תגית: חרגול

אדוארדו בן השלוש-עשרה ואחיו הצעיר ממנו בשנה נשלחים על ידי הוריהם למחנה קיץ בגואטמלה, ארץ הולדתם. שלוש שנים קודם לכן נמלטו מהמדינה, שהפכה מסוכנת, והיגרו לארצות הברית. כעת, אולי לשם חיזוק שורשיהם של הבנים, שורשים כפולים – גואטמלים ויהודים – הם שולחים אותם למחנה לילדים יהודים. אדוארדו כבר הרחיק עצמו משורשיו, הוא מסרב לדבר ספרדית, מסרב לקיים את מצוות הדת, ואינו מודע למה שיבין עשרות שנה אחר כך: "עכשו אני מבין שההתנגדות שלי לא היתה לדרישות עצמן, בכל אופן לא ישירות, אלא לכל מה שההורים שלי ייצגו, לעולם שלהם באופן כללי". מכל מקום, אין לו יכולת בגילו להתנגד לתכניות הקיץ שהתוו הוריו.

המחנה, שיש בו אלמנטים צופיים, כמעט צבאיים, מתגלה כבעל סדר יום אידיאולוגי, שיישומו עתיד להותיר צלקות בקרב החניכים. הטקסט שעל הכריכה והפרסומים סביב המהדורה העברית נמנעים מלתאר את ארוע המפתח שחווים אדוארדו וחבריו, אבל קשה להגיד משהו משמעותי על הספר מבלי להתייחס אליו (ולעניות דעתי אין מדובר פה בקלקלן שיפגע בחווית הקריאה). סמואל בלום, המדריך הדומיננטי, שמבטיו הרתיעו את אדוארדו ממש מהרגע הראשון (או שזו תובנה בדיעבד), החליט להנחיל לחניכים את חווית השואה בפועל, כי בקריאה ובדיבורים אין, לדעתו, די. מבלי להתריע, מבלי להסביר, מחנה הנוער הופך למחנה ריכוז, כולל מסדר אינסופי, סלקציה בלתי הגיונית, עונשים ללא סיבה, אלימות או למצער כוחנות, ואימה נוכח הטירוף שאין בו שמץ של הגיון. ארבעים שנה לאחר מכן, כשנקרית לאדוארדו ההזדמנות לשאול את סמואל לפשר ארועי אותו יום, הוא עדיין חש בושה וסלידה.

איך מסבירים לילדים יהודים את הגורל היהודי? איזו שיטת לימוד עדיפה בנושא זה ובכלל? פדגוגיה מסורתית או פדגוגיה רעילה אך בלתי נשכחת מבית מדרשו של סמואל? עד כמה ניתן לסמוך על זכרון אישי כשמבקשים לספר על העבר ואולי להפיק ממנו תובנות? בשאלות עיקריות אלה, ובשאלות נוספות המסתעפות מהן ואליהן – ביניהן יחסים בין-דוריים, אהבת נעורים, כתיבה, שורשים ושייכות, אנטישמיות ועוד – עוסק הספר, שהוא צנום יחסית אך מכיל התיחסות מעמיקה לנושאים מהותיים. 

הסופר מעניק למספר בגוף ראשון את שמו ופרטים ביוגרפיים השאולים מחייו, משלב פרטים היסטוריים ודמויות היסטוריות, ושם בפיו של אדוארדו הספרותי דברים שאדוארדו הסופר אומר בראיונות (לדוגמא שאלה שנשאל על ידי עיתונאי ספרדי: אילו שני ספרים לא קרא אף פעם אבל הכי השפיעו עליו כסופר? תשובתו: התנ"ך והפופול וו, סיפור הבריאה של בני המאיה. "הם חלק ממני, שניהם כתובים אי שם עמוק מאוד בתוכי. הספר של היהודים והספר של הגואטמלים […] שתי היצירות המונומנטליות האלה, שמייצגות ומגדירות את שני העמודים הגדולים שעליהם נבנה ביתי"). כתוצאה מכך הגבול בין מציאות לדמיון מיטשטש, ולולא חיפשתי מעט מידע מחוץ לספר הייתי נוטה להאמין שמדובר בסיפור אמיתי. את התחושה הזו יש לזקוף לזכות הכתיבה האמינה של הסופר, ולזכות היותו של הספר כעין מונולוג חופשי, הזורם לצדדים ושב ומתכנס אל ציר העלילה, כנהוג בסיפור בעל פה. התרגום היפה של מיכל שליו תורם אף הוא לחווית הקריאה הטובה.

זהו הספר הראשון של אדוארדו חלפון שמתורגם לעברית. יהיה מעניין לקרוא ספרים נוספים שלו.

Tarantula – Eduardo Halfon

חרגול ומודן

2025 (2024)

תרגום מספרדית: מיכל שליו

בגיל שתים-עשרה חייה של ג'סטין הניו-זילנדית אינם פשוטים. פחות משנה קודם לכן איבדה את אמה אחרי תקופה ארוכה של התמודדות עם מחלה שנטלה ממנה רבים מכישוריה הפיזיים והמנטליים. אביה, שהוא ביסודו אדם טוב ואב מסור, מתקשה להתמודד עם האבל ומוצא מדי פעם מפלט באלכוהול. היא עצמה סובלת מהתקפי אפילפסיה, שאמנם אינם תכופים, אבל בהחלט מאיימים ומשבשים את שגרת חייה. כמו כל ילדה בגילה היא חווה את המעבר הלא פשוט מילדוּת לנערוּת, וכמו ילדות רבות היא מנסה לתמרן במערכות היחסים הסבוכות של בנות גילה.

