תגית: טלי קונס

כשג'ורג', רועה צאן, נמצא מת בשדה ובגופו נעוצה את, העדר שלו נותר לבדו. יחד עם החובה לדאוג לעצמו, נוטל העדר על עצמו גם את משימת פענוח הרצח של הרועה האהוב. הכבשים נעזרים בנסיון חייהם, וגם במה שהם יודעים על עולמם של בני האדם כפי שהוא משתקף ברומנים הרומנטיים שהיה ג'ורג' מקריא להם, כדי לנסות לקרוא את האנשים שסביבם ולהבין את מניעיהם.

חינו של הספר נובע מההתבוננות באנושות מנקודת המבט הבלתי מתוחכמת של העדר. כשהעדר מבין, לדוגמא, שבובת וודו מקש נועדה להפחיד את ג'ורג', תגובתו מופתעת "לנוכח טפשות אנושית מופלגת שכזאת. הרבה דברים איומים ונוראים יש בעולם, אבל קש הוא בלי ספק לא אחד מהם". או כשהאנשים מדברים על עשב ומתכוונים לסחר בסמים, העדר מתיחס למונח כפשוטו והוא נראה לו "כמעט יותר מדי הגיוני. בני האדם לא מנסים בדרך כלל להשיג מטרות סבירות כל כך". כשהכבשים משוכנעים שפענחו את תעלומת הרצח, ואין להם דרך לדבר עם בני האדם כדי לשתף בתגלית, הם מניחים שיוכלו להסביר את רעיונותיהם באמצעות ריח, שהרי לשם מה יש לבני אדם אף באמצע פניהם אם לא כדי להריח רגשות ותחושות? דילמת התקשורת עם חייזרים עולה על הדעת: אנחנו משגרים אליהם תמונות וסרטים ושידורי רדיו, תחת ההנחה שיש להם אמצעי קלט דומים לשלנו כך שיוכלו לפענח את המסרים.

כמה מן החיצים השנונים בספר מופנים אל הכנסיה. "כל האנשים האלה העריצו איזה שה, אבל שה מיוחד. הם כינו אותו "אדוני" […] על הקיר היה תלוי איש, איש עירום, ואף על פי שהיו לו המון פצעים מדממים, לא הרחתי שום ריח של דם […] יש לו המון כוח […] כל האנשים כרעו לפניו על הברכיים. והוא אמר שהוא יודע הכל". הסצנה שבה הכומר, שהכבשים משוכנעות ששמו אלוהים אחרי ששמעו אותו אומר "ברוכים הבאים אל בית האלוהים", עורך וידוי עם כבש שותק היא אחת המצחיקות בספר. אותלו, אחד הכבשים הדומיננטיים, מוצא קוים משותפים בין הכנסיה ובין קרקס שבו נאלץ לחיות במשך תקופה ארוכה.

אוהבי ספרות ייהנו למצוא בעלילה הקשרים ספרותיים, בעיקר בעיצוב דמויות הכבשים. מיס מייפל החכמה עוצבה ברוחה של מיס מארפל. היידי מדברת הרבה ובלי לחשוב. אותלו שחור, ואחיו מלמות הוא כבש נודד שהעז לעזוב את העדר. מייזי היא צעירה תמימה, וכדי שלא נתבלבל בזהותה מוצמד אליה כבדרך אגב המשפט "מה יודעת מייזי". מפקח המשטרה הוא הולמס, המודע לשמו ומספר על שוטר בשם ווטסון שבשל שמו היה מטרה לבדיחות.

היכולת של הסופרת להצמד אל נקודת המבט הכבשית לאורך כל העלילה מרשימה. הסיפור שופע הומור וחן, והתובנות הטמונות בהיפוך נקודת המבט – כבשים מתבוננות באנשים – מעוררות מחשבה.

מומלץ בהחלט.

