תגית: ידיעות ספרים

לו התבקשתי לסכם את "ימים לראות" במילה אחת, הייתי בוחרת במילה "עדין". הספר מגולל סיפור נוגע ללב, ועושה זאת ברכות, ללא מניפולציות רגשיות, בנגיעות עדינות בנפש גיבוריו.

סופי, אשה כבת שלושים, היא עיוורת מלידה. היא מתגוררת עם סבתה גניה, לאחר ששריפה כילתה את הדירה בה התגוררה עם שני שותפים, עיוורים אף הם. בשעות היום סופי עובדת כמרכזנית בחברת ביטוח, ובערב היא מבלה בעיקר בבית, מאזינה למוסיקה וכותבת סיפורים למגירה אודות סבתה. גניה, ניצולת שואה, אשה דעתנית ופעלתנית, אוהבת אהבה עזה את נכדתה. היא מוכנה לעשות הכל למענה, וכמעט מונעת ממנה לעשות דבר בבית כדי שלא תפגע בעצמה. שאיפתה היא למצוא לסופי בן זוג יציב. שלומי, גבר כבן ארבעים, הוא בנם של שכנים חדשים בבנין בו מתגוררות סופי וגניה. שלומי הוא איש פשוט, שויתר על שאיפות כלשהן. יחד עם אביו הוא מפעיל עסק של שליחויות, לאשתו הוא נשוי מתוך הרגל, לבניו הקטנים הוא אב מסור. כשעיניו נחות לראשונה על פניה של סופי ועל עיניה המתות, הוא ממלמל תירוץ דחוק ומסתלק. כפגוע הלם קרב הוא אינו מסוגל לשאת מראה פגמים ונכויות. בין שני האנשים השונים הללו, סופי ושלומי, יצמח סיפור אהבה, אותו ייאלצו להסתיר מקרוביהם.

שגית אמת בראה דמויות אמינות ונוגעות ללב. סופי ושלומי אינם דמויות יוצאות דופן, סיפורם אינו יוצא דופן, אבל יש כוח רב בפשטותם ובאנושיותם. סופי אינה מוגדרת על ידי עיוורונה, וקל להזדהות עם חששותיה ועם תקוותיה. שלומי, שהוא לכאורה אדם אפור ונבלע ברקע שגרת החיים, מספק רגעים מרגשים במשחקיו עם ילדיו, וחולם ללא הרף לחרוג מכלא מגבלותיו. שגית אמת הובילה את גיבוריה אל דילמה מוסרית בהיותו של שלומי נשוי לענתי, אשה טובה ונוגעת ללב אף היא. הלב יוצא אל כל המעורבים, והקורא מבקש עבורם אושר. המשבר, שיסדר מחדש את הפאזל האנושי, יבוא כ"אל מן המכונה", פתרון סיפורי שלפעמים מעיד על הידלדלות כוח דמיונו של הסופר, אך כאן הוא מתקבל על הדעת על רקע התקופה.

כוחו של הסיפור בתשומת הלב לפרטים הקטנים המרכיבים את השלם, ובחמלה השופעת מכל הדמויות. סופי, שמתקפדת כשאומרים עליה שהיא אמנם עיוורת אבל היא "כמו בן אדם רגיל". גניה, שמתייעצת עם סופי לגבי צבעי הסוודרים שהיא סורגת. שלומי, שמוצא דרך "להראות" לסופי את השקיעה. ענתי, שמבליגה ומוחלת ואינה חדלה לאהוב. הפרטים כולם מתחברים ליצירה משכנעת ומרגשת שנהניתי מאוד לקרוא.

ידיעות ספרים

2016

חשש קל לספוילר: כדי להתייחס לנושאים המרכזיים ש"המיועד" מעלה, סיפרתי בסקירה פרטים מן העלילה, כולל פתרון לשאלה מהותית שהעסיקה את גיבורי הספר

לפני שנים קראתי את “The Chosen” בתרגומו של א. אורן, שהעניק לספר את השם "הדגול". זכרתי ממנו בעיקר את אחת הדמויות הראשיות, דני סונדרס, ואת התלבטויותיו שתוארו בספר בהרחבה. כשקראתי כעת את הספר בתרגומו החדש, שמתי לב להיבטים נוספים, משמעותיים לא פחות, שמן הסתם חמקו ממני בעבר משום שנגעו בי פחות, או שהחווירו בעיני בהשוואה להיבטים שנראו לי מהותיים יותר. הספר מעלה שפע של נושאים, שכל אחד מהם ראוי לדיון מעמיק, והדרך בה משתלבים כולם לכלל סיפור פשוט לכאורה הופכת את ההגות שביסוד העלילה לכלל יצירה ספרותית.

