כל הפתאם הזה

כותרת משנה: מסות מימי מלחמה

עשרים וארבעה כותבים נענו לפנית כתב העת "פנס" לכתוב מסות אישיות על טקסטים ספרותיים שאליהם הם שבים בימים אלה, הימים שאחרי 7 באוקטובר 2023, ודרכם הם מתבוננים אל קרעי המציאות. כמה מהם מבקשים נחמה ומפלט בטקסט, נמנעים מלגעת ישירות באסון. אחרים מחפשים את המלים שתהיינה מסוגלות לתפוס את שהתרחש ומתרחש, או בוחרים להתייחס ישירות וללא מסווה אצמנותי לאשמה ולאחריות. כמספר הכותבים כן מספר אופני ההתמודדות, והמגוון, כך נדמה לי, משקף נאמנה את הלכי הרוח ואת רחשי הלב של כולנו.

לא אזכיר כאן את כולם, אלא אסתפק בדוגמיות מאלה שדברו בשמי או עוררו בי הרהור.

לי ממן כותבת על בחירות הקריאה בימים אלה. כמוני היא פונה אל הישן והמוכר, ונותנת לכך הסבר מדויק: "הפְּנים גדוש וכבד-מועקה מכדי לפנות מקום למילים חדשות, הוא זקוק לטעמים המוכרים שישיבו לו מעט אוויר".

אילאור פורת מתייחס לשינוי שחל בשפה היומיומית, בַּמלים שמשנות משמעות והקשר: "כל מילה וכל סיטואציה נטענת כרגע במשמעויות חדשות ואקטואליות".

נועם תירוש כותב על הבטחון שאבד: "אבל יותר מכול אני חושש מהרגע שבו איאלץ לפתוח את הדלת. חושש מהצעד המהוסס החוצה אל עולם שכבר לא ניתן לבטוח בו".

ז'יל אמויאל כותב על ההכרח במלחמה ברוע למען עתיד ילדינו, וחוזר אל "אשכב לישון בצהרים", מכתבו של סטיבן האגרד לשני בניו, כשיצא להלחם בגרמנים: "ועם זאת: ועם זאת! אנחנו נלחמים על עצם קיומנו: בזה אין לי צל צילו של ספק. וכל הרגשות הנעלים שבעולם לא יועילו לנו כשנשוב לעפר, או כשאנו נהיה עבדים ונשותינו — רכוש של תאוות כוח אכזרית ומעוותת. בעל כורחי אני חש שמוטב לשנוא את הגרמנים ולנצח במלחמה מאשר לאהוב אותם ולהפסיד בה".

רובי נמדר מוצא עידוד דווקא אצל קהלת הנתפס כקודר, ואוחז בפרשנות לפיה קהלת אינו אדם יחיד אלא מקבץ קולותיהם של כותבים רבים: "היופי הזה, שקורן מן הספר באור יקרות, מעודד כעת את רוחי ומזכיר לי שאף על פי שכעת רע מאוד, רע ומר, רוח האדם וחירותה חיים וקיימים לעד"

אריאל הורוביץ מקשר בין פרק אודות מגן אכילס באיליאדה לתמונה שלווה שצולמה ליד קיבוץ מפלסים ב-2021, נורמליות שנרמסה במלחמה: "השדה ודאי נראה אחרת עכשיו. מעליו רועמים טילים ונשמעות יריות. אולי חיילים עוברים לידו בדרכם לעזה. הסתכלתי שוב על האיש בשדה, שמעתי את השקט שסביבו".

שרי שביט כותבת על הספר "חיית החושך" של אורי אורלב, שחווה כילד על בשרו את טראומת השואה: "ספר מקורי, מרגש ורלוונטי בעבור ילדים שחיים בצל מלחמה עקובה מדם ואיבדו את הביטחון הבסיסי שלהם בעולם".

עד כאן על קצה המזלג מתוך מבחר מסות מעניינות, הכתובות מתוך הלב ונכנסות אל הלב. יש משהו מאחד ומחזק בגישוש המשותף אחרי ביטוי למה שקשה לבטא במלים. מומלץ בהחלט.

