תגית: חיל הנדסה

כותרת משנה: סיפור אישי קטן על התיצבות של דור גדול

ב-7 באוקטובר 2023, כשהחלו לזרום דיווחים על המתרחש בעוטף עזה, הבין סרן שחר תורג'מן, מפקד מחלקת סיור בגדוד הנדסה, שפנינו למלחמה. כבר באותו היום גויסו כל אנשי הצוות, שהיו להוטים לצאת דרומה ולהתייצב מול האויב. תחילה, לאכזבתם, הוצבו דווקא בגבול הצפון, אך לאחר מכן נשלחו לעזה. שלושה חודשים אחר-כך נפצע שחר קשה בעת שהצוות, יחד עם לוחמי יהל"ם, התכונן לפוצץ בית חרושת לאמל"ח שהפעיל חמאס מעל לקרקע ובמנהרות תחתיה. הארוע הזה הפך מתוקשר הן בשל חומרתו – שישה חיילים נהרגו, בהם שניים מאנשי הצוות – והן משום שאחד הפצועים האחרים היה עידן עמדי (שנקרא בספר בשם שגיא).

שחר מתאר את פעילות הצוות במשך אותה תקופה. הוא מספר על האנשים השותפים למשימת הריסת המנהרות ומרכזי הפעילות של חמאס, על רוח הצוות ותחושת השליחות והדבקות במטרה, על הכניסה שלוש פעמים ביום ללב עזה כדי לבצע משימה אחר משימה, ועל ההיבטים הטכניים והארגוניים של פעילותם. כעד ראיה הוא מציג תמונה מפורטת של המאמץ ההנדסי הכביר שהושקע בבנית מערך המנהרות, ומפריך (אם מישהו עוד זקוק להפרכה) את האבחנה בין המערך הצבאי של חמאס למערך האזרחי של העזתים, כשפתחי מנהרות לאינספור נמצאו בבתים פרטיים ובמבני ציבור. במשולב עם ההיבטים הצבאיים הוא מתייחס בהערכה וברגישות להתמודדות המשפחות שבעורף. הוא עצמו נשוי, אב לשלושה ילדים קטנים, ובעל קריירה תובענית כמנהל פרויקטים הנדסיים, ואשתו מצאה עצמה מתפקדת כהורה יחיד לילדיה יחד עם הדאגה לבן זוגה.

אחרי שהשתקם מפציעתו, פחות או יותר, החליט לשוב לשרת במילואים יחד עם צוותו, שכמעט כל אנשיו נענו לקריאה. הצורך הנפשי לפעול לא שכך, והאיחוד של הצוות תרם לתהליך ההחלמה מן הפצע שנפער ביחידה באסון שנטל מהם שניים מחבריהם. הצוות עלה לגבול הצפון, נכנס לפעילות בלבנון, ומצא שם תמונה זהה לזו שבעזה – מערך מנהרות שמוקדש להכנה למתקפה על ישראל, בלבו של שטח מאוכלס.

אין בספר פוליטיקה וטוב שכך. יש לשחר דעות מוצקות משלו, כפי שהוא מציין לקראת סיום, אבל פוליטיקה לחוד והתיצבות להגנה לחוד. ובכל זאת, שני נושאים חשוב לו להדגיש לסיכום ספרו. האחד הוא תחושת השחיקה של אנשי המילואים שמשרתים מאות ימים תוך הזנחת חייהם הפרטיים, ואי השוויון בנטל. השני הוא המאמץ הסיזיפי של העורף. המדינה, לתפיסתו, חייבת לחזק את התמיכה באנשים שבעורף, אלה שמאפשרים לחיילים לפעול בחזית, לתועלת כולנו.

שחר כותב בפשטות, בענייניות. ההתיצבות מבחינתו מובנת מאליה, ותיאוריו את אנשיו אכן מספרים על דור גדול, כפי שנכתב בכותרת המשנה לספר. מקצת מן המסופר כאן אפשר לראות בכתבה שבקישור.

מעניין, מעורר הערכה ומומלץ.

עם עובד

2025

אבישי כ"ץ, מחבר הספר, החל את דרכו בצה"ל בגיל 17, כשבחר להקדים את גיוסו כדי לעזוב את בית הוריו. הוא היה אז נער שנשר מהתיכון, ולכאורה נידון להיות עובד כפיים מן הדרגה הנמוכה ביותר. בצבא התגלו כישוריו וכן האמביציה החזקה שלו: הוא הגיע מהר לקצונה, למד אדריכלות בטכניון, וסיים את שרותו בתפקיד קצין הנדסה ראשי.

"חיילי שוקולד" הוא ספר לא נעים לקריאה, שכן הוא מלא באישיותו של המחבר על חשבון הסיפור שהוא בא לספר. בעיניו (אני לא מכירה אותו אישית, אך כך הוא מצטייר בספר) בעת חלוקת החוכמה הוא זכה ברובה, כמה פירורים ניתנו לאלה שתומכים בו, והאחרים סובלים מאווילות עיקשת. מי שאינו חושב או מתנהל כמוהו הוא חיוור במקרה הטוב ומלא בולשיט במקרה הרע. תפיסת העולם, הבאה לידי ביטוי בספר, היא של שחור-לבן ללא גווני ביניים – או שאתה חכם ורגיש כמוני, או שאתה טיפש מרושע ראוי לגנאי. גישה מאוד מקוממת, שבעיני הורסת את הספר. גם כשהוא מעביר ביקורת על עצמו, בעיקר על הנטיה שלו להתקפי כעס, הוא מוצא אשמים – בעיקר אמא שלו. בעיני זה קצת פתטי כשגבר בסביבות גיל 70 עדיין מתחשבן עם אמו שמתה לפני שנים רבות, אבל מכיוון שדמות המופת בחייו הוא הפסיכולוג השנוי במחלוקת דוד רודי, אפשר אולי להבין את השנאה המתמשכת, ואת חוסר היכולת לשים את העבר מאחור.

כשאבישי כ"ץ היה תלמיד תיכון, והישגיו היו בשפל, מנהל התיכון קרא לו לשיחה, ואמר שלדעתו הוא אינו מתאים ללימודים עיוניים וכדאי שיבחר לעבור לבית-ספר מקצועי. את העלבון הזה הוא לא שכח, את המנהל הוא עדיין שונא, והשיחה הזו הפכה לכוח מניע בחייו. על זה יש לי שני דברים לומר: האחד – לך קרא את "איש ליד מכונה" של סטף ורטהיימר, ותפנים שהכיוון המקצועי הוא לא עלבון. השני – די, הוכחת את עצמך לעצמך ולאחרים בכל כך הרבה דרכים, הגיע הזמן להרפות.

מטרת הספר, כפי שהמחבר מעיד, היא להראות לנערים כמוהו שכל האפשרויות פתוחות בפניהם. אחד הפרקים הטובים בספר עוסק בתקופה שבה היה מפקד בסיס ההדרכה של חיל ההנדסה, ובעיקר הפרק מתוכו העוסק בטיפול במחזור מאי, שבו רוכזו בעלי קב"א נמוך. התפיסה שלו, שאפשר לקדם גם את החיילים האלה, וההצלחה לצמצם את שיעורי הנשירה מן הטירונות, ראויות לכל הערכה.

חיל ההנדסה אינו זוכה לאותה תהילה כמו הצנחנים, חיל האויר, וחילות אטרקטיבים אחרים. כ"ץ מראה בספר שגם חיל אפור לכאורה הוא חיל מקצועי ולוחם, צועד עם הקידמה הטכנולוגית, ומהווה חוליה שאי אפשר בלעדיה. הפנית הזרקור אל החיל הזה היא מעשה מבורך. כש"מנקים" מן הספר את כל ה"אני, אני", מתגלה החיל עצמו, ויש לו במה להתפאר.

אי אפשר להתייחס אל הספר הזה מן הבחינה הספרותית. יש בו ליקויים רבים, כמו חזרות על ביטויים ועל משפטים, חוסר איזון בין מה שחשוב למה שלא, עריכת פרקים לא הגיונית, ועוד. זהו ספר זכרונות אישי, שמשקף את מה שחשוב בעיני כותבו, לא בהכרח את מה שיכול להיות חשוב בעיני הקורא. לצערי, הוצאת כרמל, הוצאה איכותית בדרך כלל, הוציאה מתחת ידיה ספר שעבר הגהה רשלנית ביותר, ונותרו בו שגיאות מביכות. מצד שני, הספר, כאמור למעלה, מאיר את חיל ההנדסה, ומוכיח שכל האפשרויות פתוחות בפני מי שבאמת רוצה, ובנוסף הוא מציג אדם שידע לחשוב מחוץ לקופסה ולהתעקש על דרכו, ובשלושת ההיבטים האלה יש בו ענין.

הוצאת כרמל

2011