לא ייפלא אפוא שג'סטין מוקסמת מגברת פרייס, המורה שלה בבית הספר הקתולי, וכשהיא זוכה מצד המורה ליחס מועדף כאחת מחביבותיה, היא מוכנה לעשות הכל כדי לשמר זאת. הכל, כולל בגידה, התחברות עם חברות בלתי ראויות, ובעיקר עצימת עין והמצאת תירוצים כשמשהו בהתנהלות של גברת פרייס נחשד בעיניה כבלתי תקין. ג'סטין, בשל נסיבות חייה, נוהה אחר המורה, אך היא אינה היחידה. האשה הכריזמטית, הסמכותית והמניפולטיבית שולטת בלבבות מרבית תלמידיה, הלהוטים עד מאוד להרשים אותה ולהשביע את רצונה. הקורא המבוגר מזהה מיד את מה שרע במורה שבעדינות מפעילה שיסוי בלתי מורגש של התלמידים אלה באלה; הילדים, רובם ככולם, אינם מסוגלים לזהות זאת, וג'סטין על קשייה אולי פחות מכולם. וכך הספר נקרא בשתי רמות במקביל – ברמת ההבנה של המבוגר שרואה את העיוות, וברמת הקבלה של הילדה שאין לה די כלים לשפוט, ושאינה מסוגלת להפריד בין הצורך המיידי שלה באהבה לחשדותיה.

הספר נפתח כשג'סטין, כבר אשה בוגרת, מבקרת עם בתה את אביה הדמנטי, ופוגשת במטפלת שלו הדומה להפליא לגברת פרייס. באחת היא מושלכת חזרה אל ילדותה ואל זכרונותיה. אודה שתחילה הייתי קצרת רוח. קצת קצתי בשיטה הסיפורית השחוקה הזו של עתיד-מעורר-עבר, וגם בשיטת הרמזים המטרימים, וקצת סלדתי מהצטברות הרוע בסיפור כמעט ללא נקודת אור: המורה הדומיננטית, המנהל הנוקט בעונשים גופניים, האב שאינו מסוגל להתגבר על חולשתו לטובת בתו, הבנות הסנוביות בכיתה ומשחקי הכבוד והנידוי שלהן. חששתי מקלישאות, מכתיבה שטאנצית ומלחיצה בכוח על כפתור הרחמים.

טעיתי. ככל שהספר התקדם, ליבי יצא אל ג'סטין, וגם הדמויות האחרות קיבלו חיים ונפח ומורכבות. בשלב מסוים היה קשה להרפות ממנו, והוא הלך ונחווה יותר ויותר כספר אימה. לא אימה מסוג רוחות ועל-טבעי ופושעים קרי-דם, אלא אימה מזדחלת של פסיכופתיה מציאותית מאוד, מבחינתי המפחידה מכולן. זהו בסופו של דבר סיפור על התבגרות בתנאים קשים, במערכת חינוך דוגמטית נוקשה, בחברת ילדים בלתי חומלת, במכאוביה של יתמות מייסרת, ובצלה של דמות דומיננטית שהמלה פסיכופתית יאה לה.

מיכל אלפון העניקה לכתיבה הטובה של קתריך צ'ידג'י תרגום שוטף ונאה, והספר מומלץ מאוד.

Pet – Catherine Chidgey

חרגול

2025 (2023)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

"שמיים כחולים", אם לסכם אותו במילה אחת, הוא ספר אפוקליפטי, המתרחש בעתיד הקרוב על רקע ההתחממות הגלובלית. בעולם שיצא משליטה, כשהאשמה מוטלת לחלוטין על ההתערבות האנושית המזיקה בטבע, החיים הופכים בלתי נסבלים. האנושות סובלת מקשת של תופעות, החל מצחיחות וכלה בהצפות. החום עולה, המים והיבולים מתמעטים, התשתיות מתערערות, החיים הופכים למאבק השרדות, ופתרון יעיל אינו נראה באופק.

הדמויות המרכזיות בעלילה הן בני משפחה אחת. אוטילי ופרנק, תושבי קליפורניה, וילדיהם קופר, חוקר חרקים ופעיל להגנת הסביבה, אף הוא תושב קליפורניה, וקאט, שעברה לפלורידה ומשתוקקת להיות משפיענית. אם לא די בצרות הסביבתיות הצוברות עוצמה סביבם – שריפות ענק בחוף המערבי, הצפות בחוף המזרחי – הסופר ממיט על ראשם אסונות טרגיים, חלקם באשמתם וחלקם אקראיים.

לפני שהספר הופך אפוקליפטי, וגם אחר כך, הוא מצטייר גם כביזארי. אשה, שבן זוגה מסרב להכניס הביתה חיית מחמד, מאמצת נחש; אשה אחרת נכנעת ללחץ שמפעיל עליה בנה וכוללת בתפריט המשפחתי חרקים; גבר שומר בצנצנת איבר שנקטע ממנו; יולדת בשלב הצירים המתקדמים נאלצת לפלס את דרכה בסירה רעועה ברחובות מוצפים; כל החרקים, מכל סוג שהוא, מתים או נעלמים בבת אחת; ועוד כיוצא באלה ארועים, שיחד עם הסביבה המתערערת משרים על הספר אוירה של אימה ושל אובדן מתמשך.

אבל בני האדם, כאילו כלום לא קורה, ממשיכים כרגיל. כלומר, הרגיל החדש שהופך חיש קל לרגיל הקבוע, עד השינוי לרעה הבא. הדבר בא לידי ביטוי הן ביחס אל הטבע והן ביחסים בין בני האדם ובמה שממשיך להעסיק אותם בעולם מתפורר. המירוץ אחר הפרסום וחמש-עשרה דקות התהילה, או במונחי זמננו – משפיענות, שיפוט על ידי ההמון, עיתונאות הלהוטה אחר הצהוב והשערוריתי, סכסוכי אגו, התיחסות לטבע ולבעלי החיים כאל מקור שעשוע למרות ההשלכות ההרסניות, ועוד.

אולי משום שהספר אפוקליפטי וביזארי, הסופר מרשה לעצמו להשאיר קצוות בלתי מובנים. כך, לדוגמא, למרות שיש בספר מספר דמויות שלא מפסיקות לדבר על תופעות מדעיות, לא ניתן הסבר מניח את הדעת למה שמכונה כאן "אפוקליפסת החרקים". הקצוות הפרומים האלה היו כנראה מפריעים לי יותר בספרים אחרים, אבל כשהכל קורס, קצת אי הגיון פה ושם משתלב לא רע.

