תגית: חרדים

כותרת משנה: נשים חרדיות לומדות גמרא

אסתי רידר אינדורסקי, פעילה בארגון נבחרות – נשים חרדיות לייצוג, שוויון וקול – כתבה את עבודת הדוקטורט שלה על תופעת הנשים החרדיות הלומדות גמרא. הספר הוא הרחבה של עבודתה זו.

בארון הספרים בכל בית חרדי מצויה הגמרא, "אוסף דיוני התנאים והאמוראים על המשנה, המנסים לבסס כל הלכה במשנה – על מה היא נסמכת, מאיזה פסוק היא נלמדת וכו' – באמצעות קבוצת כלים הרמנויטיים שחז"ל עשו בהם שימוש, על מנת להסיק דינים שאינם כתובים במפורש או שביססו את העמדה שהיא ניתנה למשה בסיני והועברה בעל פה כמות שהיא". לכאורה היא נגישה לכל בני הבית. בפועל "הספרים רק נראים גלויים לעין, אבל הם בעצם עטופים בסורגים שקופים". בעוד הגברים במשפחה שוקעים בלימוד מילדות, ומתחנכים להתמיד בו כל חייהם, הסורגים הבלתי נראים הללו חוסמים את דרכן של הנשים. גם בבתים שבהם מתאפשרת לבנות גישה ללימוד תורני, הגמרא היא בבחינת נחלת הגברים בלבד, טאבו לנשים.

בהקדמה לספר כותבת פרופ' תמר אלאור בין השאר כי, "בחברה החרדית לא מתחוללים שינויים מאז'וריים, אולם תנועות מינוריות אינן נטולות סיכוי וחשיבות – כלל וכלל לא". מעט מאוד נשים חרדיות בחרו לפרוץ את הסורגים השקופים. אסתי רידר אינדורסקי מתייחסת לסיבות לכך, כפי שיפורט להלן. מכל מקום, אין להתעלם גם מתופעה שכעת נראית שולית, או כפי שהכותבת מתארת זאת בהתייחס לתופעה דומה: ""כשתהיינה חצי מיליון נשים חרדיות מאחוריכן, הבעיה תיפטר מאליה", אמרה לי חברת כנסת בעבר בנוגע להעדר הייצוג של נשים חרדיות בפוליטיקה. חברת כנסת זו ידועה הייתה ועודנה ידועה כאישה פמיניסטית לעילא ולעילא, ואני נותרתי בפה פעור ובלב שבור, תוהה האם היא חיכתה כל חייה להמון הנשים שיצטרפו למאבקים חברתיים שהנהיגה".

"יש הרואות בלימוד הגמרא מאבק אקטיביסטי פמיניסטי, יש הרואות בו אמצעי להתקרב לה', יש הרואות בו צורך קיומי, יש המבקשות ללמוד "לעצמן נטו", יש הרואות בו פעילות פנאי, ויש המבקשות ללמוד ברצינות רבה יותר ומבכות את מוגבלותו של השדה". נשים חרדיות מיועדות לתפקיד התומכות בקיום בית של תורה. מערכת החינוך מוכוונת כולה למטרה זו, וכתוצאה מכך הסמינרים הם "מערכת חינוכית שתפקידה להסליל נשים לצייתנות ולהעדר ביקורתיות […] עיקור כל פתח לביקורת ולחשיבה עצמית". הן מקבלות על עצמן את התפקיד, ואינן מבקשות לפרוץ את המסגרת החרדית, אבל במקביל יש המבקשות דבר רוחני נוסף לעצמן, להיות חלק מן החרדיות במובן עמוק יותר. "זה מדהים איך לומדים כל כך הרבה שנים בסמינר ויוצאים בלי שום חיבור אישי לתורה. הכול של הבעל. ואת כלי שעוזר לו להגיע לתורה. לך עצמך אין חיבור". לא לכולן די בזה.

