הצוות המובחר / טום וולף

הצוות המובחר שבשם הספר הוא זה של שבעה האסטרונאוטים האמריקאים הראשונים, שהחל משלהי שנות החמישים עמדו בחוד החנית של המירוץ האמריקאי לחלל. שם הספר במקור – The Right Stuff – החומר הנכון אם לתרגם מילולית, מתייחס אל אוכלוסיה נרחבת יותר, זו של טייסי הניסוי דוגמת צ'אק יגר ששבר את מחסום הקול, וטייסי הקרב וגם האסטרונאוטים, כל אלה שניחנו בתכונה שהגדרתה חמקמקה, "איכות נבחרת", שייחדה אותם, וייצגה את הקשיחות ואת הנחישות ואת הלהיטות לפרוץ גבולות ומחסומים גם במחיר חייהם. לטייס שטס עשרים שנה היה סיכוי של עשרים ושלושה אחוזים לההרג בתאונת מטוס, וסיכוי זה אינו כולל נפילה בקרב.

שבירת מחסום הקול ב-1947 הוותה ציון דרך משמעותי בתולדות התעופה. טייסי הניסוי המשיכו לבחון את גבולות המעטפת, ושברו שיאי מהירות וגובה. כעשור אחר-כך, בעקבות ההתקדמות המשמעותית של ברית המועצות בחקר החלל, נבחרו מתוכם שבעה לתכנית מרקורי. במאי 1961, אל שפרד היה האמריקאי הראשון שעלה בקפסולה מעל לגובה שמונים קילומטרים שהוגדר כקו החלל. בפברואר 1962, ג'ון גלן היה האמריקאי הראשון שהשלים מסלול היקפי בחלל סביב כדור הארץ. יורי גגארין הרוסי הקדים את שניהם, והישגו זה יחד עם העליונות הבלתי מעורערת של ברית המועצות, זרעו פאניקה בארצות-הברית. בשל כך, ומן הסתם גם בעקבות כשלון מפרץ החזירים, הנשיא קנדי הכריז על תכנית אפולו, שלושה שבועות אחרי טיסתו של שפרד. לאחר מספר טיסות מאוישות נוספות, תכנית מרקורי הגיעה אל קיצה.

את הכרונולוגיה המפורטת של תכנית מרקורי אפשר לקרוא במקורות רבים, וגם בספר הזה. אבל מה שמייחד את הספר הם ההקשרים הרחבים של התכנית להיבטים מעניינים בחברה האמריקאית של התקופה, וגם להיבטים אישיים של המעורבים בה. לא במקרה בחר טום וולף לפתוח את הספר בתיאור חייה מלאי החרדה של אשתו של אחד מטייסי הניסוי, ולא בטיסה המפורסמת של יגר. נשותיהם של הטייסים, ואחר-כך של האסטרונאוטים, הושפעו, כמובן, משמעותית מאורח החיים של בני זוגן, החל בשרשרת שיחות הטלפון ביניהן בעקבות כל ידיעה על תאונה בטרם נודע מי נפל הפעם, ועד הקרקס התקשורתי סביב חלק מהן עם כל המראה מוצלחת לחלל. גם לתקשורת מיוחד בספר מקום נרחב, כמפיצת הפאניקה מפני הסובייטים, כמציבת האסטרונאוטים על כן התהילה, כשטחית וכפופוליסטית כשמדובר בדקויות, וכדורסנית במירוץ אחר עוד תמונה ועוד ידיעה, קלושות ומיותרות ככל שתהיינה. לא נעדר, כמובן, מקומה של הפוליטיקה ששיקוליה לא נבעו מתאוות ידע ומסקרנות, אלא, כרגיל, מאינטרסים לא בהכרח ענייניים.

נושא מעניין שחוזר ונדון בספר הוא הכפילות של המירוץ לחלל, לא בין הסובייטים לאמריקאים, אלא בין תכנית מרקורי לטיסות הניסוי. בזמן שבמרקורי פיתחו את החללית, שכונתה תחילה קפסולה, שבה ישוגר אסטרונאוט באמצעות רקטה, יצרני המטוסים וטייסי הניסוי המשיכו לקבוע שיאים שלא נפלו בהרבה מאלה של מרקורי, הן מבחינת מהירות והן מבחינת גובה (כשמטוסים הגיעו לגובה מעל שמונים ק"מ, הטייסים שהטיסו אותם קבלו תואר אסטרונאוט). יתרה מזו, טייסי הניסוי ראו עצמם נעלים על האסטרונאוטים משום שהטיסו את המטוסים במו ידיהם, בעוד שלאסטרונאוטים נועד תחילה תפקיד פסיבי למדי. העובדה שקופים הוטסו לחלל, ותפקדו בשלמות בהסטת מתגים על לוח הבקרה, שימשה מקור ללעג כלפי האסטרונאוטים. אלה מצדם ביקשו, וקבלו, שליטה גדולה יותר על מערכות החללית, שליטה שהתבררה כחיונית כשהמערכות האוטומטיות לא תפקדו כנדרש. מדוע לא החל המירוץ לחלל באמצעות המטוסים? כי הפוליטיקה, בעקבות הדוגמא הסובייטית, דרשה תא קטן מאויש. הקופים, אגב, עברו התעללות אכזרית ובלתי נסבלת עד שרוחם נשברה כליל, והתפקוד המושלם שלהם, כפי שמתאר זאת וולף, נועד להציל אותם מן העונשים הקשים שהוטלו עליהם כשטעו.

