תגית: יאיר זקוביץ

"כל דור חייב ללמוד את ספרות הדורות שקדמוהו, אם יחפץ לבו להמשיך את השלשלת, לרשת ולהוריש. מי שלא ילמד, מי שלא ישלח ידו ליטול מן השפע, לא יוכל לפשוט את ידו ולהעניק דבר לבאים אחריו"

כותרת משנה: מהפכת אלוהים

התנ"ך, קובץ ספרי הקודש היסודיים של היהדות, פותח ב"בראשית ברא אלוהים", ומבשר בכך על המהפכה המונותאיסטית, החלפת האמונה באלילים באמונה באל יחיד. יאיר זקוביץ, פרופסור אמריטוס בחוג למקרא באוניברסיטה העברית, מוצא בתנ"ך מהפכות רבות ומשמעותיות נוספות, ומציג אותן כאן. מהפכות אלה ברובן השפיעו לא רק על ההיסטוריה היהודית, אלא על החברה האנושית כולה.

בספר "לא כך כתוב בתנ"ך", שכתב זקוביץ יחד עם אביגדור שנאן, פרופסור אמריטוס בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית, הציגו הכותבים מסע ארכיאולוגי בתנ"ך, שביקש לעמוד על מסורות קדומות שהודחקו מפני הקאנון, אך הותירו עקבות בטקסט. שיטת המחקר כאן דומה. בכל אחד מפרקי הספר הכותב מציע פרשנות, מצביע על כוונות המחברים, תוך שהוא עומד בהרחבה על המשמעות העמוקה של כל אחת מן המהפכות ועל אופן התגבשותה.

מלמד המהפכה המונותאיסטית, הספר עוסק בשש-עשרה מהפכות נוספות. יצירת סיפורת רחבת יריעה על רקע מיעוט סיפורים במרחב שסביב ישראל הקדומה; שילוב בין חוק להיסטוריוגרפיה, עירוב חסר תקדים של חוקים וסיפורים היסטוריים; חוק אלוהי ולאומי; יום השבת, יום מנוחה שבועי לכל; גמול אלוהי, חטא ועונש אך גם יחס מיטיב לראויים לחסד; אופוזיציה למוסד המלוכה שהיה סוג השלטון המקובל במרחב; יחוד עיר קודש יחידה לעומת ריבוי מקומות פולחן; הנבואה כביקורת מוסרית ולא רק כחוזה עתידות; יעוד ירושלים כבית תפילה לכל העמים ולא רק כמרכז קודש לעם היהודי בלבד; דמוקרטיזציה של התפילה הבאה לידי ביטוי בריבוי הקולות בתהילים; תפיסה אופטימית של העתיד גם אם תבואנה קודם תלאות; הטמעת ספרות חול בתוך ספרות הקודש תוך התאמת הראשונה לרוחה של השניה; מדרש ופרשנות פנים מקראית; קאנוניזציה, הפיכת ספריה לספר קדוש אחד; הפצת הקאנון לכל העם.

לא אתיימר להקיף את הספר בסקירה. אתייחס לנקודות מעטות ממנו.

זקוביץ סבור כי יש רגלים להנחה שהסיפור המקראי, בטרם הועלה על הכתב, הוצג בפני העם כמחזה, וככזה גם נכתב. הוא מגיע למסקנה זו מאופי הסיפורים, שהם כמעט לחלוטין נטולי תיאורים, דמויותיהם מעטות, העלילה כולה מתרחשת מול עיני הצופה/קורא, ולעתים קרובות היא מסתיימת בפינוי הבמה מן ה"שחקנים".

הנביאים, שרצו למשוך את תשומת לב המאזינים, נקטו תכסיסים שונים, בין השאר רטוריים. דוגמא לכך מצויה בפרק ב' בעמוס. הנביא מונה באוזני מאזיניו ממלכת ישראל את פשעי מואב ואת העונשים שיחולו על ראשם, נושא קל לעיכול. מכאן הוא עובר לפשעי ממלכת יהודה ולעונשים הצפויים, והקהל מן הסתם מרוצה. כעת, כשהקהל שבוי, הוא הנביא יכול להגיע לעיקר, פשעי ישראל.

"דרכם של מחוללי מהפכות בשדה הדת להציג את פועלם כגילוי של שמרנות ושיבה אל המקורות, אל העבר". סיפורי עבר נערכו בהתאם, והדוגמאות רבות, ביניהן יצירת זיקה בין סיפורו של אברהם לירושלים כדי לשכנע בקדושתה ובמרכזיותה.

"ספר התנ"ך הוא מערכת דרכים מסועפת המחברת רחוקים וקושרת אותם זה לזה. משוררים מפרשים כתובי סיפור, מספרים מפרשים כתובי שירה, נביאים מפרשים את התורה, ולא נגזים אם נקבע כי אין יחידה ספרותית במקרא הניצבת לעצמה, מנותקת ועצמאית, שאין שואבים מבארהּ ואין מטילים עליה אור חדש, וכל יחידה עשויה לזכות לפירושים הרבה". אין ספק שקריאת התנ"ך באופן זה מרתקת, והספר שופע הדגמות מעניינות.

בין אם ניגשים לספר מנקודת מוצא של אמונה, ובין אם מנקודת מוצא של ענין היסטורי, הוא מרתק. אין לבקש בתנ"ך את הדיוק ההיסטורי העובדתי, אלא את המרחב הרעיוני, ויאיר זקוביץ מיטיב לנווט בו ולהסביר אותו.

מומלץ בהחלט

מאגנס

2019

יאיר זקוביץ, פרופסור אמריטוס למקרא, ואביגדור שנאן, פרופסור אמריטוס לספרות, מציגים ב"לא כך כתוב בתנ"ך" את תוצאותיו של מעין מסע ארכיאולוגי בטקסט המקראי. בשונה מארכיאולוגיה היסטורית, הנוברת בשכבות קדומות יותר ויותר, ה"ארכיאולוגיה" שלפנינו מבקשת את מקורותיה במקורות קדומים ומאוחרים, בספרים חיצוניים ובספרות המקרא, בתרגומים עתיקים ובנוסח שומרון, ועוד.

נקודת המוצא של החוקרים היא ההבנה כי העלאת סיפור מסיפורי המקרא על הכתב העניקה מעמד רשמי לפרשנות אחת שלו על חשבונן של מסורות אחרות. יחד עם זאת, הטקסט שהתקבע והתקדש אינו מצליח להעלים או לטשטש לחלוטין את הגרסאות החילופיות שהיו יכולות להפוך לקנון אילו נכתבו על ידי היסטוריוגרפים אחרים. מי שמחזיק במפתחות הנכונים, כהגדרתם, יכול לגלות מידע היסטורי מרתק, ולחשוף את שהתרחש מאחורי המלים ואת כוונותיהם של הכותבים. החוקרים מדגישים כי אין בכוונתם "לעקור ולו אות אחת מן התורה", ועבודתם מטרתה להעשיר את התמונה.

האם המקרא מציג עובדות כהוויתן? לתפיסתם, אין חשיבות לאמיתותן של העובדות ההיסטוריות והביוגרפיות, רק לאופן שבו התקבעו בתודעה, ומטרת המחקר אינה לשחזר את ההיסטוריה, אלא לתרום לשחזור הרעיונות. התורה עצמה, לדבריהם, לא חתרה אל הכרונולוגיה, אלא ביקשה "לשרת מטרה נאצלת הרבה יותר: לחנך את העם, לצרוף את אמונתו, לטהרה מאבק של אלילות ומיתוס, לכבסה ולנקותה מביטויי וולגריות ומפגמי מוסר". לשם כך נאלצה, בין השאר, לדחוק החוצה את המסורות האסורות על פי הנורמות התיאולוגיות שלה. אלא שהמסורות האלה מצאו להן ביטוי במקורות אחרים, ב"פריפריה", במדרשי חז"ל, בתרבויות שינקו מן היהדות ובאלה שקדמו לה. גם כותבי התורה עצמם, שהבינו שבלתי אפשרי לעקור לחלוטין מסורות שעברו מדור לדור, שילבו בטקסט רמזים למסורות אלה, תוך התאמתן למסר המבוקש. בהקשר זה יש לומר כי העובדה שסיפור כלשהו, עליו מסתמך המחקר, עולה על פני השטח שנים אחרי כתיבת התנ"ך, אינה פוסלת אותו לעדות. יש לזכור כי סיפורים מעין אלה הסתמכו על מקורות קדומים יותר, בעל פה ובכתב, שאבדו לנו. המסורות הקדומות עברו גלגולים עם השנים, והמדרשים בחלקם מביאים לידי ביטוי את ההתמודדות איתן.

הספר כולל שלושים פרקים, כל אחד מהם חוקר ארוע מקראי אחר. שלושים הפרקים מכונסים תחת ארבעה נושאים: עולם המיתוס, פולחן ומקומות קדושים, יסודות ביוגרפיים בתולדות גיבורי המקרא, ובינו לבינה. כמה מן הנושאים הפתיעו אותי יותר מהאחרים. אחד מהם הוא עגל הזהב: כותבי הספר טוענים כי ירבעם בן נבט, שבנה עגלי זהב בבית אל ובדן, לא ביקש ליצור פולחן חדש, אלא הביא לידי ביטוי את המסורת שבה החזיקו בני ממלכת הצפון, ולפיה פסל העגל היה סמל לגיטימי לנוכחותו של אלוהי ישראל. יתכן שהאופן בו נכתב סיפור העגל בסיני נועד להכפיש בדיעבד את מעשהו של ירבעם. יש לזכור כי ירבעם, שמרד בבית דוד וייסד את ממלכת ישראל, היה האיש השנוא ביותר על עורך ספר מלכים, שהיה מן הסתם איש שבט יהודה מנאמני שושלת דוד.

נושא מפתיע נוסף הוא קיומה של מסורת חילופית לתולדות ישראל בעידן המקרא, מסורת שאינה כוללת את ירידת יעקב ובניו למצרים ואת השעבוד הממושך. הרמז לכך מוצפן בדברי הימים בהתיחסות לאפרים ולבניו כאילו נולדו בארץ ישראל.

בין הנושאים המעניינים בספר אזכיר את הפרקים העוסקים במשה, שדמותו ופועלו הודחקו במתכוון כדי למנוע פולחן אישיות, וכדי לא להעמיד אותו במעלה קרובה לאלוהים; את מאמציה של התורה לטעון כי לא ארע דבר בין שרה לאבימלך ובינה לבין פרעה, מאמצים המעידים על קיומה של מסורת שטענה את ההפך; את הקוים הביוגרפיים המקבילים בין משה לאליהו ולישו; ואת אשר ארע בין נוח לחם בנו, מקרה שלגביו המקרא מפזר ערפל פרשני, מעודד את הקורא להתלבט ולבחור פרשנות משל עצמו. כמה מן הפרקים עוסקים בדמותו של יעקב, ואני ממליצה לקרוא את ספרו של יאיר זקוביץ, "יעקב", המוקדש כולו לאב השלישי.

"לא כך כתוב בתנ"ך" מציע קריאה שונה ומעמיקה במקרא. הספר מעשיר ומרתק, ומומלץ בהחלט.

ידיעות ספרים

2004

כותרת משנה: הסיפור המפתיע של אבי האומה

יעקב, השלישי בסדר האבות, הוא גיבורו של הספר הזה. יעקב חרוט בזכרון הקולקטיבי בשלל תמונות מגוונות. הוא הגבר המאוהב, שעבד שבע שנים כדי לזכות להנשא לרחל אהובתו, ומצא עצמו נשוי במרמה לאחותה. הוא האב המיוסר שהאמין כי יוסף בנו האהוב נטרף, וספג מנת יסורים נוספת כשנאלץ לשלוח את בן הזקונים שלו, בנה השני של רחל, למצרים. אבל הוא גם האח שהשתלט על הבכורה תמורת המחיר הזעום של נזיד עדשים, והוא הבן שבא מחופש אל אביו המתעוור כדי לסחוט ממנו ברכה. יעקב הוא, אם כן, דמות של אדם בשר ודם, לא של גיבור, הוא דמות פגומה ולעתים בלתי מוסרית. יאיר זקוביץ פותח את הספר בתשובה לשאלה מדוע בחרו כותבי התורה להציג אותו כך, במקום ליצור דמות מופתית שתהווה סמן ודגם. שתי תשובות לכך: האחת, כדי לא לפתח פולחן אישיות שיאפיל על פולחן האלוהות. השניה, כדי ללמד לקח באמצעות חטא ועונש.

השאלה המעניינת הזו היא רק פתיח לשורה ארוכה של שאלות העולות מן הטקסט המקראי. התורה, כידוע, נוקטת לשון מינימליסטית, אינה מרבה בהשתפכויות ובפרשנויות, ומשום כך לכל מילה שנבחרה להכלל בסיפור יש משמעות, אותה מוזמן הקורא לנסות לפענח. "יעקב" הוא מלאכת בלשות, המתחקה אחר כוונתם של הסופרים, מנסה לחלץ את הטקסט המקורי מן הטקסט שנקבע כסופי, חוקרת מקורות מידע אחרים, וממקמת כל פסוק בהקשר הפוליטי-חברתי שאותו בא לשרת. המשפט הידוע "אין מוקדם ומאוחר בתורה" מקבל משנה תוקף כשמתברר שאין מדובר בנוסח רציף ואחיד, אלא בפסיפס שהורכב עם השנים על פי צרכי ההיסטוריוגרפים המקראיים.

לא ניתן, כמובן, לתמצת את הספר כולו לסקירה. בחרתי להציג שניים מן הנושאים הכלולים בו.

הנושא האחד הוא שמו של יעקב. על פי ההסבר שהתורה מספקת שמו ניתן לו על שום שיצא מרחם אמו כשהוא אוחז בעקבו של אחיו התאום. יאיר זקוביץ מסתמך על מובאות רבות, מספרים חיצוניים ומדברי הנביאים, המייחסים לשם משמעות אחרת. השורש ע.ק.ב משמעו רמיה, והוא נועד להצביע על הצד האפל באישיותו של יעקב. הפריפריה הספרותית, אומר זקוביץ, משמרת מסורות קדמוניות, אותן מנסה המסורת שנתקבעה לטשטש. המסורת הקדמונית הזו צצה, לדוגמא, בדבריו של הנביא הושע, המאשים את העם כי הוא אוחז בדרכו של האב אשר "בבטן עקב את אחיו". כלומר, שמו ניתן לו משום שכבר בבטן אמו רימה את עשו, מרמה שתקבל משנה תוקף בפרשות הבכורה והברכה. כותבי סיפור חייו של יעקב, שבחרו בגרסת האוחז בעקב, ידעו יפה שהקוראים מודעים לפרשנות הבלתי מחמיאה, ולכן לא יכלו להתעלם ממנה כליל. כפתרון שמו אותה בפיו של עשו, הנתפס כבלתי מהימן: "הכי קרא שמו יעקב ויעקבני וזה פעמים".

הנושא השני הוא סיפור אונס דינה, שככל הנראה עוּבַּד ונערך בדיעבד. הסיפור המקורי, לדברי זקוביץ, מתאר את התאהבותו של שכם בן חמור בדינה הצעירה. הבחור הנלהב מוכן לשלם כל מחיר תמורתה, ובניו של יעקב, שאינם ששים לתת את אחותם לערל, מתנים את הסכמתם בביצוע ברית מילה לכל גברי העיר. ביום השלישי, כשהגברים חלשים וכואבים, פושטים עליהם האחים, טובחים בהם ובוזזים את רכושם. זהו הסיפור כשמניחים בתוך סוגריים את המשפטים המתייחסים לאונס ואת יחוס הטבח לשמעון וללוי בלבד. ההשראה לאונס נובעת אולי מסיפור אמנון ותמר, והוספתו בדיעבד נועדה לספק הצדקה לאלימות. צמצום האשמה מכלל האחים לשניים בלבד בא להסביר את הקללה שקילל יעקב את שמעון ולוי על ערש דווי, אשר יחד עם דבריו הבוטים לראובן הבכור נועדה לסלול את הדרך למעמדו הבכיר של הבן הרביעי, יהודה. ובכלל, היבטים רבים בסיפור חייו של יעקב משקפים את מאבקי הכוחות ואת הפולמוס בין ממלכת יהודה לממלכת ישראל, והטקסט הסופי מייצג את המעמד החזק והקובע של סופרי יהודה בעיצוב ההיסטוריה.  

כאמור למעלה, דמותו של יעקב מדגימה את הקשר בין החטא לעונש. כך, החלפת רחל בלאה על ידי אביהן לבן סימטרית להונאה שהונה יעקב את יצחק ביוזמתה של אמו רבקה. כתונת הפסים של יוסף, המובאת אל אביו כשהיא מוכתמת בדם, מייצגת את בגדי עשו החמוצים מדם שלבש יעקב כדי לגרום לאביו להאמין שהוא אחיו. תחושת החטא מלווה את יעקב ממש עד רגעי חייו האחרונים, ונדמה כי בהעדיפו את אפרים הצעיר על פני אחיו מנשה המבוגר ממנו הוא כמו מבקש לשכנע את עצמו ואת אחרים כי רצונו של אלוהים הוא, ובכך הוא מתנער ממעשה הרמיה שביצע שנים רבות קודם לכן כלפי אחיו ומייחס אותו לתכנית האלוהית.

"יעקב" הוא ספר מרתק, שופע מידע וידע, המאיר את הסיפור המקראי מזויות ראיה מעניינות. זהו אמנם ספר עיוני ופרשני, אך הוא מציג דמויות אנושיות בסיפור כמו ביוגרפי ובלשון סיפורית המקרבת את הגיבור על מעלותיו ועל פגמיו אל הקוראים. מומלץ מאוד.

דביר

2012