למה התופעה כל כך שולית? בגלל שומרי הסף, ומשום שצלילה ללימוד מעמיק בגיל מבוגר יחסית היא חוויה מתסכלת. עם שומרי הסף נמנים גישת ה"מה יגידו" –"מנגנון פיקוח חברתי הבא לשמר את המוסכמות הדומיננטיות של החרדיוּת" – בני משפחה, בעיקר אבות ובני זוג, ומערכת החינוך. למרבה הצער, גם הנשים משמשות לעתים קרובות כשומרות סף, בין אם משום שהפנימו את ההפרדה המגדרית והשלימו איתה, ובין אם משום שכאמהות, המבקשות את טובתן של בנותיהן, הן מונעות מהן לפסוע במסלול עתיר קשיים החורג מן הקונצנזוס. גם עצם הלימוד עשוי לרפות את ידי הלומדות. כשהן מגלות שבניהן הרכים יודעים יותר מהן, מתעוררת תחושת עלבון, ו"מופיעה תובנה חדשה, שייתכן שמדובר במעט מדי, מאוחר מדי – שייתכן שהפער לא ייסגר לעולם". לזה יש להוסיף את המפגש המטלטל עם התכנים המפגינים לא אחת זלזול עמוק בנשים. "החוויה של ללמוד גמרא, במיוחד סדר נשים, בעיני, בעיניים פמיניסטיות, זו חוויה שוברת לב. אין דרך אחרת לתאר את זה. זה טקסט שאישה מאמינה רואה בו טקסט קדוש, טקסט חשוב, טקסט מכונן, ואז את מסתכלת איך חז"ל, כמועדון גברים סגור, הסתכלו על נשים באותה תקופה", אומרת אחת הלומדות. "כשמבינים שהכול מובנה, וכשקוראים את היחס לנשים מתוך הגמרא עצמה, זו חוויה שוברת לב. פשוט שוברת לב. אז עזבתי את זה. מעדיפה ללמוד מורה נבוכים",אומרת לומדת אחרת.

אסתי רידר אינדורסקי היא, כאמור, פעילה חברתית ופוליטית. את הספר בחרה לפתוח בתיאור עימות בהובלתה בבית הכנסת ההולך ומקצין שבו היא מתפללת. "יש שמקדימות את המאבק על הלימוד ורואות בו חשוב יותר, יש שחושבות שפתרון בעיית הייצוג קודמת, ויש שרואות אותם כמאבקים משלימים". בעיני, כמתבוננת מן החוץ, הם מאבק אחד. הכותבת מפנה אצבע מאשימה על הדרת הנשים לא רק כלפי פנים, אלא גם כלפי המדינה, המסייעת, לדבריה להנציח הפרדה מגדרית והדרה כשהיא מממנת מסלולי לימוד ותכני לימוד ממגדרים, ומסכימה כי המפלגות החרדיות ידירו נשים מתוכן. ברמת העיקרון היא צודקת, אבל אפשר לראות זאת גם להפך, כמתן אפשרות לכל אוכלוסיה להתנהל על פי אמונתה, ואפשר להיות ריאליים ולפקפק ביכולת של המדינה לכפות ערכים חברתיים על החרדים (מי אמר גיוס?).

"מבעד לסורגים שקופים" פותח צוהר מעניין אל עולם סגור, שאינו מרבה להחשף לעיניים חיצוניות, ומאבק הנשים לקול משלהן, גם אם הוא בחיתוליו, ראוי להערכה.

רסלינג

2024

כותרת משנה: הגל הנשי החדש של הקולנוע החרדי

חוקרת הקולנוע מרלין וניג מתארת ב"קולנוע משלהן" את תופעת הקולנוע החרדי-נשי, קולנוע שנוצר על ידי נשים עבור קהל נשי. היא מתרכזת בשני העשורים האחרונים, אותם היא מחלקת לשני גלים. בהכללה, בגל הראשון הקולנוע היה כפוף לצנזורה חיצונית, ותכניו נשאו איתם לקחים מוסריים-הלכתיים. בגל השני, הצנזורה נתונה יותר בידי היוצרות, הקהל התרחב, והדמויות מייצגות נושאים שלא היה נהוג לדבר בהם, כמו דכאון אחרי לידה, יחסי אם-בת, בעיות נפשיות. משום שגברים אינם נוכחים בסרטים אלה, נושאות הנשים בתפקידים לא מסורתיים, ויצירה מאולצת זו של דמויות חזקות הפכה לאמירה מודעת של היוצרות. שאלה מעניינת היא האם הקולנוע משפיע על תפיסת הנשים את עצמן ואת מקומן, או שהוא משקף מציאות המצויה ממילא בתהליך שינוי.