העלילה מתרחשת בתקופה של שש שנים, החל מ-1944, בברוקלין. שני נערים כבני שש-עשרה, ראובן מלטר ודני סונדרס, מתגוררים במרחק חמישה רחובות זה מזה, אך בעולמות נפרדים. שניהם יהודים שומרי מצוות, אך בעוד ראובן לומד בישיבה המשלבת לימודי יהדות עם לימודים כלליים, ונהנה משני העולמות הפתוחים בפניו, דני סגור בעולם החצר של החסידות שבראשה עומד אביו האדמו"ר, ובישיבה בה הוא לומד לימודי חול הם רע הכרחי במצוות המדינה. לראובן ניתן החופש להתעניין בתחומים החורגים מן העולם היהודי, מדני מצופה להשתקע בגמרא ולהכשיר את עצמו לרשת את אביו. המפגש בין שני הנערים מתרחש במהלך תחרות בייסבול בין שתי הישיבות. משחק תמים הופך למלחמה, ששורשיה בטינה עתיקת יומין בין חסידים למתנגדים, והמלחמה גובה קורבן. דני הכריזמטי, שחקן תוקפני שנדחף על ידי המוטיבציה לחסל את ה"אפיקורסים", משגר לעבר ראובן, שהתגרה בו באומרו "נשק את הציצית שלך למזל", כדור שבשלו יובהל לבית-החולים, עם זעזוע מוח ועם רסיס זכוכית באישונו. דני יבוא להתנצל, ראובן הכועס ידחה אותו תחילה, אך שני הנערים יגלו במהרה כי רב המשותף על המפריד ביניהם, ויהפכו לחברי נפש.

דני וראובן שניהם רחבי אופקים, סקרנים, אינם יראים מחיטוט בתוך עצמם וממחשבות מעמיקות (איך אפשר לא להתרגש מנער שאומר ברצינות, "בכל פעם שאני עושה או רואה משהו שאני לא מבין, אני אוהב לחשוב עליו עד שאני מבין אותו"?). בקריאה קודמת בספר נוצר אצלי הרושם כי דני הוא החזק ביניהם: הוא גאון בגמרא, אוטודידקט שקדן בתחומים בהם הוא מתעניין בסתר, איתן באמונתו, מצפוני בחובתו כלפי אביו וכלפי קהילתו. חייו של ראובן קלים יותר, וניכר שהוא מעריץ את דני, ורואה בו סמן למצוינות. כשהרב סונדרס כופה על בנו ניתוק מחברו, משום שהוא מתנגד נחרצות לפעילותו הציונית של אביו, נראה שראובן סובל יותר מדני, שבמצוות אביו נמנע במשך שנתים מכל קשר אתו. בקריאה הנוכחית אני סבורה להפך: דני הוא זה שבשל נסיבות חייו חש מבודד, ואין לו עם מי לחלוק את מחשבותיו ואת יסוריו. ראובן עבורו הוא חבר ומשענת, ואביו של ראובן הוא במידה רבה מעין אב נוסף בעבורו. ראובן, כדברי אביו, הפך ל"ענק קטן" בשל חברותו עם דני, אך דני, במידה לא פחותה, נחשף גם הוא לאפשרויות נוספות, וקיבל משנה אומץ לבחור את בחירותיו.