כתב העת פנס ואפרסמון

2023

מקהלה הונגרית / יגאל שוורץ

d79ed7a7d794d79cd794-d794d795d7a0d792d7a8d799d7aa

לפני למעלה מעשרים שנה סיפר יגאל שוורץ את סיפור ילדותו לסופרת רות אלמוג. בהתבסס על זכרונותיו כתבה אלמוג סיפור בשם "גמדים על הפיז'מה", תוך שהיא נוטלת חרות לשנות את פרטי הארועים. כעת יגאל שוורץ בוחר להתמודד עם עברו באמצעות מעין ניתוח ספרותי של הסיפור הבדוי. תחילה מובא הסיפור בשלמותו, ובמהלך הספר שוורץ מתייחס כמעט לכל משפט ומשפט, תוך שהוא מערב תובנות ספרותיות עם עימות של הסיפור הספרותי מול הסיפור האמיתי. אם זה לא נשמע מורכב דיו, הכותב נותן פתחון פה לדמויות השונות, שכבר הלכו לעולמן, מאפשר להן להתפרץ אל תוך הטקסט, וכדי למנוע בלבול לגבי זהות הדוברים הוא עושה שימוש בשישה פונטים שונים – אחד למספר,שני לאחותו, שיש לה הרבה מה להגיד, שלישי לאם, שבאה בטענות לכולם, רביעי לאב, שממעט לדבר, בטוח שיסתמו לו את הפה בכל רגע, חמישי למשפטים מן הסיפור של אלמוג, ושישי למובאות מיצירות ספרותיות אחרות.

אם הייתי קוראת את הפסקה שמעלי לפני שהתחלתי לקרוא את הספר עצמו, סביר להניח שהייתי מחמיצה את הספר. התערובת הזו היתה נראית לי על פניה מתחכמת מדי, נסיון מאולץ להיות מקורי. אבל למזלי הסתפקתי בקריאת המשפט הראשון מן הטקסט שעל הכריכה, "אח ואחות גדלים בבית קטן ומבודָד בלב פרדס משוגע בישראל של שנות החמישים", והחלטתי לנסות. מתוך הכאוס היצירתי עולה ופורחת יצירה מרתקת, נוגעת מאוד ללב, אם כי קשה נפשית לקריאה. שורה על הספר, כמו על הבית המתואר בו "האווירה הדחוסה, המאיימת, חסרת הוודאות, ההזויה, הסיוטית ששלטה שם". אני לא יודעת אם היתה בחירה מודעת לכתוב יצירה כאוטית, אבל אין ספק שבמקרה הזה ה"איך" משרת נפלא את "המה". תפיסה לסירוגין של ריחוק ספרותי ושל קרבה עזה למתרחש, עירוב כמה קולות המתפרצים זה לדברי זה, אפילו ריבוי הערות ביניים – כל אלה מצטרפים יחדיו להמחיש אוירה מעוותת של חוסר מנוחה קיצוני, של פחד ושל אי-וודאות. שני ילדים בבית מבודד בפרדס, עם אב אלים ואם אגוצנטרית, בצל השואה, תחת הטרור הנפשי של האם הנוטשת והאב המנצל, זוג שהמילים זוגיות והורות אירוניות בהתייחס אליו.

אני לא נוהגת לקרוא ניתוחים ספרותיים. אין לי סבלנות להיתפסות בכל תג ותו כדי לגלות למה ואיך הסופר יצר את מה שיצר. די לי במה שאני חשה באופן אינטואיטיבי במהלך הקריאה. כנראה מכיוון שכאן הניתוח, שהוא אמנם רחב היקף, אינו עומד בפני עצמו אלא משמש גם ככלי יצירתי, דווקא קראתי אותו בסקרנות רבה. לא תמיד הסכמתי עם המסקנות (לדוגמא, יגאל שוורץ טוען שדרך הכתיבה של הקטע הפותח את הסיפור יוצרת תחושה שמדובר בארוע חד-פעמי, עד שהסופרת גורמת באמצעות מילה אחת להבין שזהו ארוע חוזר, ואני – כשקראתי את הסיפור – התרשמתי כבר מן המשפט הראשון שמדובר ברוטינה מוטרפת), אבל רוב הזמן מצאתי ענין רב ב"מאחורי הקלעים" של הכתיבה: כיצד משפטים מהדהדים זה את זה, איך מאופינות הדמויות בהקשרים ההדדיים שלהן, השימוש בשפה גבוהה מול שפת דיבור לקויה, ועוד.

קוראי ספרים מכירים את יגאל שוורץ בעיקר מן הכריכות האחוריות של ספרים בהוצאת כתר וכנרת ז"ב, כמו גם מספרי העיון שלו. המעבר מתפקיד העורך והחוקר איש האקדמיה לתפקיד הסופר הוא לא מובן מאליו, אבל במקרה הזה, אולי בגלל הסיפור הפרטי האינטנסיבי, המעבר חלק. לא ניכרת בספר גולמיות של יצירת פרוזה ראשונה, ולמרות שהסיפור אישי מאוד הוא צולח יפה את המרחק שבין האישי לציבורי.

אני לא מתלהבת מן המנהג לקבץ על הכריכה "מליצי יושר" שיכתבו סופרלטיבים, ובכל זאת אקח בהשאלה ביטוי קולע אחד מדבריה של צרויה שלו לתיאור הספר: "יצירה עזה ומזעזעת". זהו ספר מיוחד במינו, חווית קריאה לא קלה אך מומלצת מאוד.

את העטיפה המקסימה עיצב אמרי זרטל

הוצאת דביר

2014