הציפורים / טאריי וסוס

74384403_2852232531462080_4125256490841800704_n

"הציפורים" מסופר מנקודת מבטו של מַתיס, גבר כבן שלושים ושבע, המתגורר בכפר נורבגי עם אחותו הֵגֶה, המבוגרת ממנו בשלוש שנים. מאז התייתמו מהוריהם, הֵגֶה היא הנושאת בעול פרנסתו של מתיס, שבשל מבנה אישיות חריג אינו מסוגל לדאוג לעצמו. מתיס, המכונה "הגולם" בפי תושבי הכפר, מתקשה למקד את מחשבותיו ולהביא אותן לידי ביטוי מילולי. הוא רדוף פחדים, אותם הוא חווה בעוצמה יוצאת דופן, משום שהוא מתנהל בעולם בעצבים חשופים וברגישות מוגברת, ואינו מסוגל לרתום את ההגיון לאיזון הרגש. מחשבות ורגשות מתערבבים בתוכו זה בזה לבלי הפרד, וכשאין לו בפני מי לשפוך את לבו, התערובת הנפיצה הזו מאיימת למוטט אותו.

הספר מלווה את מתיס בנסיונותיו, תחת לחצה של אחותו, למצוא עיסוק מכניס, בהסתתרותו מפני הסערה בצריף בחצר, בחלומותיו בהקיץ, בגישושיו המגושמים למצוא אהבה. הטבע, שמשחק תפקיד מרכזי בחיי כל תושבי הכפר, הוא בעבור מתיס צופן לארועים בחייו. ציפורים שמשנות את מסלול מעופן, עץ שקורס, רעם שמתגלגל – כולם נושאים משמעות, כולם נושאים בשורה, מנחמת או מאיימת. מתיס רגיש מאוד למצבי רוחה של הֵגֶה, שבה הוא תלוי לגמרי, וכשלאחר שנים של בדידות בצוותא נכנס לחייהם גבר זר, חרדותיו הולכות ומתעצמות. מכיוון שההתרחשויות כולן מתוארות כפי שמתיס חווה אותן, הקורא, למרות המודעות לעוצמה המופרזת של תחושותיו, אינו יכול שלא לחלוק עמו את התסכול ואת האימה המצטברת עם כל שינוי בשגרת חייו.

טאריי וסוס, שכתב את "ארמון הקרח" המצוין, בו תיאר באמינות מרובה את המתרחש בנפשה של ילדה, מיטיב גם כאן לחדור אל נבכי נפשו של גיבורו, ומתיס, כך נראה לי, הוא דמות שלא תשָכח.

 

Fuglane – Tarjei Vesaas

ספרית פועלים

2019 (1957)

תרגום מנורווגית: דנה כספי

ארמון הקרח / טאריי וסוס

203048

סיס היא ילדה בת אחת-עשרה, כריזמטית ופופולרית, הרוח החיה בחבורת ילדי כתתה. בפרק הפותח את הספר סיס הולכת לפגוש את אוּן, ילדה בת גילה שהגיעה לישוב הנורבגי הקטן מספר חודשים קודם לכן, לאחר שהתייתמה מאמה. אוּן בידלה את עצמה מחברת הילדים, למרות שהתקבלה בזרועות פתוחות. בשיעורים למדה בחריצות, בהפסקות בחרה להתבודד. שתי הילדות השונות כל-כך זו מזו נמשכו זו אל זו, וכשאוּן הציעה לסיס להפגש בביתה, סיס יצאה לדרך נרגשת.

על הרבה דברים הרהרה סיס בהילוכה, צנופה לה ככה מפני הכפור. הריהי הולכת אל אוּן, ילדה שכמעט אין היא מכירה אותה, בפעם הראשונה; הריהי הולכת אל משהו לא מוכר, ולכן הוא מלהיב.