הספר מרתק לא רק מבחינת לב הסיפור ומבחינת ההקשרים, אלא גם בתיאורי אוירה, כמו לילות השתיה בפונדק הטייסים של פאנצ'ו בבסיס במיורוק (היום בסיס אדוארדס); בירידה לפרטי פרטים, כמו מה קורה לאסטרונאוט שדחוס בקפסולה במשך ארבע שעות בהמתנה להמראה והוא חייב, פשוט חייב, להטיל את מימיו, פרט שולי שבטיסה הראשונה איש לא נתן עליו את דעתו; וגם בדינמיקה שבין שבעה חברי הצוות, שלמרות המטרה המשותפת והאחווה המבצעית היו שונים מאוד זה מזה. ויש בספר גם קטעים מצחיקים רבים, ביניהם התגובה של פיט קונרד, שהיה מותש משורת המבחנים האינסופיים של המועמדים להיות אסטרונאוטים, כשנדרש לתאר מה הוא רואה בדף לבן לגמרי. קונרד, שנטה לליצנות, התכופף מעל הדף, התבונן בו, ואמר בארשת רצינית: "אבל הוא הפוך…". הבוחן ההמום מצא עצמו רוכן מעל הדף בחוסר הבנה. הפרטים האנושיים הללו מצטרפים לתמונה חיה ותוססת של קורות גיבורי הספר.

באחרית דבר וולף מסביר כי חשב שהתמונה הציבורית המחניפה לצוות מרקורי הסתירה את הדרמה האמיתית שחוו, ומטרתו בספר היתה להתבונן יותר באנשים ופחות בחלל. מלאכתו עלתה בידו. מאוחר יותר עובד הספר לסרט, שוולף לא היה מרוצה ממנו.

"הצוות המובחר" הוא ספר מרתק, כתוב בכשרון רב, עתיר ידע ומומלץ.

The Right Stuff – Tom Wolfe

מערכות – משרד הבטחון

1985 (1979)

תרגום מאנגלית: יהודה עופר

עתיד האנושות / מיצ'יו קאקו

39883622_1928386043867093_7182092154011910144_n

כותרת משנה: מסע בין כוכבים, אלמוות, ויעודנו הגורלי מעבר לכדור הארץ

הסיפור המפואר של החיים עלי אדמות מלמד כי לנוכח סביבה עוינת, אורגניזמים צפויים לאחד משלושה גורלות. הם יכולים לעזוב את הסביבה, להסתגל אליה, או למות. אבל אם נשקיף למרחק מספיק אל העתיד, נמצא בו ביום מן הימים אסון כה נורא, שהסתגלות אליו לא תתכן כלל. יהיה עלינו לעזוב את כדור הארץ, או למות. לא תהיה שום דרך אחרת.  

הפיזיקאי מיצ'יו קאקו מתאר בספר את עתידה של האנושות מחוץ לכדור הארץ הרחק אל תוך העתיד. לנטישתו של עולמנו הנוכחי יכולות להיות סיבות רבות, החל בסקרנות ובחקרנות, שהן כוח מניע חזק, עבור באסונות טבע בקנה מידה עולמי, כמו התפוצצות הר געש או פגיעת מטאור, ובאסונות מעשה ידי אדם, וכלה במחזור חייה של השמש, שבהופכה לענק אדום לא תאפשר חיים.

קאקו בנה את ספרו נדבך על נדבך, ורעיונותיו מוצגים בסדר לוגי ובבהירות מרשימה. חלקו הראשון של הספר, "יציאה מכדור הארץ", מתאר את ההיסטוריה של הטילָאוּת, ואת עתידה של האנושות בגבולות גלקסית שביל החלב. החלק השני, "מסע לכוכבים", יוצא מתחומה של גלקסית הבית, ומפליג אל רחבי היקום. החלק השלישי והאחרון, "חיים ביקום", מותח את הגבולות אל הרב-יקום. בכל שלב ושלב, עתידני ככל שיהיה, קאקו מציג את הבסיס המדעי לחזונו, ומסביר אותו בלשון נהירה. גם אם הפיזיקה לפעמים גבוהה ובלתי נתפסת (על התיאוריה הקוונטית, המתוארת בחלק האחרון של הספר לצד תורת המיתרים, אמר איינשטיין, "ככל שתיאוריית הקוונטים מצליחה יותר, כן היא נראית מטופשת יותר", ובכך התנחמתי), הסבריו של קאקו מנהירים את מסקנותיה.