שני דברים בעיקר מעניקים לספר את כוחו. הכתיבה הטובה של ת.ק. בויל היא, כמובן, גורם ראשון במעלה. הוא מיטיב לתאר דמויות, רקע סביבתי וארועים, ומשרה אוירה כאוטית וקודרת, שאיכשהו מצליחה גם לשעשע, בעיקר בשל הומור ציני חבוי מעט היוצר הלך רוח אבסורדי, וגם משום שבתוך ההתפוררות החיים, על כל קטנוניותם, נמשכים והניגוד אירוני. הגורם השני הוא שילוב של תופעות וארועים מן המציאות. הזכרתי קודם את השריפות ואת ההצפות, שבקנה מידה קטן יותר הן תופעות קיימות ומאיימות. לצד אלה הסופר מזכיר מחקרים, כגון זה של וילסון וסימברלוף, שחיטאו כליל שישה איי מנגרובה זעירים בפלורידה קיז ותיעדו את המינים הראשונים שחזרו למקום. הוא כותב על דבורים מלאכותיות שפותחו כתחליף לאוכלוסית הדבורים המתמעטת, ומתייחס לפיתונים הבורמזיים שיובאו לפלורידה כחיות מחמד והפכו למין פולש שעשה שמות באוכלוסיות של יונקים באוורגליידס. במבט מעט עתידני הוא כותב על ישומו של המחקר בתחום הנדסת האקלים שבודק שימוש באירוסולים של גופרית כדי להפוך את תהליך ההתחממות. ההשלכות, גם במחקר וגם בעלילה, עדיין אינן ברורות.

במפתיע, למרות שההדרדרות רק הולכת ומואצת, הסופר מעניק לסיום תקווה קטנה. לא ברור אם היא מבשרת שינוי, אבל יש בה יופי, ולרגע יש תחושה שהכל אפשרי.

ביזאריות, ציניות, אפוקליפסה, אנושיות, אימה, מדע – התערובת עובדת והספר מעניין ומומלץ.

Blue Skies – T.C. Boyle

חרגול ומודן

2025 (2023)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

כשאת לגמרי לבד עם עצמך, לתמיד, איזה אדם תהיי? אשה אחת, כבת ארבעים, אם לשתי בנות עשרה, בעלת השכלה בסיסית ונסיון חיים שמסתכם בעיקר בחיי משפחה שגרתיים, מקבלת בעל כורחה הזדמנות לגלות מי היא במנותק מכל מה ומי שהכירה. האשה, ששמה אינו ידוע לנו (היא מתעדת את קורותיה בגוף ראשון, ואין לה סיבה להשתמש בשמה), הוזמנה להתארח אצל חברים בבקתת הציד שלהם באלפים האוסטרים. החברים יצאו באחד הערבים אל הכפר הסמוך, ולא שבו. כשיצאה האשה לשוטט באזור לכיוון הכפר, נתקלה בקיר זכוכית שקוף שחצץ בינה ובינו, וככל שיכלה לבדוק התמשך לצדדים, חוסם אותה מלהמשיך בדרכה. וטוב שכך, שכן מן הצד שלה החיים נמשכו כרגיל, אך מצדו השני של הקיר שרר מוות. בני אדם ובעלי חיים כאחד כמו התאבנו במקומם, ובמהרה החלה צמחיה לכסות אותם.

ארוע שזעזע אותה, שארע אחרי למעלה משנתיים מאותו יום גורלי, גרם לה לכתוב את קורותיה. איש מן הסתם  לא יקרא את הדברים. פה ושם מפוזרים רמזים באשר לאותו ארוע, אבל רוב הזמן הכתיבה שלה כרונולוגית. היא עוקבת אחרי היומיום שבו ניהלה מאבק הישרדות, כדי להחזיק מעמד בקשיי המקום – הכנת מזון, דאגה לחימום, תחזוקת הבית ועוד – ובקשיי הבדידות שלא הורגלה לה. האם יש טעם בחיים שכל תכליתם לשרוד מבלי לצפות לשינויים, מבלי לקוות ליותר מאשר סיפוק הצרכים הבסיסיים? היא לא מסתירה שעלו במוחה הרהורי התאבדות, אבל אלה התפוגגו. היו בחברתה כמה בעלי חיים, ודי היה בכך כדי לספק לחייה משמעות ומחויבות. הראשון שבהם היה שונר, כלב הציד, שכנראה סולק מחברתם של מארחיה ועשה את דרכו הביתה בטרם הקיר צץ. אחריו התווספה בלה, פרה שהיתה זקוקה ליד חולבת, ומאוחר יותר המליטה עגל. הבאה בתור היתה חתולה, שבתורה הביאה לחבורה גורים, פנינה ונמר.

הספר שופע תיאורי טבע יפיפיים לצד תיאורים מדוקדקים של השגרה המפרכת של חיי האיכרות שנאלצה לסגל לעצמה במהרה. האם נותרה יחידה בעולם? הדעת נותנת שלא, שאי שם מצד זה של הקיר נותרו אנשים נוספים, אבל מכיוון שלא ראתה כל סימן להם, ומכיוון שאין לה את היכולת הפיזית לצאת למסעות חיפוש ממושכים, היא לבדה בעולם, מסתפקת – ולא סובלת מכך – בחברת בעלי החיים שבמשק ביתה. הבדידות הזו, העובדה שאת השיחות הממשיות היחידות היא יכולה לנהל רק עם עצמה, מפנה לה מרחב נפשי להרהורים על חייה שלה ועל חייהם של בני האדם בכלל.

הנה כמה דוגמיות של ציטוטים רבים שאספתי:

על הרגלי היומיום, מתיחת שעונים ומחיקת ימים מלוח השנה, המשמרים מסגרת של שעות ושל ימים: "אני לא יודעת מדוע אני עושה את הדברים האלה, הדבר שמניע אותי הוא כמעט דחף פנימי. אולי אני חוששת שאילו הייתי מסוגלת לפעול אחרת, הייתי לאט לאט מפסיקה להיות יצור אנושי ועד מהרה הייתי מסתובבת מלוכלכת ומסריחה ופולטת צלילים חסרי פשר".