אבהות היא אחד הנושאים המרכזיים בספר, ואם לשפוט על פי השיא הדרמטי שאליו מוליך פוטוק, היא אולי ה-נושא המרכזי. אביו של ראובן, דמות מרתקת ויחודית, הוא מופת לסובלנות וליכולת לראות ולקבל תפיסות עולם שונות משלו. הרב סונדרס, המקובע בעמדותיו ("מבחינה אינטלקטואלית, הוא לכוד. הוא נולד לכוד", אומר עליו בחמלה בנו), אינו מדבר עם דני, למעט בעת דיונים תלמודיים. כבתמונת ראי הפוכה – מוטיב שפוטוק מרבה להשתמש בו בתיאור הנערים – אביו של ראובן מנהל עמו שיחות ארוכות בכל נושא. דני, המיוסר בשל שתיקת אביו, מתחבט במהלך השנים בשאלה מה אומרת השתיקה, וגם כשהוא משכנע את עצמו שאפשר להקשיב לשתיקה וללמוד ממנה, הוא עדיין מייחל למלים. הרב יודע שבנו קורא בספרים אסורים – דרווין, פרויד ואחרים – ושותק. הוא מודע לענין שהבן מגלה בלמודים אקדמאים, ושותק. ברור לו שהשתיקה גורמת לדני סבל, אבל הוא ממשיך לשתוק. רק לקראת סיומו של הספר הוא מזמן אליו את ראובן, וכששני הנערים יושבים מולו הוא מסביר לראובן – לא ישירות לדני – כי בבסיס הגישה החינוכית הלא שגרתית שלו עומד ההכרח לוודא שבבנו, שניחן בשכל מבריק, תשכון גם נשמה. בעיני זהו תירוץ בלתי מספק. הסיבה העיקרית לשתיקתו היא כנראה פשוטה יותר: כך גידל אותו אביו. טרגי בעיני המענה של דני לשאלתו של אביו של ראובן, ולפיו גם הוא עצמו ככל הנראה יחנך את בנו באותה הדרך. מסתבר שגם אנשים טובים, טהורי כוונות, בלתי אלימים, מנציחים את שרשרת ההתעללות. ואולי בני אדם, מבריקים ומחוננים ככל שיהיו, מתקשים לאמץ את מה שלא הורגלו אליו, והמבקש להרחיב את ההשערה הזו מן ההורות אל האמונה ואל אורחות החיים ימצא לכך סימוכין בספר, או לפחות נקודת מוצא לדיון.

בצדק נכתב על כריכת הספר כי "לכאורה זהו סיפור שמבקש לבדוק את גבולותיה של האמונה הדתית", בדגש על לכאורה. האמונה הדתית, למעשה, כמעט ואינה עומדת למבחן, למעט בסיום מלחמת העולם השניה כשמתבררים מימדי השואה ("ריבונו של עולם, איך הרשית לדבר כזה לקרות?", שואל הרב סונדרס בכאב, אך אומר באותה נשימה "זה רצון השם. עלינו לקבל את רצון השם"). המסגרת הדתית היא הנבחנת, בעיקר על ידי דני, שנסער כשהוא קורא ספר המבקר את אורחות החיים החסידיים, ומעז להתנער מתפקיד היורש ולהותירו לאחיו הצעיר. נושאי הספר הם זכות היחיד לבחור את יעודו, תהליך ההתבגרות, כוחה של חברות, שיטות הורות, המתנה למשיח לעומת נטילת יוזמה, הנאמנות הכפולה של יהודי אמריקה לארצות-הברית ולישראל, ועוד.

הזכרתי קודם את תמונת הראי ההפוכה. פוטוק אינו מצביע במפורש על המשותף ועל המפריד בין השניים, אלא משרטט את דיוקנאותיהם באמצעות פרטים – מהותיים ושוליים כאחד – המובלעים בעלילה, באופן כזה שכל נער משקף באופן הופכי את חברו ומשלים את דמותו. נמצא את המוטיב הזה בפרטים כמו תיאור חדרי הנערים – מפות המלחמה ותמונותיהם של רוזוולט ושל איינשטיין על קירות חדרו של ראובן, קירות ריקים אצל דני – ותיאור תלבושתם – חולצה לבנה וחליפה שחורה אצל דני, בגדים משתנים אצל ראובן. הוא נמצא גם באופן בו הם מתיחסים אל ארועים חיצוניים – ראובן עוקב אחרי התפתחות מהלכי המלחמה, דני אדיש למדי, ראובן נרגש מן האפשרות של הקמת מדינה יהודית, דני יושב על הגדר. וכמובן, הוא מתבטא באופן בו מתעצבים חייהם – ראובן, שנחשף לפילוסופיה חילונית ומצטיין במתמטיקה, בוחר להיות רב, דני, שנועד להיות אדמו"ר, בוחר ללמוד פסיכולוגיה.

