תגית: חנה לבנת

דֶּמְבָּה שטאניסלאוס צץ במקומות שונים בוינה, ומותיר רושם של תמהוני. בחנות מכולת הוא מבקש לחם וחלב, אך אינו מושיט את ידיו ליטול אותם. על ספסל בפארק הוא מפתה כלבלב להתקרב אליו, ובועט בו כשהלה מושיט לו בצייתנות את רגלו הקדמית. לעלמה בפארק אחר הוא מספר שאינו יכול לכתוב לעצמו את כתובתה משום שאיבד את זרועותיו בתאונה (אך הקורא המכיר אותו מן הפרקים הקודמים יודע שהוא משקר).

מה מניע את דמבה? את פשר התנהגותו המשונה יסביר לשטפי המאוהבת בו, ויקווה שתסייע בידו, למרות שהתגלגל אל מצבו הנוכחי בשל דיבוק אהבתו לסוניה. דמבה משוכנע שאם יצליח להשיג סכום כסף גדול עד הערב יוכל לשכנע את סוניה לבטל את תוכניתה לנסוע לונציה עם גבר אחר. מעת פגישתו עם שטפי בצהרי היום, ועד שתשיג עבורו את העזרה הנדרשת בשעות הערב, ימשיך במרוץ ברחבי העיר בנסיון לשכנע חברים ומכרים לקנות משהו מחפציו, או להחזיר חוב שהם חייבים לו, או להלוות לו כסף.

אפשר לקרוא את הספר במספר דרכים. קריאה אחת, מספקת בהחלט, היא כסיפור הרפתקאות מקורי ומשעשע. מסתובב לו ברחבי העיר בחור שמסתיר את ידיו מתחת לשכמיה ונמנע מלהשתמש בהן, מנסה איכשהו להגשים את מטרותיו, ומותיר אחריו שורה של אנשים מבולבלים עד מבוהלים. הוא אובססיבי ונסער, חי פחות או יותר בתוך ראשו שלו ובמנותק מעט מן המציאות, ולמרות שאינו טיפוס מתחבב עלילותיו ביום המתואר בספר נקראות בסקרנות לדעת איך ייצא מן התסבוכות שאליהן נקלע.

מכיוון שדמבה פוגש במהלך היום דמויות שונות, ניתן לקרוא את הספר כתיאור של החברה הוינאית בראשית המאה העשרים. האנשים הנקרים בדרכו, אקראיים או מכרים, משורטטים במדויק על ידי הסופר, בשנינות וגם בציניות, ויחד הם מציירים תמונה חברתית. מכיוון שהשם שהסופר ביקש תחילה לתת לספר היה "חופש", אפשר להניח שהתנועה התזזיתית של דמבה ברחבי העיר, וחוסר המנוחה הכמעט פרנואידי שלו, מהווים התרסה כנגד המסגרות החברתיות.

דרך שלישית היא זו שאליה מתייחס המו"ל והמבקר פראנץ רוטנשטיינר, שכתב אחרית דבר לספר. רוטנשטיינר מצביע על אופיו הבלתי מגובש דמבה, על חוסר הבטחון העצמי שלו, ובעיקר על ההעדר המוחלט של היכולת להגיע לסיפוק הבא לידי ביטוי בתיאור זה: "שמע, אתה אוכל באגט עם מלח. או אגס. ואתה עוזב לרגע את החתיכה האחרונה ומניח אותה באיזשהו מקום. אחר-כך אתה מחפש אותה ולא מצליח למצוא אותה. אז יישאר לך תיאבון אליה במשך כל היום. אתה יכול לאכול דברים אחרים, כמה שתרצה, דברים טעימים פי אלף: חתיכת האגס הקטנה תחסר לך כל הזמן".

ליאו פרוץ, שהיה בין הסופרים הפופולרים ביותר בספרות הגרמנית בתקופה שבין מלחמות העולם, מאפשר את שלוש הדרכים גם יחד. "בין תשע לתשע" הוא סיפורה של וינה, סיפורו של אדם שאינו מסוגל להיות מרוצה, וגם סיפור עלילתי משעשע, שפרט המתגלה בסיומו מציב אותו בתחומה של הפנטזיה.

בהזדמנות זו אשוב ואמליץ על ספרים נוספים שלו, "לאן תתגלגל, תפוחון?", "השלג של פטרוס הקדוש" ו"בלילה מתחת לגשר האבן", המדגימים את רבגוניותו.

Zwischen Neun und Neun – Leo Perutz

זמורה ביתן

1993 (1918)

תרגום מגרמנית: חנה לבנת

קווייל, גבר בשנות השלושים לחייו, אלמן ואב לשתי בנות, התבקש על ידי מעסיקו, עורך עתון בניופאונדלנד שבקנדה, לכתוב כתבה על תאונת דרכים. במקומה כתב מיוזמתו על יכטה מיוחדת שהגיעה אל הנמל המקומי, ולהפתעת העובדים האחרים העורך לא הגיב כצפוי בנוקשות. יתרה מזו, הוא החמיא לכתב. עבור קווייל הארוע הצנוע הזה היה אבן דרך משמעותית: הרי הוא בן שלושים ושש וזאת היתה הפעם הראשונה בחיים שמישהו אומר לו שעשה את זה כמו שצריך.