על אפשרות נוכחותו של הצייד, או של כל גבר אחר, בחייה החדשים, ובהרחבה על מקומה של אשה בשנות השישים בזוגיות: "מבחינה גופנית הוא היה חזק ממני, ואילו היה כאן, הייתי תלויה בו. אולי היום הוא היה רובץ לו בבקתה ושולח אותי לעבוד. אין ספק שהאפשרות לגלגל את העבודה על מישהו אחר היתה מפתה כל גבר, ובתור גבר שאין לו סיבה לפחד מביקורת, מדוע לו לעבוד בכלל. לא, בכל זאת מוטב לי להיות לבד. גם החיים עם שותף חלש ממני לא היו מיטיבים עימי, הייתי הופכת אותו לצל של אדם ומטפלת בו עד מוות".

ועוד על חייה של אשה בתקופה שבה נדחקה להסתפק בחיי אשה ואם: "היום כשאני חושבת על האשה שהייתי פעם […] אני חשה חיבה מועטה כלפיה. אבל אני לא רוצה לשפוט אותה בחומרה. הרי מעולם לא היתה לה אפשרות לעצב את חייה במודע […] רק ענקית מהאגדות היתה יכולה להשתחרר מהכבלים האלה, והיא בשום אופן לא היתה ענקית, אלא אך ורק אשה מיוסרת ושחוקה ששכלה ממוצע, ועוד בעולם שמוטה לרעת הנשים והיה להן זר ומאיים […] אלא שיש דבר אחד שאני רוצה לזקוף לזכותה: היא תמיד חשה אי נחת עמומה וידעה שכל שהיה לה היה מעט מדי"

על מקומו של האדם בטבע, בהיותו היחיד שאינו פועל מכוחם של אינסטינקטים בלבד: "היצור היחיד ביער שבאמת יכול לעשות טוב או רע הוא אני. ורק אני יכולה לנהוג במידה של רחמים. לפעמים אני רוצה שנטל ההכרעה לא יוטל עלי. אבל אני בת אנוש, ואני יכולה לחשוב ולפעול אך ורק כמו בת אנוש, מזה ישחרר אותי רק המוות".

על הדברים שאנו מאבדים במירוץ המהיר של החיים: "רק מהרגע שהאטתי את הקצב, היער סביבי התעורר לחיים. אני לא מתכוונת לומר שזו הדרך היחידה לחיות, אבל היא בפירוש הדרך הנכונה עבורי. וכל כך הרבה דברים היו צריכים לקרות לפני שיכולתי למצוא אותה […] השעמום שסבלתי ממנו לעתים קרובות היה שעמום של מגדלת ורדים פשוטה בכנס של יצרני מכוניות. ביליתי כמעט את כל חיי בכנס שכזה, ואני תוהה איך לא התפגרתי יום אחד מרוב דכאון"

וקינה על הבחירות השגויות של האנושות: "אין דחף הגיוני יותר מהאהבה. האהבה הופכת את חייהם של האהוב והנאהב לנסבלים. אלא שהיינו צריכים להבין בזמן שזו האפשרות היחידה, שזו התקווה היחידה שלנו לחיים טובים יותר […] אני לא מסוגלת להבין מדוע היינו חייבים לבחור בדרך הלא נכונה".

על הקריאות המגוונות האפשריות בספר כתבה באחרית דבר איילת בן-ישי.

אודה שלא נמשכתי אל הספר על סמך התיאור שלו. לא חיבבתי את הרעיון של קיר שצומח בן לילה, והתרשמתי שמדובר בעוד אחד מאותם ספרי עזרה עצמית. טעיתי ממש. לא, אין הסבר לקיר, לא מי בנה אותו, ולא איך השתלט המוות על צדו השני, אבל זה באמת לא משנה. משהו קרה, עולמה של אשה אחת השתנה דרמתית, ומה עושים מכאן? בכתיבה יפיפיה ומשכנעת, שתורגמה היטב על ידי שירי שפירא, מרלן האוסהופר מוליכה אותנו, תחת חום קופח וסופת שלגים, אל נפשה של אשה הלומדת את עצמה ואת סביבתה, מגששת את דרכה אל מקומה בעולם, ומגיעה לתובנות פשוטות הצומחות על רקע מציאות מסובכת.

מומלץ מאוד.

Die Wand – Marlen Haushofer

חרגול ומודן

2024 (1963)

תרגום מגרמנית: שירי שפירא

שלוש נובלות מרכיבות את הספר.

"תמורה נאותה" היא סיפורה של מתרגמת מוערכת מעברית לאנגלית, רווקה מבוגרת שאינה יודעת לבקש את התמורה הנאותה, לא בעבודתה ולא בחייה. היא מסוגלת להתעקש רק על ההיבטים המקצועיים (שגודשים את העלילה שלא לצורך), אבל לא על התשלומים המגיעים לה, וגם לא על זכותה ליחס הוגן מגבר שמפר את שגרתה. לטעמי, דמותה נותרת בלתי ברורה, וחבל. למה היא כזו חששנית, כל-כך שונה מאחיותיה האסרטיביות העומדות על שלהן? יש בנובלה שמץ של רמז על איזו טראומה מן העבר, אבל ההשלמה הכנועה עם מה שהחיים מטילים עליה היתה שם עוד קודם. ציפיתי לפענוח, לפיתוח של הדמות, והתאכזבתי.

ב"לימונדה" הדמות הראשית היא לכאורה של גבר, שמבקש לבלות חופשה עם אשתו ושתי בנותיו. אחת הבנות מבריזה, ובמקומה הוא נאלץ לארח בוילה ששכר את גיסתו עם בת זוגה ועם בנה האוטיסט המתבגר, שלא לדבר על הכלב של בת הזוג. אבל הדמות המעניינת כאן היא זו של אשתו, שמבקשת לרַצות הן את בעלה והן את אחותה האגואיסטית. כתוב מדויק מאוד, והאשה כאן, בשונה מזו שבנובלה הקודמת, מובנת (לי) ונוגעת ללב בהשתדלותה וגם בבחירתה.

הנובלה השלישית, "אביב בוונציה", מציגה דמות מסוגה של לאה, גיבורת "שנים טובות". אביבה, אמנית בעיני עצמה, שואפת להכרה. נכדתה בת הארבע-עשרה, שמגלה כשרון ציור, התקבלה לתלמה ילין, וסבתה לוקחת אותה עמה לביקור אמנותי בוונציה. כמו לאה, גם אביבה אינה תופסת את הפער שבין הערכתה את עצמה ובין מי שהיא באמת, וכמוה היא קמה כעוף חול מכל אכזבה, מלאה מעצמה אף יותר. "שנים טובות" היה טרחני בעיני, אולי בגלל אורכו ושפע החזרות שבו, אבל הנובלה הזו מצוינת, קצרה ומהודקת.

"מערכת היחסים" ביני ובין ספריה של מאיה ערד נעה בין התפעלות מ"חשד לשטיון" לאכזבה מ"שנים טובות". "תמורה נאותה" מתמקם אי-שם באמצע עם נטיה לראשון.

חרגול ומודן

2024

רחל רודניצקי עלתה לארץ ישראל אחרי מלחמת העולם הראשונה. כחצי שנה אחרי שעזבה את ביתה בביאליסטוק קבלה ממנה משפחתה תמונה ומכתב, שבו ספרה כי היא עובדת בסלילת כביש וכל חלומותיה התגשמו. רחל נפטרה מסרטן בשנת 1937, בהיותה בת שלושים ותשע בלבד. בנה האמצעי, יצחק לנדסמן, שהתייתם בגיל שבע, הוא אביה של נילי לנדסמן. בספר "הפועלות" היא מתארת את הנשים החלוצות בנות דורה של סבתה, ומתרכזת בדמותה של רחל אחרת, רחל כצנלסון-שז"ר.

תופעת החלוצים, שנטלו את גורלם בידיהם, שינו לחלוטין את המסלול שנועד להם, ובחרו בעמל מפרך ומסכן חיים, אינה חדלה לעורר תמיהה והשתאות. הבנות שבחבורה זו, ששאפו לשותפות מלאה ושוויונית, התמודדו, נוסף על הקשיים שחוו כולם, גם עם הציפיה מהן להוות תחליף לאמהות ולאחיות שנותרו מאחור ולהסתפק בתפקידי נשיים מסורתיים.

הספר סובב אמנם סביב דמותה של רחל כצנלסון-שז"ר, אך הוא מספר גם את סיפורן של דמויות נשיות דומיננטיות נוספות. ביניהן חנה כצנלסון, אחותו של ברל, שהיתה בין השאר מחניכותיה של חנה מייזל-שוחט; דבורה דיין, בת מפונקת להורים אמידים שהפכה מומחית לפרות; ליליה בסביץ, ממנהיגות תנועת הפועלות; בתיה ברנר, אחותו של יוסף חיים ברנר, ממייסדות עין חרוד; רחל המשוררת, שסיפורה מוכר, ופה היא מצטיירת באופן בלתי מחמיא; ועוד. כולן נשאו בגאווה את התואר "פועלת", וניהלו קרב מאסף נגד הכוונה להסיר בשנים מאוחרות יותר את המילה משמו של הירחון "דבר הפועלת", שייסדה רחל כצנסלון-שז"ר ב-1934. רחל, שכמו רבות מנשות התקופה מוזכרת בעיקר כאשתו של בעלה (או כאמו של, או כאחותו של), היתה בין שאר מעלותיה מסאית, סופרת מוכשרת, האשה הראשונה שזכתה בפרס ברנר, ושנים מאוחר יותר גם כלת פרס ישראל.

ניכר כי נילי לנדסמן ערכה תחקיר מקיף, וכתיבתה מתאפיינת באכפתיות ובכבוד, גם אם דמויותיה הן בשר ודם על מעלותיהן ועל חסרונותיהן. למרות שכבר קראתי פה ושם על כמה מן הנשים, הספר העשיר אותי בידע, והמידע ההיסטורי יחד עם הכתיבה הנוגעת מספקים חווית קריאה טובה ומומלצת.

את העטיפה המושכת אייר ירמי אמסטר.

אסיים בתמצית מאמר בשם "הימים החמורים" שכתבה רחל כצנלסון-שז"ר ב-1947: "טרם היו לישוב ימים מחרידים כימינו אלה. רב מדי מספר החזיתות. הֵגיחה ממִסתרה הסכנה האורבת לישוב מראשיתו – סכנת ההתנקשות של השכנים. אך סכנה זו, שנשקפת מבחוץ, מדאיגה פחות מהסכנה בחזית הפנימית". נדמה כי נכתבו הדברים בימינו.

חרגול ומודן

2024

שני סיפורי הגירה מרכיבים את "מפלצות מפחידות". "לייל" מתרחש באוסטרליה בעתיד הקרוב, ומסופר מפיו של מהגר כהה עור ממדינה אסייתית. "לילי" מתרחש בצרפת בראשית שנות השמונים, ומסופר מפיה של לילי האוסטרלית, אף היא כהת עור ממוצא אסייתי, שחווה גלגול הגירה שני. הסיפורים עומדים כל אחד בפני עצמו, אבל משתקפים זה בזה בשפע של פרטים קטנים. ואולי "לילי" מנבא את "לייל", שכן הוא מסתיים במשפט האופטימי "ככה נראה העולם כשהייתי בת עשרים ושתיים. שרנו "הם לא יעברו!" והאמנו שהמפלצות נחלו תבוסה ניצחת", בעוד "לייל" הוא חזון קשה ומדכדך שבו מפלצות מפחידות מרימות את ראשן. טריק עריכתי הציב את הסיפורים ראש אל ראש, כלומר לספר יש שתי כריכות קדמיות, וניתן לבחור איזו מהן לפתוח ועם איזה סיפור להתחיל. בספר אחר טריק כזה עשוי היה להיות נחווה כ"קביים", אבל הסיפורים טובים דיים ואינם נזקקים לעזרים טקטיים.  