Glennkill Ein Schafskrimi – Leonie Swann

עם עובד

2009 (2005)

תרגום מגרמנית: טלי קונס

"נעורים ללא אל" נכתב ב-1937 על ידי אדן פון הורבאט, שזכה להצלחה להצלחה כסופר וכמחזאי בגרמניה בראשית שנות השלושים, אך חינו סר ב-1933 כשביקש לכבות את הרדיו בעת נאומו של היטלר. הוא הוכנס לרשימת הסופרים המנוונים, ונמלט לאוסטריה. שנה אחר-כך שב לגרמניה, ובמשך כשנתים כתב תסריטים בכפוף להנחיות הצנזורה. כשקץ באוירה ששררה בארצו, ובעבודה תחת מגבלות שלא היה שלם אתן, עזב שוב (על כך ועוד באחרית דבר מעניינת מאת טלי קונס).

הספר מסופר מפיו של מורה צעיר, המלמד היסטוריה וגיאוגרפיה בגימנסיה. בפרק הפותח את הספר הוא מתאר בעקיפין את אוירת התקופה. העבודות שהוא בודק עוסקות בנושא "מדוע אנו זקוקים לקולוניות?", ותוכנן הוא, כהגדרתו, "חיבורים שמסיקים מסקנות שגויות על סמך הנחות עקומות". בימים כתקנם היה המורה מעיר לתלמידיו הערות הנוגעות הן לתוכן והם לדרך הכתיבה, אבל כעת על פי הכללים המורה אינו רשאי להעיר על תוכן החיבורים. כשהוא אינו מתאפק ואומר לאחד התלמידים שגם הכושים הם בני אדם, הוא מעורר עליו את חמת הוריו של התלמיד, ומקומם את תלמידיו החותמים כולם על מכתב ובו הם מביעים את רצונם לא ללמוד אצלו יותר.

רובו של הספר מתרחש לאחר מכן במחנה אליו יוצאים התלמידים והמורה, מחנה בן ארבעה שבועות שנועד לחזק את הלאומיות של הנערים, ולהעניק להם חינוך קדם-צבאי. במהלך השהות במחנה פורץ סכסוך בין שני נערים, ואחד מהם נרצח. המשפט שנערך לנער החשוד ברצח, והנסיון ללכוד את הרוצח האמיתי מתוארים בחלקו השני של הספר.

סגנונו של הספר קטוע, אולי כסממן של מחנק ושל קוצר נשימה, אולי משום שבאוירת אותה תקופה מוטב היה למעט במילים. עם זאת, לרבים מהמשפטים בספר, קצרים ותמציתיים כשל שיהיו, יש משמעות פשוטה ורובד מחתרתי כלשהו המתלווה אליה, והכפילות הזו משקפת את חייהם של מי שאינם מתיישרים בעומק לבם עם המתחולל סביבם. המורה אינו מציג עצמו כמתנגד משטר אמיץ. להפך, רוב הזמן כלפי חוץ, וגם קצת בתוך עצמו, הוא הולך בתלם, שומר על עורו. כך, למרות שהוא מתנגד לכל מה שהמחנה מייצג, הוא מודה כי "התלמידים כמובן התלהבו מכל זה, וגם אנחנו המורים שמחנו, כי גם אנחנו אוהבים לשחק באינדיאנים". וכמו כולם הוא תולה דגל לכבוד יום הולדתו של המנהיג, ומצדיק זאת באומרו כי " מי שמתעסק עם פושעים וטפשים מוכרח לסגל לעצמו התנהגות פושעת וטפשית, וָלא הוא דן את עצמו לכליה".

מכיוון שקראתי כמה ספרי עיון על עלית הנאצים, השיטות החינוכיות ורוח התקופה לא היו חדשים לי. יחד עם זאת יש בספר דרך סיפור יחודית וזוית ראיה אותנטית בזמן אמת, ולמרות שאינו רחב היקף הוא מציע שפע של תובנות ושל אבחנות מפוכחות על כוחה ההרסני של אמונה עיוורת ועל כוחו סוחף-הכל של חינוך עדרי.

ספר יוצא דופן ומומלץ

Jugend ohne Gott – Ödon von Horváth

עם עובד

2017 (1937)

תרגום מגרמנית: שירי שפירא

רואנדה היתה נתונה שנים רבות תחת שלטון קולוניאלי, תחילה גרמני, ולאחר מלחה"ע הראשונה – בלגי. הן הגרמנים והן הבלגים היו מעורבים עמוקות בכל תחומי החיים ברואנדה, ושלטונם התאפיין ביד קשה. בין השאר טיפחו את האבחנה הגזענית שבין בני הטוטסי, שהועדפו על-ידם, ובני ההוטו, שדוכאו ואולצו לעבוד עבודות כפיה (עד התקופה הקולוניאלית אמנם היתה הפרדה בין שתי הקבוצות, אך הן חיו בהרמוניה יחסית). תוצאות השנאה שטופחה ע"י האירופים ניכרו גם לאחר שרואנדה זכתה בעצמאות, והגיעו לשיא בטבח שנערך במהלך 100 ימים בשנת 1994. שמונה-מאות אלף איש נרצחו.

