תגית: טריזנשטט

כותרת משנה: סיפורו של הנער איוון פולק שערך עיתון ילדים בגטו טרזין

איוון פולק, שנולד ב-14 באוגוסט 1929 בנאחוד שבצ'כוסלובקיה, נשלח עם הוריו לגטו טרזין ב-1942, אחד מלמעלה משנים-עשר אלף ילדים שנכלאו שם במהלך המלחמה. בטרזין הופרדו הילדים הבוגרים מהוריהם ורוכזו במגורים נפרדים. איוון, ששלח ידו בכתיבה ובאיור עוד לפני המלחמה, ערך בחדר Q609 עיתון שקיבל את השם "קמרד", "חבר". בגליון הראשון כתב, "אני מקווה שהעיתון יהיה לנו בעתיד לחבר אמיתי", וקבע את הלוגו שילווה את עשרים ושניים הגליונות שיראו אור עד ספטמבר 1944 – לב אדום גדול. הכותבים בעיתון היו הוא עצמו וחבריו לחדר, והם גם היו הקוראים של העותק היחיד. אחרי ששמו של איוון נכלל ברשימת הטרנספורטים למזרח, חדל העיתון להתקיים. באורח נס שרדו כל הגליונות, והם מצויים היום בארכיון בית טרזין. רות בונדי תרגמה אותם ב-1997, ואיגדה אותם לספר בשם "קראו לו חבר".

מאיה פולק פותחת את הספר באוירה המזכירה ספרי נוער המתרחשים במחנות קיץ או בפנימיות. לנערים יש כינויים משעשעים שמעידים על הומור פנימי; בחדר, שהוא צפוף ומזוהם למרות מאמצי המדריכים, מתנהלים יחסים שגרתיים בין הדיירים, כאלה שניתן לצפות להם כשקבוצת נערים חולקת חלל אחד; איוון עובר בקפדנות על הגליון האחרון שהושלם, בודק שלא נפלו שגיאות, שהצבעים משביעים את רצונו, שאמו כרכה את הדפים כהלכה, וכבר מתחיל להמריץ את הנערים לספק חומר לגליון הבא. יש תחושה של חבורה מגובשת, עם מריבות וחברויות כמו בכל חברת בני נוער. "מחניים" של פרנץ מולנר עלה בדעתי, ולרגע היה מפתה לשכוח שמדובר באסירים, שחייהם מוכתבים על ידי שוביהם, שהם נאלצים ללמוד בסתר, שהשגת נייר ועפרון היא בשבילם משימה מסובכת, שבטנם הומה מרעב תמידי, ושסכנת מוות מרחפת מעליהם בכל רגע. אבל השִכחה בלתי אפשרית. הסופרת אמנם מגניבה נימה קלילה לתיאורי היומיום, אבל נימה זו דווקא מעצימה את הפער שבין הנסיונות לקיים שגרה מועילה למציאות הבלתי נסבלת שבה חיו הנערים. כחרב מעל ראשם מתנופפות רשימות המיועדים לטרנספורטים, וההמתנה לגלות מי עלה בגורל הפעם מורטת עצבים. על פני השטח הם מתקוטטים בגלל שמיכה שנשמטה מדרגש עליון במיטת שלוש קומות על ראשו של נער בדרגש שמתחת. מתחת לפני השטח שוכנות חרדה מתמדת וציפיה דרוכה לדעת אם זכו בעוד יום עם חבריהם בטרזין.

גליונות ה"קמרד" היו תערובת של ספרות עם תיעוד. איוון שקד על קומיקס בהמשכים שעניינו מירוץ מכוניות. חברו מישה קראוס כתב סיפור בהמשכים ברוח קרל מאי. לצד יצירות דמיון אלה הופיע גם טור קבוע של "תולדות החדר", ולצדו מאמרים המתארים את היומיום של החבורה. ביניהם, לדוגמא, מאמר המפגין הומור שחור ועוסק בהליכה לשירותים (הפישקולונה שאותו פירשו כ"רץ במכנסיים רטובים") בשעות בהן הורשו הנערים לעשות זאת; וגם מאמרים שהופיעו בשני הגליונות שראו אור אחרי טרנספורט שנטל שניים מחבריהם ותיארו את השבר הנורא, לצד דברי תקווה לעתיד. הסופרת הסתמכה רבות על תיאורי הכותבים בבואה לתאר את החיים בחדר ובגטו, ובראה גם תמונות מדמיונה המשתלבות בטבעיות במרקם הכולל.