לילי ולייל מדברים שניהם על חווית הזרות הקשה של המהגר, התחושה המתמדת של היותם קצת פחות אזרחים מילידי המקום. "זאת היתה אימת המהגרים הסמויה, הבסיסית, הפחד להענש על היותך במקום הלא נכון", אומרת לילי. שניהם יודעים שגם אם יתגברו על התחושה הקשה הזו, צבע עורם השונה ימשיך לבלוט ולמשוך אליהם תשומת לב. "אנשים כמונו לעולם לא יהיו בלתי נראים ולכן אנחנו צריכים לעשות מאמצים כבירים כדי להשתלב", מסכם לייל את רגשות הקנאה שלו כלפי מהגר מדנמרק, שבזכות המראה הלבן שלו נטמע בקלות יתרה במדינתו החדשה. הם עוסקים גם בקשייה היחודיים של אשה – לילי המהווה, כך סבורים הגברים, טרף קל, מזדהה עם תנועת "מחזירים את הלילה", ואשתו של לייל עובדת קשה על המראה החיצוני שלה כדי שיקחו אותה ברצינות כמנהלת, שכן "האם אשה עם זרועות מידלדלות, מותניים בלות וישבן לא לגמרי יצוגי תוכל לחלק פקודות לחבר מנהלים?". לייל, שאינו אדם דתי, חרד בשל האיסלמופוביה האוסטרלית, ולילי, שמודעת לפערים החברתיים בצרפת, סבורה שהם באים לידי ביטוי חד וברור ביחסם של הצרפתים אל "הזר" של קאמי: "בכל העולם אנשים צעירים לומדים רומן ממש מבריק על רצח של ערבי […] אם הרומן הצרפתי המהולל ביותר שנכתב אחרי המלחמה, ספר שסוגדים לו בצרפת, הוא על רצח של ערבי. מה המסקנה? […] למה לערבי אין שם? […] Ce n’est pas normal".

אין לי מספיק בקיאות בנבכי החברה האוסטרלית כדי לקבוע אם לחזון הקשה של הסופרת יש אחיזה במציאות, אבל מגמות שמרניות צצות פה ושם בעולם, ואולי אליהן היא מתייחסת. אוסטרליה ב"לייל" היא מדינה כפייתית, פרנואידית, מדברת בקול אחיד, ורודפת את השונה. המאבק בטרור הפך כל אדם לטרוריסט פוטנציאלי, כפי שלייל חווה בעבודתו כמעריך מקרים חשודים לפני העברתם לזרועות הביטחון. אקטיביזם סביבתי מתפרש כביקורת על אי-מדיניות האקלים. האיסלם הוצא אל מחוץ לחוק. "להיות אוסטרלית זה כזה קטע מביש. כולם ישר מניחים שאת גזענית, איסלמופובית, פושעת אקלים ואנינת קפה סנובית", מדווחת בתו של לייל שעברה לגור בארצות-הברית, מהגרת בת מהגרים, שכמו הוריה וכמו לילי, אך מסיבות שונות, נאצלת לטשטש את זהותה.

מישל דה קרצר, שהיגרה עם משפחתה מסרי לנקה לאוסטרליה בהיותה בת ארבע-עשרה, היא סופרת עטורת פרסים. זהו ספרה הראשון בעברית, והוא כתוב ברהיטות ובכשרון, מתורגם יפה בידי מיכל אלפון, מעורר מחשבה ומומלץ.

Scary Monsters – Michelle de Kretser

מודן וחרגול

2023 (2022)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

בכל שנה, מ-1966 ועד 2016, בהתקרב ראש השנה, כותבת לאה מכתב לחברותיה מן הסמינר, מאמצת את מנהג מכתב חג המולד שבו אנשים מסכמים את השנה שעברה עליהם ומדווחים עליה לבני משפחותיהם. לאה מפנה את המכתב הראשון למירה, שאותה היא מחשיבה לחברתה האמיתית היחידה. היא מביעה תמיהה על כך שלא הצליחה להשתלב בחברת הבנות, וטוענת שלא הבינו אותה שלא באשמתה. באותו מכתב היא מתייחסת גם לאי נעימות בינה ובין מירה, שהיה מעורב בה בחור שהיה מאורס למירה. בחמישים השנים הבאות אותם נושאים ישובו ויעלו: אי היכולת שלה לקשור קשרים קרובים עם נשים, פרשיות סבוכות עם גברים, והטלת אשמה על אחרים. בעיני עצמה היא מושלמת, והכישלונות שהיא חווה הם בגלל חוסר היכולת של הזולת להבחין בכך.

מכתביה של לאה כמעט תמיד שופעי אופטימיות. הם כתובים ברוח טובה, שופעי הצלחות וחוויות חיוביות. אבל בסיומם תמיד נכתבים נ.ב. מעט שונים, או שמצורף נספח המיועד לעיניה של מירה בלבד. כאן היא מגרדת מעט מן הסוכר שפיזרה על קורותיה במהלך המכתב, וחושפת מעט מן האמת. כך לדוגמא, מעבר לקליפורניה, שמתואר בגוף המכתב כהגשמת חלום ישן, מתברר בנספח כמעבר שנכפה עליה לאחר פיטורין מהיום להיום, שלא באשמתה כמובן. שוב לא הבינו אותה, הטילו עליה את משא חטאיהם של אחרים.