"מאה ימים" מתרחש בקיגאלי שברואנדה באותה תקופה. דויד הוהל, שוייצרי שהתנדב באחד מארגוני הסיוע שפעלו באפריקה, מפתח אהבה משונה אל אגת, בת המקום. כשהאירופאים מתפנים מרואנדה עם פרוץ הקרבות השבטיים, הוא מחליט בגחמה של רגע להשאר שם. בשל האקט הזה מצאתי התיחסויות רבות אל הספר הזה כאל סיפור אהבה, אבל לדעתי התיחסות כזו מחטיאה את עיקר הספר.

לב הספר, והסיבה שבגינה היכה גלים בשווייץ, הוא פעילות ארגוני הסיוע. ברפוס, מפיו של הוהל, מוצא סיבות רבות לבקר את הפעילות הזו ולהטיל ספק ביעילותה. עד מחצית הספר קשה לקלוט אם התבטאויותיו הציניות הן מעין לגלוג משולב בהערכה, אבל בהמשך הוא מסיר את הכפפות לגמרי. כך, לדוגמא, הוא מבקר את הבחירה של עשרות ארגונים שונים לפעול באותו מקום: את המיקום הוא מיחס לתנאים הנוחים יחסית ששררו ברואנדה, לעומת מזג האויר הקשה ואי השקט הפוליטי שבמדינות אחרות. מעין גישה של "בואו נעשה משהו טוב, אבל חלילה לנו להתאמץ יותר מדי". את עיקר הביקורת הוא מפנה לקשר שבין ארגוני הסיוע לשלטון המושחת, קשר שגורם לכך שהסיוע לא מגיע למי שבאמת צריך לקבל אותו, נהפוך הוא (בצרוף מקרים קראתי היום כתבה על הבצורת בסומליה: המזון הרב שנשלח מאירופה ומארה"ב אינו מצליח לפתור את בעית הרעב, משום שארגונים מקומיים מונעים את העברתו לאלה שבאמת זקוקים לו). הנה דוגמא למה שהוא כותב בהקשר זה:

מאחר שלא היתה דרך טובה יותר להוכיח את כנותנו, ואיזו קללה סודית אילצה אותנו להוכיח ולשוב ולהוכיח את הגינותנו, מאחר שלא היתה ראיה טובה יותר מאשר כביש משוטח, מכשיר טלפון שמצלצל לראשונה באיזו לשכה נידחת, עפרון שוויצרי מחודד בידו של פקיד זוטר – נתנו להם את העפרון שבו כתבו אחר כך את רשימות המוות, התקנו להם את חיבור הטלפון שבעזרתו נתנו את פקודות הרצח, ובנינו להם את הכבישים שבהם נסעו הרוצחים אל קורבנותיהם.

לא שלא היה לנו אכפת מה הם עושים בסיוע שלנו, כלומר, ודאי שהיה לנו אכפת, אבל אנחנו לא ראינו את התוצאות, ראינו רק את טוהר המידות שלנו, שציווה עלינו לעזור. ואני אפילו לא חושב שהם רימו אותנו או הוליכו אותנו שולל, הם פשוט לא הטרידו אותנו בדברים שהעמידו בספק את יושרנו.

בהמשך מתברר שבשעה קשה באמת, גם על טוהר המידות של המתנדבים לא ניתן לסמוך.

הספר נפתח במילים "ככה נראה אדם שבור": התיאור הזה מתייחס לדויד הוהל שיצא לאפריקה מלא כוונות טובות, והמציאות שברה אותו.

ספר מעניין מאוד, ולכן מומלץ.

Hundert Tage – Lukas Barfuss

הוצאת בבל

2011

תרגום מגרמנית: טלי קונס