עד אותה מחמאה ראשונה היה קווייל ילד דחוי וגבר חסר תחושת ערך עצמי. כבר מילדות היה גדל גוף, וחש עצמו מכוער, מכסה בידו את סנטרו הבולט כדי לא לדחות את הבריות. אביו ואחיו השפילו אותו תדיר, האשה שנישא לה בגדה בו בגלוי והמעיטה בערכו באוזני בנותיהם. הוא התקשה להחזיק מעמד בעבודות, עד שחברו היחיד כיוון אותו לכתיבה בעתון. מהלך חייו השתנה כליל כתוצאה משני מקרי מוות שארעו בסמיכות זמנים. אביו מת, ואשתו נהרגה בתאונת דרכים. דודתו, אחות האב, שהגיעה ללוויה, שכנעה אותו לעזוב את מגוריו בארצות-הברית לטובת מגורים איתה בניופאונדלנד, המקום בו נעוצים שורשי המשפחה. אחרי שהצליח למצוא עבודה בעתון מקומי, העמיס את רכושו על הרכב, ויחד עם הדודה ועם הילדות, בנות ארבע ושש, יצא לדרך צפונה.

בניואפונדלנד ילמד קווייל על ההיסטוריה של משפחתו – "משוגעים. הם היו פראים והתחתנו בתוך המשפחה. מופרעים ורוצחים. חצי מהם היו מפגרים בכלל", כך יספרו לו מכריו החדשים. הוא יבין שבני האדם אינם בהכרח כפי שהם מציגים עצמם על פני השטח. יחד עם ההיסטוריה הפרטית ילמד גם על ההיסטוריה המקומית, על היחסים הטעונים של הפרובינציה עם קנדה, ועל הדילמות של ההווה בין אורח החיים הפשוט, נחלת הדורות הקודמים, למודרניזציה. וחשוב מכל, הוא ילמד להכיר בערך עצמו, יחשוב על העצמי המטופש שלו במוקינגברג [מקום מגוריו הקודם], כשספג את כל מה שנחת עליו, ויצליח להפנים שמנת חלקו אינה חייבת להיות אומללות וקבלה נכנעת.

סיפורו של קווייל מתרחש על רקע הטבע הנוקשה של הצפון, על האי סחוף הרוחות ומכוסה הערפל, השוקע אל תוך חורף אכזר. "בפברואר", כך מתאר זאת אחד מעמיתיו, "רק דבר אחד מאפשר לך להחזיק מעמד – כרטיס הטיסה לפלורידה על השידה בחדר השינה שלך. אם אתה מצליח להגיע עד מרס, אז תצליח להגיע גם עד גן עדן". סגנונה של אני פרו, משפטים קצרים, חלקי משפטים קטועים, משתלב לבלי הפרד בקיפאון המצמית המאפיין את האזור במשך חודשים ארוכים. הסגנון הזה, מצד שני, הולם גם את אופיו של קווייל, תמים משהו, בלתי מתפלסף ובלתי מתחכם, תכליתי ומכוון לטוב.

אני פרו מספרת על דמויות מרתקות, המתמודדות כל אחת בדרכה עם קשיי החיים ועם קשיי המקום. ג'ק, עורך העתון, עושה כל שביכולתו כדי להרחיק את בניו מסכנות הים, ונכשל. נטבים, אחד הכתבים, שהגיע לניופאונדלנד במקרה, מבקש לעזוב ונאלץ להשאר. בילי, כתב נוסף, חי את עברו של אביו, שהיה אחד מילדי המוסדות שנשלחו לעבוד אצל החוואים באונטריו. "אף פעם לא הצביע מישהו מגייז-איילנד למען קונפדרציה עם קנדה!", אומר בילי. הדודה מסתירה סודות בקנאות. באני, הבת הבכורה, מתמודדת עם פחדים שמקורם אולי באמה. ווייבי, אשה מקומית, מתרפקת כלפי חוץ על זכרו של בעלה, ונאבקת על חיים נורמליים עבור בנה בעל תסמונת דאון. אלה ואחרים משתלבים יחדיו למרקם החברתי של ניופאונדלנד, ובתוך החבורה הקשה הזו ימצא קווייל גאולה צנועה.

"חדשות הספנות" הוא ספר מחמם לב ורגיש, ובסגנונו המיוחד הוא משלב מצוין את סיפורם של האנשים היחידים עם סיפורו של המקום. הספר זכה בפרס פוליצר ובפרס הספר הלאומי האמריקאי, והוא אכן ראוי להם.

The Shipping News – E. Annie Proulx

זמורה ביתן

1997 (1993)

תרגום מאנגלית: חנה לבנת