האם לאה ניחנה באופטימיות אינסופית או שלקתה בעיוורון עצמי מוחלט? האם היא מעמידה פנים אפילו בפני עצמה? תובנות ומודעות עצמית נעדרות כמעט לחלוטין ממכתביה. אי-שם באמצע התקופה צצה לה אמירה מעניינת ראשונה, כשהיא מתארת את עבודתה כסוכנת נדל"ן שמייפה את המציאות: "לא לשקר, חלילה, פשוט להבליט את הדברים הטובים ולהצניע את הפחות טובים. כמו שאני עושה במכתבים שלי…". המשפט הזה כל כך לא אופייני לה, שהוא נראה לי כמו שגיאה של הסופרת. התובנה הכנה הראשונה מופיעה רק באחד המכתבים האחרונים, כשהיא תוהה שוב על הסיבות לחוסר יכולתה למצוא חברות: "עכשו אני מבינה שאלה רק תירוצים, וזה משהו פנימי". כשהיא מספרת במכתבה האחרון על טראומה שחוותה ושהשפיעה לדעתה על כל עתידה, אני כבר לא יודעת אם להאמין לה, ולכן אין בווידוי הזה כדי לשנות את דעתי עליה.

מהי דעתי עליה? היא אשה משעממת, טרחנית, לא מפיקה לקחים ומועדת לחזור ולשגות, אם כי ייאמר לזכותה שהיא לא מניחה לעצמה ליפול לגמרי. שום דבר בה אינו מיוחד פרט לחוסר המודעות המשווע. אם מכתביה היו נשלחים אלי בחיים האמיתיים, סביר להניח שהייתי קוראת אותם ברפרוף בלבד, ואולי לא טורחת לענות (כפי שנהגו רוב הנמענות). דנתי את עצמי להתמיד בקריאתם ברצף בספר משום שזכרתי למאיה ערד את חסד "חשד לשטיון" ו"קנאת סופרות", וקיוויתי שמן הטרחנות והשעמום יצמח דבר מה, תגיע איזו אמירה משמעותית. לצערי, לא נותר לי אלא להסכים חלקית עם דבריה של העורכת הבדויה שכתבה את המבוא לספר וקבעה נחרצות כי אין לו ערך ספרותי. בניגוד לדבריה, אין לו גם ערך היסטורי ואידיאולוגי. למעשה, אין קשר בין הדברים שכתבה ה"עורכת" לתוכנם של המכתבים: לאה אינה שוביניסטית ומיזוגנית, היא אינה מייצגת נשים שהפנימו דכאנות, והיא לא משמיעה אמירות מיליטריסטיות מזעזעות. נראה לי שה"עורכת", ממש כמו לאה, סובלת מניתוק מן המציאות, או שאולי גם היא בוחרת לשקר.

אז כן, מאיה ערד מיטיבה לאפיין את הדמות, ושומרת על עקביות לאורך השנים, אבל מבחינתי הספר הוא אכזבה בגלל המונוטוניות המעייפת של לאה ומשום העדר אמירה שתרומם את הספר מעל הבנאלי.

נ.ב. כשסופר או סופרת מכניסים את עצמם לספריהם, זה לא מעשה חינני, גם אם הם יורדים על עצמם, כמו ששי אספריל עשה ב"אילו נולד איטלקי", וכמו שמאיה ערד עשתה כאן. יהירות בהפוך על הפוך.

נ.ב.ב. מצחיק אותי כשאנשים שחיים עשרות שנים מחוץ לישראל אומרים משפטים כמו זה שאומרת לאה אחרי אסון מגדלי התאומים: "עכשו סוף סוף הם מבינים כאן מה עובר עלינו בישראל".

חרגול ומודן

2023

אליסיה חימנס ברטלט מוקסמת מחבורת בלומסברי. מקור המידע העיקרי והמעניין ביותר בעיניה הוא יומנה של וירג'יניה וולף, והיא סבורה שניתן ללמוד רבות על חייה מן הקטעים שמתייחסים ליחסיה עם שתי המשרתות שלה, נלי בוקסול ולוטי הופ. כשחיפשה מידע על חייהן של השתים, גילתה כי נלי, שעבדה בביתה של הסופרת במשך שמונה-עשרה שנים, כתבה אף היא יומן, שאותו עלה בידיה לאתר. את "חדר לא שלך", ששמו מתכתב, ולא במקרה, עם "חדר משלך" של וולף, ביססה על יומן זה.

הספר מתנהל בשלושה מישורים. האחד הוא מובאות מיומנה של נלי, שבהן מתיחסת המשרתת לחייה ולעבודתה בביתם של לנארד ווירג'יניה וולף, מתבוננת מזוית ראיה בלתי שגרתית באורח החיים היחודי של מעסיקיה, ומביאה לידי ביטוי את התסכול שבחיים של שירות צייתני. המישור השני הוא מעין יומן כתיבה של ברטלט. היא מצביעה על האופן בו בחרה קטעים מיומנה של נלי, משווה בין ההתיחסויות הכתובות של הגברת ושל המשרתת לאותם אירועים, מפרשת את שהיא קוראת, ומנתחת את אישיותה של וולף. המישור השלישי הוא פרקים מתוך הרומן שהיא מתעתדת לכתוב, ובהם היא עוברת מן הגוף הראשון של היומן לגוף שלישי, ומרחיבה לתיאור הקשיים של החברה האנגלית בשנים שבין מלחמות העולם.

ההיבט המעניין ביותר בספר הוא הדיסוננס בין האופן בו וירג'יניה ונלי תופסות ארועים זהים ומפרשות זו את זו, וההתבוננות באישיותה המורכבת של הסופרת מתוך ביתה. מה רבה היתה אפוא אכזבתי כשבסיומו של הספר הודתה ברטלט כי בדתה את סיפור היומן. את הספר כולו ביססה על קטעים מיומנה של וירג'יניה וולף, על ארועים שאכן ארעו, ועל השלמות פרשניות שלה עצמה. "לעולם לא נדע מי היתה נלי באמת", היא מסכמת. כלומר, מה שאנו מקבלים פה הוא את נקודת הראות של וולף על יחסיה עם נלי, ואת ההקשה הבדיונית של ברטלט. הטעם המרכזי שמצאתי בספר התפוגג. באופן נדיר התחרטתי על מנהגי לא לקרוא את הטקסט שעל הכריכה לפני קריאת הספר עצמו. מצוין שם בפירוש כי היומן מדומיין.

