תגית: טים ווינטון

"האשה בעלת הרגליים הארוכות והצורך הבלתי פוסק שישימו לב אליה. הילדה עם התלתלים הפרועים והמבטא הפראי. והגבר הגדול והידידותי, שהלך בעקבותיהן כמו כלב ציד מכוער, נאמן ואופטימי ללא תקנה, שנחוש כל הזמן לראות את הטוב בכל דבר", כך מתאר מכר את משפחת סקאלי. ג'ניפר ופרד סקאלי האוסטרלים, היא בת למשפחה בורגנית מבוססת והוא עובד צווארון כחול, נישאו למורת רוחם של הוריה, ילדו את בילי, כעת בת שבע וחצי, ויצאו לשוטט באירופה. הם שנאו את פריז, אהבו את יוון, ואחרי שהות בלונדון החליטו לחזור הביתה. מכיוון שהזדמנו להם כמה ימים פנויים לפני הטיסה, נסעו לטייל באירלנד. שם, בצפון הכפרי הקפוא, ביקשה ג'ניפר בגחמה של רגע לרכוש בית נטוש, ולהמיר את השיבה הביתה בהשתקעות במקום חדש. סקאלי, שהיה תמיד מוכן לזוז הצדה למענה, לחכות שתמצא את אותו דבר שיניח לה סוף סוף להרגע ולהיות היא-עצמה, נענה בחיוב. ג'ניפר ובילי טסו לפרת' למכור את ביתם ולארוז את חפציהם, וסקאלי התגייס להפוך במו ידיו חורבה עבשה לקן משפחתי. כשהגיע לאסוף את אשתו ואת בתו משדה התעופה גילה שרק בילי הגיעה. השתיים טסו יחד מפרת' להית'רו, אבל בילי לבדה עלתה על טיסת ההמשך לאירלנד. ג'ניפר, שהיתה בהריון מתקדם, נעלמה ללא מילת הסבר. בילי, שללא ספק חוותה טראומה, הפכה לילדה עצובה ואילמת.

"הרוכבים" הוא סיפור מסעו של סקאלי בעקבות אשתו האבודה. הוא מנסה להכנס לתוך ראשה, לנסות לנחש לאן יכלה לפנות ומדוע. הוא מוכן לקבל כל הסבר, החל ממתיחה וכלה בבגידה, ולשכוח את מסע העינויים שנכפה עליו, ובלבד שיוכל לרַצות אותה ולזכות להגשים את חלום המשפחה הקטנה והמאושרת, ולא משנה היכן. בכל מקום שאליו הוא מגיע, ובילי הקטנה נגררת אתו, נדמה שכולם יודעים משהו הוא אינו יודע ומסרבים לשתף אותו. אין ספק שהוא אוהב את בילי אהבה עזה, אבל ככל שהוא הולך ונסחף אל מסעו ההזוי, הוא הולך ויורד מהפסים, עד שהילדה, שיוצאת מן הארועים בשן ועין, נאלצת ליטול על עצמה את תפקיד המבוגר האחראי. אי-שם במעמקי תודעתו הוא אולי יודע שעליו לוותר, להרים ידים, אבל הוא עייף מדי, מפוחד מדי ומעוצבן מדי מכדי להכנע.

טים ווינטון, סופר מוכשר שאת ספרו "נשימה" אהבתי, בורא דמות נאהבת בקלות. אי אפשר שלא לחבב את סקאלי, את מסירותו ואת תמימותו, ואי אפשר שלא להזדהות עם כאבו, עם יסורי חוסר הוודאות.

אבל… (ומכאן קלקלנים):

מה קרה לג'ניפר? סקאלי אינו יודע, וגם אנחנו לעולם לא נדע. למה בילי טראומטית כל-כך? טיסה קצרה ללא אמה ובליווי דיילת אין בה כדי להסביר זאת. מה ארע בטיסה להית'רו? לא ידוע. הספר, שהתנהל באופן משכנע ומותח כל כך, נופח בסופו של דבר את נשמתו ללא פתרון. סיפור של אהבה בלתי מאוזנת עד כדי התעללות, על מה ולמה? חבל שהסופר בחר להותיר את קוראיו ללא תשובות.

לא ברור גם מה תפקידם של הרוכבים. סקאלי רואה את רוחותיהם של הציידים רוכבי הסוסים בטירה החרבה שליד ביתו. בילי רואה אותם רוכבים רכיבה מאומצת לצדה של הרכבת באיטליה. מן הסתם הם מייצגים את מאמציהם של האב ובתו "לצוד" את האם החמקמקה, אבל שילובם ההזוי בספר ריאליסטי אינו עולה יפה, לטעמי.

בשל הכתיבה היפה והאפיון של דמותו של סקאלי, שבשלהם מן הסתם נכלל הספר ברשימה הקצרה לפרס בוקר 1995, אני ממליצה על הספר. בשל הסיום הבלתי מספק אני נוטה להסתייג ממנו.