הכותב הוא פיזיקאי, אבל נושאי הספר אינם מצטמצמים לתחום זה. טיסה לחלל והתישבות בכוכבים אחרים הן משימות רב-תחומיות, וקאקו נוגע בהיבטים רבים הכרוכים בנושא המרכזי. רובוטיקה, אלמוות, הנדסה גנטית, כימיה, אתיקה, חיפוש חיים תבוניים – אלה הם רק מקצת מן הנושאים שיש לתת עליהם את הדעת במשימות הכבירות המתוארות כאן. רשימת התודות הארוכה – שישה עמודים – שבה הוא מזכיר את החלוצים וסוללי הדרך, פותחת בחתני פרס נובל, וכוללת ביולוגים, עתידנים, נוירולוגים, לצד סופרים כמו סיימון סינג, ואפילו מגישי תכניות טכנולוגיות, כמו מנחי "מכסחי המיתוסים", ואמני קומיקס כמו סטן לי. הספר עצמו משובץ אזכורים מספרי מד"ב ומסרטי חלל, ומציג באופן מקסים את ההיזון החוזר שבין הדמיון למציאות.

הספר שופע רעיונות מסחררים ושומטי לסת. אילון מאסק מתכנן טיסה מאוישת למאדים ב-2024, רק שש שנים מעכשו. לוח הזמנים של נאס"א ארוך יותר, אבל היא מתכננת בנית שער חלל עמוק סביב הירח, שיהיה פעיל כבר ב-2026, ובו ייבנה הטיל שיקח אסטרונאוטים למאדים ב-2033 לכל המאוחר. רגע אחרי שהחלטתי לשלם מאתים אלף דולר עבור כרטיס לחלל, מתאר קאקו את רעיון מעלית החלל, פשוטו כמשמעו, ואני נעמדת בתור. חלליות בגודל שבב יינשאו בחלל באמצעות מפרשי אור, נדחפות בלחץ הקרינה (ז'ול ורן חזה אותם, והיתכנותם נבדקת). מאדים יעבור הַאֲרָצָה, תהליך שיצור בו תנאים הקיימים על כדור הארץ. כדי לכרות מינרלים מאסטרואידים רחוקים, יוסטו אלה אל מסלול קרוב אלינו. אנרגית השמש, הגלקסיה, היקום, תנוצל על ידי האנושות העתידית. קאקו מצטט דברים שנאמרו על חזונו של מאסק, "חזון משכר ועוצמתי", וכינויים אלה מתאימים לחלוטין לרעיונות שבספר.

קאקו הוא קודם כל מדען, והמדע, כדבריו, מבוסס על תיאוריות שאפשר לבדוק אותן, לשחזרן ולהפריכן. נאמן לאמירה זה, הספר אינו מרחף בספירות הזויות, אלא מתבסס על הידע הקיים, ועל הידע שסביר שנוכל להשיג בעתיד. העמידה בשתי רגליים איתנות על קרקע המציאות, גם אם הראש משוטט אל קצווי היקום, הופכת את הספר למסעיר במיוחד. כמו כל מדען ראוי לשמו קאקו מכיר במגבלות הידע, מוכן לשנות תפיסה על פי ידע חדש, ואינו מהסס להשתמש במונחים מגבילים דוגמת "בטכנולוגיה הנוכחית" ו"ככל הידוע היום" (בניגוד למסמרות שנוטים לקבוע מי שאינם מדענים). המניע למחקר החלל התוסס המתואר בספר הוא היציאה מכדור הארץ, אבל הואיל והמדע הוא מנוע השגשוג, תועלתו של המחקר אינה מוגבלת למטרה זו, ותחומי המשנה הרבים והמגוונים תורמים יום-יום ושעה-שעה לחיים כאן ועכשו.

האם האנושות העתידית תהיה זהה לאנושות שאנו מכירים כעת? אם נשגר בני אדם למושבות נרחבות ברחבי החלל, הרי שבהתבסס על נסיון העבר ועל מהלך האבולוציה, הריחוק לא יצור אנושויות חדשות במשך תקופה ארוכה עד מאוד. אבל בהנחה שלא נמצא קיצורי דרך בחלל ובזמן, מסעם של בני אדם בשר ודם יציב מגבלות שקשה להתמודד אתן. אחד הפתרונות הוא לייזר-פורטציה של הקונקטום (מיפוי המוח), וחיבור של מפת המוח המשוגרת עם אוואטר שייבנה במרחקים בדרך של שיבוט עצמי. האם שילוב המוח האנושי עם גוף עמיד לתנאים קשים הוא בגדר שימור האנושות? פילוסופים יגידו. קאקו עצמו סבור שהתשובה חיובית.

אחזור ואומר: "עתיד האנושות" הוא ספר מסעיר, מסחרר, משכר ועוצמתי, כתוב בבהירות, מתורגם להפליא, וההתלהבות שבה נכתב מדבקת.

אסיים בציטוט מדבריה של הרייט טבמן, שבחר מיצי'ו קאקו כמשפט הסיום לספר: "כל חלום מתחיל בחולמים. זכרו תמיד שיש בתוככם הכוח, התשוקה, לשלוח יד לכוכבים ולשנות את העולם".

The Future of Humanity – Michio Kaku

אריה ניר

2018 (2018)

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם