל שלו, כדי שהם יאמינו שהם חכמים כמוהו".

פרק קצרצר תחת הכותרת "חיפוש אחר אמת" קובע, ומדייק, כי "האמת היחידה שנמצא במסעות להודו או לבורמה או לקמצ'טקה או למדבר גובי, או בטיפוס על הרים או בצלילה למעמקים, תהיה האמת שנשאנו אתנו לאורך כל הדרך והבאנו לשם. The truth is NOT out there"

"זיכרון ילדות יפה במיוחד" הוא ספר מרחיב דעת וכתוב בחן, ולכן מומלץ.

כנרת זמורה ביתן

2017

כותרת משנה: על משחקים סיכויים ושקרים

ספר זה עוסק בטעויות חשיבה, באשליות, במקרים בהם האינטואיציה שלנו מטעה אותנו. הכותבים הם מתמטיקאים, וכלי העבודה שלהם הם תורת המשחקים, סטטיסטיקה והסתברות, אבל אל תתנו לזה להפחיד אתכם. אין צורך בדוקטורט בתחום המספרים כדי לעקוב אחר ההגיון המתמטי שהשניים מפעילים, בבואם להדגים כיצד פועלים מנגנוני קבלת החלטות, ניהול משא ומתן, והערכת סיכויים וסיכונים. הכותבים מודים שמודלים מתמטים אינם תמיד משקפים את המציאות המורכבת, ובכל זאת יש בהם תועלת מרובה:

הבעיה היא שלא תמיד המציאות מסכימה לציית למודל מתמטי […] בדרך כלל המציאות שונה מהמודל […] אז מה הטעם לבנות מודל? שאלה טובה. והתשובה היא: תובנה! מודלים בתורת המשחקים מעניקים תובנות על העולם ומאירים נקודות מעניינות בתוך התמונה הכללית.

ובשביל התובנות הללו כדאי בהחלט לקרוא את הספר. הן פוקחות עיניים, מערערות על מוסכמות, ומאתגרות את הקורא לחשוב.

הנה דוגמא ממש מתחילת הספר: מליונר מציע לשני אנשים סכום של מליון דולר, ובלבד שיגיעו תוך שעה להסכמה כיצד לחלק אותו ביניהם. לכאורה זו ההחלטה הכי פשוטה בעולם – חצי-חצי. האמנם? אחד מן השניים, סחטן באופיו, מציע חלוקה של 900 אלף לעצמו, ורק 100 אלף לחברו. לא אכפת לו לא לקבל כלום. מופתעים? גם אני הופתעתי, והספר מסביר כי זוהי אשלית הקונצנזוס:

אשליית הקונצנזוס היא נטייתם של אנשים לחשוב שרבים חושבים כמוהם. הדבקות של פרטים בעמדותיהם ובדעותיהם גורמת להערכת יתר של עמדות ודעות אלה באוכלוסיה וליצירת false-consensus effect. כמו כן, ההטיה הקוגניטיבית הזאת מתיחסת לקבוצות של אנשים שחיים על פי ערכים ונורמות מסוימים ומאמינים בנכונותם לגבי כלל האוכלוסיה.

ידעתי מאז ומתמיד שלא כולם חושבים כמוני? כן. אני זוכרת את הכלל הזה ביומיום? לא תמיד. כדאי לזכור.

וכך גם בהמשך הספר, עוד ועוד נקודות למחשבה, חלקן אינטואיטיביות, חלקן זקוקות לתזכורת מתמדת, וכולן הגיוניות.

הנה כמה דוגמאות:

…קוראים לזה הטיית השרידות. זאת הנטיה לראות רק מנצחים, ולפיכך לגבש תפיסה מעוותת של סיכונים וסיכויים.

"אחד הדברים הראשונים שלומדים בשיעורי סטטיסטיקה הוא כי המתאם אינו הסיבתיות… זהו גם אחד הדברים הראשונים שנשכחים" (תומס סאוול, כלכלן, פילוסוף פוליטי וסופר)

והאהובה עלי מכולן, משום שהיא קולעת לחלוטין לעמדתי באשר ל"חוכמת ההמונים" הכה-פופולרית:

בשנים האחרונות ההסתמכות על דעת ההמונים זכתה לתימוכין בספר "חוכמת ההמונים" של ג'יימס סורוביצקי. לפי סורוביצקי, שיעור ההצלחה של החלטותיו של מומחה נמוך בהרבה משיעור ההצלחה של החלטה משותפת של הדיוטות. […] אולם יש כאן כשל לוגי, והוא טמון בעובדה שמספר התומכים בדעה כלשהי אינו רלוונטי כאשר צריך לאמת או להפריך אותה. […] אזכיר בהקשר זה את מה שכתב (בצדק) הנרי דייויד תורו: "איש אחד הצודק יותר מאחרים, כבר מהווה רוב".

אם התרשמתם עד כה שמדובר בספר רציני, צדקתם. אבל זהו גם ספר שגרם לי לא אחת להתגלגל מצחוק. הוא כתוב במעין קלילות, הדוגמאות שהוא מביא להמחשת רעיונותיו משעשעות, וניכר בו שנכתב בהנאה. אהבתי את צורת העריכה של הספר: בתוך הטקסט משובצות הגדרות "מילוניות" של המונחים המרכזיים, כולל ציטוטים רלוונטים, הכותבים מניחים לפתחם של הקוראים בעיות לתרגול, ופיתוח הנוסחאות המתמטיות מוגש בנפרד, כך שהנרתעים ממתמטיקה יכולים לדלג עליהן מבלי לפגוע ברצף הקריאה.

בשורה התחתונה: ספר מלהיב

כנרת זמורה ביתן

2015

איורים: דני קרמן