The Riders – Tim Winton

עם עובד

1999 (1994)

תרגום מאנגלית: איילת גורנר

ברוס פייק, פרמדיק בשנות החמישים לחייו, נקרא לביתו של נער שמת מחנק. למרות שהוא מעיד על עצמו שאינו אדם נוסטלגי, ושיכולים לחלוף שבועות מבלי שיחשוב על ימי נערותו אי-אז בשנות השבעים, מקרים כגון זה מחזירים אותו אל עיירת הולדתו בדרום מערב אוסטרליה, ואל חברו לוני. לא בכדי דווקא מקרה חנק הוא שמעורר בו את הזכרונות, שכן, כפי ששמו של הספר מעיד, הנשימה היא מוטיב משמעותי בסיפורו.

פייקלט, כפי שכונה בנעוריו, היה ילד-טוב-אוסטרליה. "אהבתי להיות בבית הספר. בכתה שרר שעמום מרגיע שגרם לחלק ממני לפרוח […] אהבתי ספרים – את ההפוגה והפרטיות שהציעו לי". הוא גדל בעיירה, שפרנסתה היתה על המנסרות שבה, בן יחיד להורים שגרתיים, כמעט משעממים. איוון לון, שכונה לוני, היה שונה ממנו לגמרי, בן לאם שנטשה ולאב אלים, חובב תעלולים ומתיחות, עבריין בהתהוות. בניגוד למופנמות השקטה של פייקלט, ללוני תמיד היו אנרגיות מטורפות. הוא היה נפש תזזיתית שגרמה לך לפרוץ בצחוק או לחוש הלם. הוא השליך את עצמו אל העולם. החברות ביניהם החלה בתחרות עצירת נשימה על קרקעית הנהר, והפכה לקשר קרוב ויומיומי. אביו של פייקלט אסר עליו לצאת אל הים, ככל הנראה משום שנוכח במקרה טביעה של חבר, אבל יחד עם לוני פייקלט אוזר עוז להפר את האיסור. השניים מתמכרים יחדיו לריגוש שבגלישה על הגלים.

אל חיי שני הנערים נכנס ביל סנדרסון, המכונה סנדו, גבר כבן שלושים וחמש, גולש נועז, להוט אחר סיכונים ואחר אתגרים. השניים מאמצים אותו כגורו, ופייקלט מרגיש כי צעידה בעקבותיו עשויה להבהיר לו אם הוא יכול לעשות משהו יוצא דופן או שהוא אדם רגיל. אווה, אשתו של סנדו, סבורה שההרפתקנות שלו נובעת מפחד להזדקן, ומכנה את דבריו "זיבולי מוח של גורו", אבל השניים מעריצים אותו, והולכים אחריו מסכנה מטורפת אחת לסכנה מטורפת עוד יותר. פייקלט המבוגר סבור בדיעבד שהאלטרנטיבה היתה גרועה יותר – להשאר בבית הספר כצוערים בצבא, "הכל כדי להכין אותנו לבגרות שבקושי הצליחה לשמור על כבודה בסוף מלחמת וייטנאם. סנדו נטה לסוג מסוים של פנטזיות ילדותיות, והמדינה לפנטזיות מסוג אחר". בזמן אמת דבקותם בסנדו נבעה במידה מסוימת מהתמכרותם לפחד. "כשלא היה לי את זה, התגעגעתי", מודה פייקלט. שנים רבות אחר כך, עדיין הוא משווה כל רגע שמח, כל נצחון, לשכרון העונג שברכיבה במרומיו של גל ולרוחב חומת המים.

טים ווינטון, חובב גלישה, שמיקם את העלילה במקום ובתקופה בהן היה הוא עצמו נער, מתאר את התבגרותו של פייקלט דרך מערכת היחסים המשתנה שלו עם לוני ועם סנדו ואווה. הוא מטפח אשליות ומתפכח, קושר חברות שנפרמת, מעריץ ומפתח מבט ביקורתי יותר. יחסיו עם הוריו הופכים בוגרים יותר, יש לו חברה ראשונה, קשר מיני ראשון. האם יוסיף לעקוב אחר לוני מאתגר לאתגר, או שיבחר לנהוג בהגיון למרות שיסתכן בהערכת עצמו כאדם רגיל בלבד? כך או כך, בחירותיו יוסיפו ללוות אותו כל חייו, והתנסויותיו כנער ישפיעו על חייו כבוגר.

"נשימה" מצטיין בתיאורים חיים של אנשים ונופים, ובראש כולם תיאורי הים, על כוחו הבלתי מרוסן, רעשיו וצבעיו. הסופר ניחן ברגישות להלכי רוח ולפרטים המרכיבים את השלם, והסיפור אמין, תוסס ומסעיר.

קטעים מהסרט

Breath – Tim Winton

אופוס

2009 (2008)

תרגום מאנגלית: בתיה זיסו