פרטים קטנים מביעים יגון שקשה לבטא במילים. פרטים כגון זה: "גם את הכרית והשמיכה כל אחד סחב איתו בדרך הארוכה שהשתרעה מהבית לגטו. ראיתם פעם ילד שהוא כמעט בן 14 שקשור לכרית שלו כמו תינוק ואפילו קורא לה בשם חיבה?" הנערים, שנאלצו להתבגר מהר, עדיין היו בכל זאת ילדים על פחדיהם ומריבותיהם וחסרונותיהם, חלקם אהודים יותר, חלקם אהודים פחות, אבל משותף להם הצורך למלא את החיים בתוכן כלשהו שאולי יאפיל על זוועת חייהם. "קמרד", כמו גם השיעורים בסתר עם המדריכים, סיפקו להם מפלט שכזה.

ב-12 באוקטובר 1944 נשלח איוון עם הוריו למזרח. הוא הגיע אל אחד ממחנות קָאוּפֶרינג, מחנה משנה של דכאו, צורף לאסירים שהועבדו בפרך בבניית מפעלים תת-קרקעיים, ולא שרד. ב-19 בינואר 1945 נספה. מן החברים בחדר שרדו רק ארבעה נערים ומדריך אחד. מישה קראוס, אחד מהארבעה, כתב אחרי המלחמה על שעבר עליו באושוויץ לאחר ששולח מטרזין.

איוון פולק לא היה האסיר הצעיר היחיד במחנות ובגטאות שמצא מפלט ביצירה. בחדר אחר בטרזין חי פטר גינז הצעיר בכשנה מאיוון, שערך אף הוא כתב עת, ושהיומן שכתב לפני שנכלא בגטו פורסם אחרי שציור שלו נלקח לחלל על ידי אילן רמון. בגטו וילנה שמואל בק בן התשע לא חדל לרגע לצייר. לעולם כנראה לא נכיר את כל הנערים והנערות שנאחזו בחיים ובתקווה, שבחרו לוגו של אהבה. יבורך כל מי שמציב להם יד זכרון רגישה ומכבדת, כפי שעשתה מאיה פולק בספר זה.

הקומיקס של איוון והסיפור של מישה מצורפים בשלמותם לספר, יחד עם מספר מאמרים. אסיים את הסקירה בקולו של איוון המתאר את העבודה על העיתון, ובהמלצה חמה על קריאת הספר.

איך נוצר "קמרד"

מתקבל על הדעת שבבית קראתם בכתבי עת שונים מדורים על עשייתם ולכן החלטתי, לפי עצת מישקוס, שגם אני אכתוב מאמר כזה. בשעה שבבית עבר כתב העת דרך כל מיני משרדים, בתי דפוס ואולמות, העיתון ’קמרד‘ נוצר בדרך הפשוטה ביותר אצלי על המיטה.

בשעה שבבית היו דרושים לייצור ניירות רבים, צבעי דפוס ומכונות שונות, ללידת ’קמרד‘ דרושים לי שני גיליונות נייר, דיו, עט, עיפרון, מחק וצבעי מים. אך עתה נעזוב סופית את כתב העת בבית ונקדיש את עצמנו בלעדית לעשיית ’קמרד'.

 גלינג-גלינג – אני מתחיל:

השגת החומרים היא אחד משלבי הייצור הקשים ביותר. המצרך החיוני ביותר לכתיבה הוא נייר. לשני הגיליונות הראשונים תרם שולקה את הנייר, לגיליון 3 כבר הייתי צריך לתבוע אותו ממנו, ולגיליון 4 נתן לי אותו רק ברגע האחרון. עבור גיליון 5 מצאתי נייר טוב למדי בתיק שלי. לגיליון 6 כבר לא היה לי נייר. על אף הכול השגתי סוף סוף נייר, אבל הוא צמא נורא והכול נספג בו כמו בנייר סופג.

לגיליונות 7 ו-8 תרם האן את הנייר, וזהו נייר טוב מאוד. נותר לי עוד נייר לארבעה גיליונות ואחר-כך – נראה. את העט הלווה לי שולינה, אבל יש בו פגם אחד – הוא משאיר סימנים בולטים על האצבע והאמה שלי, מפני שהוא סדוק והדיו צובעת נהדר את אצבעותיי. קאמצ‘וס הלווה את המחק, אבל יש לו תכונה מעניינת. כל רגע הוא נעלם לי ואחרי כמה זמן מוצאים אותו או על הריצפה או אצל גרוטה.

את צבעי המים נתן לי בק, את המכחול מישקוס, סרגל מצאתי לא מזמן אצל אבא ומייד החרמתי אותו. עפרונות יש לי מספיק, מפני שמי שמוצא איזשהו עיפרון נותן לי אותו ואומר: "אני תורם אותו ל‘קמרד‘". לייצור אני לא זקוק ליותר, אלא לכמה ניירות משומשים לטיוטות הציורים, וכן, שלא אשכח, לעפרונות צבעוניים שקיבלתי מלקנר. נוסף על כך אני זקוק למנוחה לשם כתיבה, אבל על כך במדור ”כתיבה“. כאן אני מסיים את הקטע הזה.

 על החתום,

זגובנינה (איוון פולק)

בית טרזין

2023

תרגום מצ'כית: ד"ר תרזה מייזלס

"מה שנחשב עכשו די רגיל בטח היה מעורר מהומה בימים נורמליים", כתב פטר גינז, נער כבן שלוש-עשרה, ביומנו ב-1 בינואר 1942. פטר, בן לאב יהודי ולאם ארית שנפגשו בקונגרס אספרנטו, נחשב בפראג הכבושה על ידי הנאצים למישלינג, בן תערובת. הצוים והמגבלות שחלו על כלל היהודים חלו גם עליו, בהבדל אחד: עד הגיעו לגיל ארבע-עשרה היה מוגן מפני גירוש. עד כחודשיים לפני שנקרע מזרועות משפחתו ונשלח לטרייזנשטט, ניהל יומן, שנמצא רק עשרות שנים אחר-כך. האיש שמצא את היומן ואת ציוריו של פטר בדירה שרכש נמנע משום מה מלזרוק אותם, יחד עם חפצים אחרים שלא היה לו בהם צורך. פטר זכה לפרסום עולמי כשהאסטרונאוט אילן רמון לקח אתו למעבורת החלל קולומביה את ציורו "נוף ירח". אחרי שהחללית התפרקה בשובה לאטמוספרה של כדור הארץ ב-1 בפברואר 2003, היום בו היה פטר חוגג את יום הולדתו השבעים וחמישה לולא נרצח באושוויץ, הבין האיש שהחזיק ביומן ובציורים את הקשר ביניהם ובין הנער. יד ושם וחוה פרסבורגר, אחותו של פטר, רכשו אותם.    

חוה פרסבורגר ערכה את הספר, הכולל את יומנו של אחיה. ג'ונתן ספרן פויר כתב הקדמה, העוסקת בעיקר בכוחן של המילים. חוה הוסיפה למהדורה העברית דברי מבוא, שבהם היא מספרת על אישיותו של הנער ועל השנתים שעברו עליו בטרייזנשטט עד שנשלח לאושוויץ. גם דברי הסיום הם שלה, והם כוללים קטעים מיומנה משנת 1944 שמספרים על פגישתם, לאחר שאף היא נקרעה ממשפחתה שנתיים אחריו, ועל פרידתם הסופית. הספר מסתיים במאמר מאת ליאו פאוולאט, מנהל המוזיאון היהודי בפראג, אודות חשיבותו של הזכרון.

