תגית: טרינידד

מר ביזוואז, תושב טרינידד ממשפחה הודית, מת בהיותו בן ארבעים ושש, מספר שבועות אחרי שפוטר מעבודתו. במספר עמודים בפתח הספר סוקר הסופר את חייו של גיבורו, חיים של מצוקה ושל סכסוכים, שגולת הכותרת שלהם היא הגשמת החלום לחיות בבית משלו, משוחרר מכבלי משפחת אשתו שבצלה חסה רוב ימיו. אמנם הבית נקנה בחופזה, מבלי לתת את הדעת על אינספור ליקוייו שמעולם לא תוקנו, ואמנם מר ביזוואז שקוע בגינו עד צוואר בחובות שאין לו סיכוי להחזיר, אבל הוא חושב בסיפוק כי "מה נורא ודאי היה זה, לעת הזאת, להיות בלעדיו; למות בין בני משפחת טולסי, בתוך העניות של אותה משפחה גדולה, מתפוררת ואדישה; להשאיר את שאמה והילדים ביניהם, בחדר אחד; גרוע מזה, לגמור את החיים בלי שנסית אפילו לתבוע לעצמך את מנת חלקך תחת השמש; לגמור את החיים ולמות כמו שנולדת, מיותר ומקופח".

מר ביזוואז נולד בחצות, שעה לא מוצלחת על פי האמונה המקומית. על פי תווי פניו קבע הפאנדיט כי הוא עתיד להיות נואף, בזבזן ושקרן, וכי ימיט אסון על אביו. הוענק לו השם מוֹהוּן, האהוב, אך הוא בהחלט לא חש ככזה. אחרי שאביו מת כשצלל לאגם כדי להציל את בנו שבטעות סבר כי טבע, והתממשה נבואת האסון, עברו הילד עם אמו ואחותו להתגורר בחדר אחד בבקתת חומר בחצר האחורית של דודתו. חיים של תלות ושל בושה ציפו לו מעתה והלאה. הוא ניצל את כשרונו בשרטוט אותיות כדי להתפרנס בדוחק כצייר שלטים, אבל חש שאינו חי ממש. "הוא התחיל לחכות, לא רק לאהבה, אלא שהעולם יגלה את מתיקותו ואת הרומנטיקה שבו. הוא דחה את כל הנאתו בחיים עד ליום ההוא". בהלך רוח זה נחו עיניו על שאמה הצעירה. הוא העז להגניב אליה פתק אהבה, וחיש קל מצא עצמו נשוי לא רק לאשתו אלא לכל משפחתה, שנוהלה ביד רמה על ידי אמה של שאמה ועל ידי גיסה.

אחרי ההקדמה הנוגה, ואחרי תיאור ילדותו העצובה של מר ביזוואז, הלב יוצא אליו. ואז מהפך. במקום לטפח אושר עם האשה שבה בחר, הוא בוחר להלחם בכל. במשפחה שסיפחה אותו אליה, באשתו, בילדים שיוולדו לו. הוא הופך בתוך יום לגס רוח, רודן, מתנשא בזכות השכלתו היחסית, שולל הכל. הוא עוזב בכעס, חוזר כנוע, עוזב שוב וחוזר חלילה. הוא עוקר מחדרו בבית המשותף עם שאמה ועם הבת שנולדה להם כדי לנהל חנות מכולת של המשפחה, ומביא אותה אל עברי פי פחת. מנסה לבנות בית, וכושל. שב ומסתכסך עם משפחת אשתו, ומאמלל את ילדיו. אותה תחושה קדומה שאינו חי באמת ממשיכה לפקוד אותו, כי "מעולם לא נטשה אותו ההרגשה שאיזו מטרה נעלה יותר מזומנת לו". משפחתה של שאמה אכן דוחקת אותו לשוליים, אבל הוא מצדו אינו עושה שמץ של מאמץ אמיתי להיטיב את חייו, ורוב הזמן הוא די מעורר בחילה.

ולא שאין לו פוטנציאל לחיות חיים טובים יותר. במשך כמה ימים של חסד הוא שרוי לבדו עם בנו, והוא מנצל זאת לעורר בילד ענין במדע ובטבע. אבל דבקותו בבית המתפורר שבנה לעצמו הורסת גם את ההזדמנות הזו. מר ביזוואז הוא, כאמור, משכיל יחסית לסביבתו, אבל אינו מנצל את ידיעותיו כדי להיטיב את חייו. נוח לו יותר להתקרבן. "הוא האשים את אביו; הוא האשים את אמו; הוא האשים את בני טולסי; הוא האשים את שאמה. אשָם תכף לאשָם והכל שימש אצלו בערבוביה". רק אחרי לידת ילדו הרביעי, כשהחיים בבית טולסי הפכו בלתי נסבלים, קם והסתלק מבלי לומר שלום בתחושה ש"העבר היה מזויף, שורה של תקלות מתעתעות. החיים האמיתיים ומתיקותם המיוחדת היו לפניו: עדיין היה מתחיל". לראשונה בחייו נקט יוזמה והשיג עבודה כעיתונאי, והפך לאדם בעל ערך בעיני עצמו ובעיני אחרים. זה לא שינה במאומה את יחסו כלפי בני משפחתו. גם כשבמקרה שמע את שאמה משוחחת עם המנהלת שלו במשרה הבאה שהשיג, והבין כי "מעולם לא דימה בנפשו ששאמה מתמצאת עד כדי כך ויש לה דעות קדומות חותכות כל כך", לא השתנה דבר ביניהם. חיים שלמים בוזבזו בתחושה של המְתנה מתמדת, בהחלטות חפוזות, בהפסדים ובכשלונות.

וכל הזמן דיבוק הבית, מתפורר ככל שיהיה, הסמל לעצמאות, לזהות נפרדת, לניצחון, מעניק תחושה של בעלות, של שליטה.

ו.ס. נאיפול ביסס את הספר על משפחתו שלו, ואולי משום כך נגע ללבי יותר מכולם הבן אנאנד, בן דמותו שלו, שכאבו בשל נסיבות חייו מתואר בחיות יתרה. הכתיבה שלו מצוינת, מדויקת, אמינה, והספר זכה להכלל ברשימות קריאה נחשבות בצדק. לא ברור לי אם ביקש להבהיר את התנהלותו של אביו, אבל מבחינתי נותרה בלתי פתורה השאלה מדוע דחף מר ביזוואז את עצמו במו ידיו עמוק יותר ויותר אל זרועות האומללות למרות כישוריו וכשרונותיו, וחבל. יחד עם זאת, ולמרות סלידתי מדמותו, הספר, בתרגומו היפה של אהרן אמיר, ריתק אותי.

A House for Mr Biswas – V. S. Naipaul

זמורה ביתן

1985 (1961)

תרגום מאנגלית: אהרן אמיר