המפגש בין השתיים מתנהל בהיסוס. אוּן מזמינה את סיס אל חדרה, ונועלת את הדלת. ברור שמשהו מעיק עליה, מלים שמבקשות לצאת אך מתקשות. סיס חשה מבוכה עצומה כשאוּן מציעה שיפשטו את בגדיהן, ולאחר מכן שואלת אותה אם ראתה בה משהו, שאלה שסיס אינה מבינה. אחרי כמה התחלות מהוססות אוּן מצליחה לומר כי יש משהו שהיא רוצה לספר, משהו שלא אמרה לאיש, משהו שלא היתה מספרת לאמה, אבל כאן היא נעצרת. כשסיס הנבוכה מבקשת לעזוב, אוּן מזעזעת אותה באמירה "איני בטוחה שאגיע לגן-עדן". סיס היא רק ילדה, אין לה כלים להתמודד עם סבלה הברור של אוּן. היא רצה בחושך הביתה. למחרת אוּן נעלמת. סיס נותרת עם תחושת מחויבות ואחריות כלפי חברתה, עם הבטחה לעצמה לעולם לא לשכוח אותה. במידה מסוימת היא הופכת להיות אוּן, מרחיקה עצמה מחברת הילדים, נסגרת בפני הוריה. במהלך החורף המתואר בספר סיס תתבונן אל תוך עצמה, ותחווה תהליך התבגרות והסתגלות מייסר.

ארמון הקרח שבשם הספר הוא מבנה מסיבי מרובה אולמות ועמודים, שנוצר סביב מפלים הקופאים בהדרגה. קריסתו עם התחממות האויר תקביל להפשרה שתחול בלבה של סיס שקפא עם היעלמותה של אוּן. הארמון ומזג האויר בכלל הם שחקנים בספר במידה לא פחותה מן הדמויות האנושיות. טאריי וסוס, שהיה תושב עיירה נורבגית קטנה, תיאר את הטבע בבהירות, והצליח להעביר במלים את קולותיו, את צבעיו, ואת השפעתו על אורח חייהם ועל הלך נפשם של התושבים.

קראתי את הספר מספר פעמים מאז שהייתי ילדה. אין לי יכולת לשחזר כיצד חשתי בכל קריאה, אבל אני זוכרת בבירור אימה ומסתורין ותקווה. אני די משוכנעת שבגיל צעיר לא הבנתי את משמעותו של "האחר", הנוכח ללא הרף בנפשה של אוּן, ונראה לי שתשומת לבי הוסבה בעיקר אל הדינמיקה שבין הילדים. הפעם הבחנתי גם באופן שבו הקהילה כולה התגייסה לתמוך בסיס, בסבלנות, מבלי להרבות במלים, והעניקה לה את המרחב ואת הזמן הנדרשים לה. בכל קריאה, וכך גם הפעם, הוקסמתי מן הטבע המפואר והאדיש.

אוּן הביטה למטה לתוך עולם קסום של צריחים וגמלונים וכיפות מצופות-כפור, ועיקולים קלים וערבוביה של קישוטים. והכל קרח, והמים קולחים באמצע ומוסיפים לבנותו ללא הרף. פלגים של המפל הוסטו לצדדים והם שוטפים באפיקים חדשים וצרים צורות חדשות. והכל זוהר. אור השמש עדיין לא הגיע, אבל הכל קורן מעצמו בצבעי ירוק וכחול-הקרח, והקור קור-מוות. ומפל-המים צולל לתוך כל זה כמו לתוך מרתף שחור. ולמעלה, על שפת הצוק, המים נפרשים רצועות-רצועות וצבעם משתנה משחור לירוק ומירוק לצהוב וללבן, ככל שנעשה המפל פרוע ופראי. המולה עלתה מבור-המעמקים שהמים מזנקים שם ומתנפצים אל אבני-התשתית עד היותם לקצף לבן. משבים עצומים של ערפל עלו באויר.

"ארמון הקרח" הוא ספר רגיש, קסום, ומומלץ מאוד.

Is-slottet – Tarjei Vesaas

עם עובד

1977 (1963)

תרגום מאנגלית: אידה צורית