בצד החיוב, תיאורי התקופה – הקשיים הכלכליים, השביתות, אי השקט הפוליטי – מעניינים ומשתלבים היטב בעלילה. תיאור חייהן של המשרתות, בהנחה שהוא נאמן למציאות, מכמיר לב. התלות המוחלטת שלהן במעסיקים, המחויבות לשרת מסביב לשעון ללא כל בטחון שלא תמצאנה את עצמן מפוטרות ללא התראה, צמצום החיים לחדר, לעתים חצי חדר, שאינו שלהן. ברגע שיא בעימות בין הגברת והמשרתת, האחרונה דורשת מן הראשונה, לתדהמתה של זו, לצאת מן החדר שהוקצה לה. וירג'יניה וולף, שהכירה בצורך במרחב פרטי, בחדר משלה, לא הבינה – כך על פי גרסת הספר – את הצורך של נלי במקום שתוכל לראות בו את החדר שלה.

בשורה התחתונה: הכתיבה טובה, היבטים מסוימים מעוררי ענין ומחדשים, אבל הערך המוסף בכללו דל בעיני.

Una Habitación Ajena – Alicia Giménez Bartlet

מודן וחרגול

2022 (1997)

תרגום מספרדית: מיכל שליו

שרמן אלקסי, אינדיאני-אמריקאי, עוסק בכתיבתו בנושאים שבלב ההוויה האינדיאנית. גיבורי תשעה הסיפורים שבקובץ הם, כמו הסופר, בנים לשבט ספוקן – "ילדי השמש" בשפת הסייליש – ילידי השמורה שביקשו לעצמם חיים חדשים בסיאטל (הקרויה, אגב, על שמו של צ'יף אינדיאני). אלקסי נוגע בגזענות, בסטראוטיפים, אינו עושה הנחות לבורים ולצרי אופקים ללא קשר לצבע עורם, ובתערובת של חמלה-כאב-שנינות-פרובוקציה מתאר דמויות המבקשות זהות ברורה, וככל הנראה נידונות לחיות בין שתי תרבויות.

מן הסיפורים שבספר, שכולם טובים, אהבתי במיוחד שניים. "חייה ומעלליה של אסטל-העוברת-מעל" מתאר את אמו של המספר בגוף ראשון, את הקשר בינו ובינה, ואת אופן השתלבותה בחברה הלבנה. "אמא שלי, כמו רבים מהמהגרים לארצות-הברית (ויציאה מהשמורה לסיאטל היא אכן הגירה), המציאה את עצמה מחדש כשנחתה על חופינו הדמוקרטים", הוא כותב, אבל המכרות הלבנות שלה קיבעו אותה במה שהן תיארו לעצמן כ"אינדיאניוּת". "מה יש באינדיאנים שהופך אנשים שככלל הם מוכשרים, מעניינים ואינטליגנטים, לאדיוטים מטופשים? אני לא חושב שכל לבן שאני פוגש ניחן בכשרון רוחני ותודעת שירות של נזיר ישועי, אבל הלבנים חושבים לעתים קרובות שאנחנו, האינדיאנים, שאמאנים גאונים. רוב האינדיאנים הם בסך-הכל אנשים עניים שלא יודעים מאיפה לשלם שכר-דירה וחשבון חשמל, ובדרך-כלל הם מתפללים לזכות בלוטו המזוין". על עצמו הוא כותב כי הוא מנסה לשמר את מה שטוב באינדיאניות – גישה פתוחה ולבבית לתמהונות, יחס אוהד ואוהב לביטוי היצירתי, ותפיסה שיתופית של הקהילה, וגם מנסה להפרד מכל מה שרע באינדיאניות – הערכה עצמית נמוכה, אלכוהוליזם, שנאת נשים ושנאה עצמית.

אלכוהוליזם והערכה עצמית נמוכה הם מנת חלקו של גיבור הסיפור השני שאהבתי ביותר, "אתה תמשכן – אני אפדה". אינדיאני חסר בית אלכוהוליסט מנסה לגייס כסף לפדות חליפת הפאו-וואו של סבתא שלו מבית עבוט, אבל מטביע כל דולר שהוא מגייס באלכוהול. הוא רחב-לב, אהוב על חבריו, אפילו השוטרים אוהבים אותו וגם בעל בית העבוט מתקשה לעמוד בפניו. אבל הוא חסר כל יכולת לקבוע משימה ולהתמיד בה, והאלכוהול שולט בו. אלקסי מצליח להעביר את הקסם של האיש, ולרמוז על מצוקה עתיקת יומין שהביאה אותו למצבו. כששוטר, שהציל אותו אחרי שקרס על פסי רכבת, שואל אותו כיצד הוא מסוגל לצחוק אחרי שכמעט מת, הוא עונה, "שני השבטים הכי מצחיקים שיצא לי להכיר הם אינדיאנים ויהודים, אז אני מניח שזה אומר משהו על ההומור האופייני לרצח-עם".

עוד בסיפורים סטודנטית אינדיאנית לספרות, שבגלל לימודיה חשה יוצאת דופן בשמורה, ובגלל המוצא שלה חשה יוצאת דופן באוניברסיטה; אינדיאני-אפריקני ששואף להיות סנטור מצטיין כשלב בדרך לבית הלבן; אשה אינדיאנית שרואה בארוע טרור קטלני הזדמנות לחיים חדשים; הורים המתמודדים עם מחלה קשה ואשפוז של בנם התינוק; ועוד.

למרות הקוים המשותפים בין הסיפורים, כל אחד מהם עומד בפני עצמו, וכל אחד מהם מתאפיין באופן מרשים בסגנון שונה. כולם נוקבים, כתובים בחיות ובבהירות, והקובץ כולו מומלץ.

The Little Indians – Sherman Alexie

חרגול

2005 (2003)

תרגום מאנגלית: ליה נירגד