
מחבר בעל שם מוזמן להתארח בערב תרבות. זו אינה הפעם הראשונה, והוא כבר יודע שיישאל על המניעים לכתיבה, על מקורות ההשראה, על הקשר בין הספרות לחייו הפרטיים, על "כוונת המשורר" בספרו האחרון, וכיוצא באלה. "יש תשובות מתחכמות ויש תשובות מתחמקות. תשובות פשוטות וישרות אין". מכיוון שהקדים להגיע, הוא נכנס לבית-קפה ומנסה להתרכז בשאלות הצפויות ולנסח תשובות.
התשובות לא תימצאנה. במקומן ייבראו ללא הרף במוחו של המחבר סיפורים. ישנם אנשים שמשתעשעים לעתים בנסיונות לנחש משהו אודות אנשים הנקרים בדרכם. אצל המחבר מדובר ביותר משעשוע. למעשה, ללא הרף הוא "כותב" במחשבתו. יתרה מזו, הדמויות, שסביבן נרקמו הסיפורים, הופכות חלק ממרקם המציאות שלו, אם כי הוא מודע לאבחנה בין אמת ובדיה, הן וחייהן ודמויות משנה שכלל אינן מציגות עצמן מולו אבל הן מלאות חיים משלהן. במהלך השעות הספורות המתוארות בספר יקשור המחבר קשר עם רוחלה, האשה שהקריאה קטעים מספרו בארוע, וכשיספר לה על דודו האמיתי יתערבב זה במחשבתו, לבלי הפרד, בדמותו של אדם שגוסס באיכילוב ושקיים בעצם רק במחשבתו שלו. כשהוא מסתובב ברחוב ומנסה להתרענן, מועקת חייהן המדכדכים של שתי דמויות אחרות אינה מאפשרת לו זאת. לדמויות הכתובות, בין אם במוחו ובין אם בספרים, נוכחות עזה משלהן.
בערך במחצית הספר צצה לרגע דמות נוספת, רובד נוסף בכתיבה, דמותו של הסופר הכותב על המחבר. "הוא ואני שנינו בעצם שתי נפשות תאומות, ועל כן רק הוא יוכל להבין ואולי לעזור לי, כי אם גם הוא לא יבין, מי כן?", כותב הסופר, ויוצר שרשרת שמחברת בין נער, משורר בשאיפה, שאין מי שיבין אותו, למחבר שכתב על יסורי היצירה, ולסופר שברא את המחבר המבקש בכל זאת תשובות לשאלות על משמעות עבודתו. "למה לכתוב על כל אלה? הם ישנם וימשיכו להיות אם תכתוב עליהם ואם לא, אם תהיה כאן ואם לא תהיה […] למה לכתוב על מה שקיים גם בלעדיך? בשביל מה לצייר במלים את מה שאינו מלים? כמו כן, איזה תפקיד ממלאים, אם בכלל, סיפוריך? למי הם מביאים תועלת? […] בושה וחרפה ממלאות אותו על שהוא מביט בכולם מרחוק, מן הצד, כאילו כולם קיימים רק כדי שישתמש בהם בסיפוריו".
"חרוזי החיים והמוות" הוא מעין ביקור במוחו של סופר. עמוס עוז מספר סיפור שהוא מפותל ולינארי גם יחד, ועוסק בשאלות משמעותיות מבלי לוותר על חן הסיפוריות ועל ההומור.
הנה קישור לראיון מעניין עם עמוס עוז לרגל צאת הספר לאור.
מהנה ומומלץ בהחלט
כתר
2007