יומנו של פטר נכתב בלקוניות מסוימת. מדי יום ביומו כתב היכן היה – "בבוקר בבית, אחר הצהרים בחוץ" – ודיווח בקצרה על ארועים ראויים לציון, אם היו כאלה. העסיקו אותו, כמובן, פכים קטנים מבית הספר ומן הבית, משחקים עם חבריו, ביקורים משפחתיים, ושאר זוטות יומיומיות. ולצד אלה הלכה וגברה נוכחות הנסיבות החדשות של חייו. ברשומה הראשונה ביומן מ-19 בספטמבר 1941 כתב: "אמרו ליהודים לענוד סמל שנראה בערך כך", וכאן צייר את הטלאי הצהוב, ושני משפטים אחר כך כבר חזר אל היומיום: "יצאנו לשוט בסירה". כשבועיים אחר כך סיפר שצם ביום כיפור, ובמשפט העוקב כתב: "המון אנשים הוצאו להורג על תכנון פעולת החבלה, החזקת נשק בלתי חוקית וכולי". יהודים גורשו בקצב הולך וגובר, תחילה לפולין ואחר-כך לטרייזנשטט, ופטר מנה אותם בשמם, כמעט בהשלמה (לספר צורפה רשימת כל האנשים שהוזכרו ביומן בציון גורלם. מעטים מאוד שרדו). מדיווחיו אפשר לחוש במחנק שהלך וסגר על יהודי פראג. רובם לא ידעו מתי יגיע תורם להשלח הרחק מביתם, ועדיין האמינו שמדובר רק בישוב מחדש. רובם ככולם נקראו חדשות לבקרים לבצע עבודות כפיה, כמו פינוי שלג מהרחובות או פירוק ספסלים שנלקחו מבתי כנסת כדי שיהפכו לעץ הסקה, עבודות שפגעו בבריאותם. גזירות חדשות אבסורדיות נגזרו מדי יום, ובעקבות אחת מהן – האיסור על היהודים להמצא במקומות מסוימים לאחר מותו של היידריך – כתב: "במקום לזכור את כולם, אני מעדיף לשבת בבית". היומן מסתיים ב-9 באוגוסט 1942 במילים "בבוקר בבית". ב-22 באוקטובר קיבל את ההוראה להתייצב לגירוש באותו היום. חוה פרסבורגר כותבת כי כתב ידו של פטר הלך והפך עצבני יותר ככל שהתקרב מועד הזימון הצפוי. נראה שבאוגוסט איבדה בעיניו הכתיבה ביומן את טעמה לנוכח האיום המתקרב.

מתוך הדיווחים על קולות המלחמה, על הגזירות ועל הגירושים, וגם על היומיום הפרטי שלו, עולה דמותו של נער מלא חיים, חובב מעשי קונדס – "בהפסקה בשיעור ספורט נעלתי את המלתחה בחתיכת חוט ברזל כששלושה מאמנים בפנים" – חברותי ויצירתי. הוא ארגן הגרלה למען חבר שחלה בשחפת, היה אחראי על כתב העת של התלמידים, עסק בהמצאות, המציא כתב סתרים כדי לספר על חדשות ששמע בתחנות זרות, ובין גיל שמונה לארבע-עשרה כתב חמישה רומנים בהשראת ז'ול ורן. הציור שלקח אתו אילן רמון לחלל משקף את היקסמותו של פטר ממעשי הרפתקאות ומתחזיות עתידניות. גם בשתי שנותיו בטרייזנשטט הוסיף להיות פעיל ולתכנן את העתיד. אחותו מספרת שכשחלתה בטרייזנשטט ואושפזה, פטר העביר אליה מכתב באנגלית, וביקש שתשיב באותה שפה כדי להתאמן, כי אנגלית תהיה שפה חשובה אחרי המלחמה. ברשימות שנותרו מתקופה זו דיווח על ספרים שקרא, על ציורים שצייר ועל מפגשים לימודיים בסתר. הוא היה הכוח המניע של כתב עת בגטו, והוסיף לכתוב מאמרים, שירים וסיפורים, חלקם נכללים בספר. בכתיבה זו חרג מן הלקוניות היחסית של יומניו, ונתן ביטוי עז לרגשותיו ולדעותיו.

פטר גינז, נער תאב חיים ואופטימי, הונצח באופנים שונים – קנטטה נכתבה לכבודו, בול דואר הוצא בצ'כיה עם תמונתו ועם "נוף ירח", אבן זכרון נקבעה ליד ביתו, ואסטרואיד קרוי על שמו. יומנו, שראה אור בצ'כית ותורגם למספר שפות, מרגש ומעורר צער רב. חוה פרסבורגר ערכה את הספר ברגישות ובאיפוק, והוא ראוי עד מאוד לקריאה.  

עורכת: חוה פרסבורגר

יד ושם ודביר

2008

תרגום מצ'כית: יוליה אלעד-שטרנגר וחוה פרסבורגר

"נופים ממטרופולין המוות" נכתב על ידי אוטו דב קולקה, המשמש כאן בשני "תפקידים": כעד, שחווה את השואה בבשרו ובנפשו, הוא מספר ומעיד על חוויותיו, כהיסטוריון הוא מתייחס לעובדות ההיסטוריות ולמשמעותן (בעיקר במאמר החותם את הספר), ותחת שני הכובעים כאחד הוא עוסק בשאלת ההתמודדות עם הזכרון והחיים עם הטראומה.

את הספר פותחים שני עמודים גדושי דברי הלל ממקורות שונים, שפורסמו בעקבות הוצאתו של הספר לאור באנגלית בהוצאת "פינגווין". לדעתי, ההמלצות הגלומות בהם מופרזות וחוטאות במקרים מסוימים לרוח הספר. לא שהספר אינו ראוי להמלצה, נהפוך הוא. אבל מוטב היה להניח לו לדבר בעד עצמו, ולהניח לקורא להתרשם מן הדברים מתוך עולמו הפנימי, ולא להעמיס סופרלטיבים שמקומם יכירם בפמפלטים יחצנ"ים. נראה לי שקצת פספסתי את עומקו של הספר בתחילתו, כי באופן לא מודע חיפשתי בו את מה ש"אמרו" לי לחפש.

המספר נולד בצ`כיה ב-1933, ואת שנות השואה עבר כילד וכנער צעיר. הוא נשלח למחנה טרזינשטט, ומשם למחנה המשפחות באושוויץ-בירקנאו. המחנה הזה היה חריג בנוף מחנות המוות: תושביו לא עברו סלקציה, הורשו ללבוש את בגדיהם שלהם, וניהלו את חייהם התרבותיים באורח אוטונומי יחסית. במאמר הנכלל בספר הוא מסביר את יעודו של המחנה כאמצעי תעמולה להוכחת חייהם הטובים של היהודים. כשלא היה בתעמולה עוד צורך, נשלחו תושביו להשמדה.

קולקה ההיסטוריון עוסק בין השאר בחקר האנטישמיות מהעת החדשה עד ל"פתרון הסופי" ובחקר השואה. בעבודתו כחוקר הוא שומר על ריחוק מנושאי הכתיבה והמחקר. בספר הזה הוא מנסה להתמודד כאדם, ולא כאיש מקצוע, עם זכרונותיו. הספר נע בין זכרונות פרטיים, לנסיון לארגן אותם ולהבין את משמעותם כחוקר. יותר משהוא מספר זכרונות, הוא בודק את הזכרון עצמו, את מה אנחנו זוכרים ומה לא ולמה. ההמלצות בתחילת הספר מדברות בין השאר על מבט אותנטי של ילד, אבל לזה אין כמעט ביטוי בספר. קולקה המבוגר חוזר לשואה, אך לא כילד, אלא כמבוגר התוהה על עיבוד חוויותיו של הילד. זו אינה ביקורת שלילית, כמובן. ההתיחסות שלו לאספקט הזה מרתקת בעיני.

דווקא ההימנעות (לתחושתי, הימנעות לא מכוונת) מזכרונות ישירים, הופכת את חווית הקריאה למצמררת, כשהוא מתאר תמונות מחייו באותה תקופה רעה. לדוגמא, תיאור אמו הכותבת בקרון פתקים המעידים על גורלם, ומפזרת אותם ברוח בתקווה שיגיעו אל בני משפחתה, קורע לב, דווקא בשל פשטות התיאור. יתכן ששירו הידוע של דן פגיס, ידידו הקרוב של הכותב, נותן ביטוי לאפיזודה הזו:

כתוב בעיפרון בקרון החתום

כאן במשלוח הזה

אני חוה

עם הבל בני

אם תראו את בני הגדול

קין בן אדם

תגידו לו שאני

הספר עוסק במגוון נושאים מעניינים. לדוגמא, הוא מדבר על חלומות הנקמה שרקמו הכלואים בשוביהם, ומנתח בצורה מרתקת את השאלה מדוע בתכנוני הנקמה לא נבנה מחנה אושוויץ דמיוני, שבו יתהפכו תפקידי המענים והמעונים.

הספר מורכב מקטעים שמקורם בראיונות שהוקלטו בעבר, ומקטעי יומנים שכוללים בעיקר חלומות. כאמור, מצורף גם מאמר מחקרי אודות מחנה המשפחות. הספר מלווה בתמונות רבות, רובן צולמו בביקוריו של הכותב באתרי ההשמדה שנים אחרי השואה. נוגעים ללב במיוחד ציורים שצוירו על ידי ילדי המחנה בשהותם שם.

סגנונו של הספר אינו אחיד ואינו מתפתח בקו לינארי מנושא לנושא. בעיני הפיזור הזה, שאולי יש בו להעיד על ההיסוס לגעת בזכרונות באופן הישיר ביותר, עושה את הספר אמין ביותר ומאוד נוגע ללב.

בשורה התחתונה: ספר עדות מרתק ובלתי שגרתי, שבו זכרונות משולבים בפרקי הגות.

ידיעות ספרים

2013