אקדים ואומר שבכל מה שקשור לקולנוע אני צופה מן השורה בלבד (וכנראה פחות מהממוצע), ואין לי ידע מעמיק בנושא מכל היבט שהוא. מגבלה זו שלי לא הפריעה לי למצוא ענין בהיבטים ה"טכניים" בספר. מכל מקום, לאלה נוכחות מינורית בספר, ועיקרו, המסקרן יותר בעיני, הוא ההיבטים החברתיים של התופעה שהיא חוקרת. דרך סיפורו של הקולנוע ניתנת לקורא המעונין הצצה אל עולם, שנראה למתבונן מהחוץ קשיח ודוגמתי, אך בתוכו, בכפוף לתכתיבי ההלכה, הוא דינמי.

הקולנוע, מעצם טבעו כתרבות פנאי וכצוהר אל עולמות אחרים, מעורר התנגדות בעולם החרדי. היתר ניתן תחילה רק לסרטים שיצרו גברים עבור גברים, בכפוף לתכתיבים הלכתיים, ואלה נועדו לצפיה יחידנית במחשב. קולנוע מסוג זה נדחק ונעלם, וכיום תופס את מקומו קולנוע מקצועי יותר, כמעט על טהרת הנשים. לגברים אין כמעט נוכחות על המסך, הם אינם רשאים להכנס לאולמות בהם מוקרנים הסרטים, וגם מאחורי המצלמה מספרם נמוך, והם נחבאים תחת שמות נשיים או מסתפקים באות הראשונה של שמם הפרטי. הסרטים נוצרו תחילה על ידי נשים חרדיות מלידה, וכניסתן לתחום של חוזרות בתשובה (הכותבת אף היא חוזרת בתשובה) הרחיבה את התכנים וגם את הקהל. הסרטים פונים היום אל קהל בארץ ומחוץ לה, ואל נשים חרדיות ושאינן חרדיות. במקביל, גדל היצוג החרדי בסרטים חילוניים.

עובדה מעניינת, אחת מרבות, היא מאפייני הדמויות בסרטים. מדובר בדרך-כלל בנשים אופנתיות, המתגוררות באזורי רווחה מחוץ לשכונות החרדיות הצפופות. הן מטפחות קריירה במגוון תחומים, ובדרך כלל מטופלות רק בילד או שניים, בעיקר בנות. למרות שמאפיינים אלה שונים מחייהן של רבות מן הצופות, עדיין הדמויות נתפסות כמייצגות. אני מניחה שהדילמות איתן הן מתמודדות הן לב הענין, ולא החזות החיצונית, ומכאן ההזדהות. בד בבד, השונות שלהן מציגה, במתכוון או שלא, אפשרויות חיים אחרות.

עוד עובדה מעניינת היא המגמה, שעליה מצביעה וניג, של התערערות הסמכות הרבנית, תהליך שהחל עם מותו של הרב שך, ואינו ניכר למתבונן מבחוץ. בהקשר לנושא הספר, מגמה זו הביאה להתפתחות הלגיטימציה החברתית של קהל הנשים גם בהעדר הסכמה פומבית לקולנוע חרדי-נשי.

הקולנוע החרד-נשי פועל תחת הקונפליקט שבין הרצון לבטא סמכות נשית ולייצר שינוי והרצון להשמע לתכתיב החברתי ולשמר את הסמכות הגברית ההלכתית. מזוית המבט שלי, הידיעה כי "נשים חרדיות מחזיקות באופן מובהק בעמדות רדיקליות בנושאים כמו צניעות […] הן המקפידות לשמר את הקו השמרני של החברה" מעציבה, אבל תופעה זו, של נשים המשלימות עם ערכים הממקמים אותן בירכתי הבית, אינה יחודית לחברה החרדית.

נושאים אלה, ואחרים מעניינים לא פחות, מוצגים בספר בבהירות, מעניקים מבט אל החברה החרדית, בעיקר הנשית, ומספרים על עולם יצירה תוסס. מרחיב אופקים ומומלץ.

רסלינג

2021