הפרק הראשון, שרובו תיאור משחק הבייסבול, הוא מלאכת מחשבת בעיני. יסלח לי מי שכתב את הפרשנות בהערות השוליים – רפרפתי עליה, ולא התעמקתי בכללי המשחק. הנערים יכלו לשחק כדורסל או קווידיץ', המשחק אינו הענין. הדמויות חשובות, האווירה, הקונפליקט בין העולמות, נקודות המוצא של דני ושל ראובן, המטען שיביאו אל החברות הבלתי צפויה ביניהם. פוטוק כתב פרק קצבי ויצרי שהניח את היסודות האיתנים לפרקים שבאו אחריו.

למיטב זכרוני, לא התקשיתי עם התרגום הישן, אבל אני מברכת על החדש, גם משום ששי סנדיק עשה עבודה מצוינת בשילוב בין לשון נהירה וקליטה לעולם המונחים של גיבורי הספר, וגם משום שהספר האל-זמני המרתק הזה ראוי לתשומת לבו של קהל קוראים שלא נחשף אליו בעבר, ושנרתע מן הארכאיות שבשפתו המיושנת של התרגום הקודם. אשמח אם יתורגם גם המשכו, "ההבטחה". למחמאה ראויה גם עטיפת הספר – העיצוב הנאה של חן יאקה-שומרון, והבחירה של ההוצאה בתמונה בלתי שגרתית, מעוררת השראה והולמת את התוכן.

מומלץ מאוד

The Chosen – Chaim Potok

תמיר // סנדיק

2017 (1967)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

"סליל של חוט כחול" הוא סיפורה של משפחת ויטשאנק. ההורים – אֶבּי, עובדת סוציאלית לשעבר, ורד, בעל עסק לשפוצים – כבני שבעים, ארבעת ילדיהם – אמנדה, ג'יני, דני וסטֶם – ובני זוגם וילדיהם. אמנדה, עורכת דין, נשואה לא באושר, אם לבת. ג'יני, עובדת בעסק השיפוצים המשפחתי, נשואה ואם לבן ולבת. דני, הטיפוס המסתורי, נעלם לפרקי זמן ארוכים, מגיח לפרקים, אב לבת. סטם הצעיר, מועמד לרשת את העסק המשפחתי, טיפוס יציב, נשוי לנורה היציבה והקרירה, אב לשלושה זאטוטים.

הספר פותח, משום מה, בתיאור יחסי ההורים עם דני. הבן עזב את הבית בהיותו רק בן עשרה, לא השאיר כתובת או מספר טלפון, ויצר קשר לעתים נדירות, בדרך-כלל כדי לזרוק פצצה ולהעלב מן התגובה. בהמשך מוסט הדגש הסיפורי, ומתמקד ברובו באֶבּי (אך בסיומו ישוב הספר אל דני). האיזון המשפחתי מתערער כשמתגלים אצל אֶבּי סימנים ראשונים של שטיון. בעוד הבנות מתלבטות כיצד להגיב, סטֶם ונורה פשוט עוברים לגור אצל ההורים. דני, שמנהל מאבק מעמדי ארוך שנים עם סטם, מופיע לפתע ומשתכן אף הוא בבית. מכאן ואילך העלילה מתמקדת ביומיום של המשפחה ובדינמיקה בין הדמויות.

סגנונו של הספר פרטני, יותר דיווחי מרגשי. אן טיילר מיטיבה להמחיש מצבים באמצעות התבוננות בפרטים המרכיבים אותם, אבל הדקדקנות הזו יוצרת ניתוק רגשי. מדי פעם, לדוגמא בכל מה שקשור לדמותה של נורה, היא מאכילה את הקוראים בכפית, מפרשת את הפרטים במקום לתת להם לספר סיפור. הדמות של נורה היא דוגמא גם לקצוות פרומים בספר: הסופרת נוטעת שוב ושוב רמזים לכך שהיא אינה הטיפוס הסתגלן והיציב שהיא מתיימרת להיות, אבל הרמזים הללו אינם מוליכים לשום מקום. וזו חולשה נוספת של הספר: יש טעם בהעלאת סיפור משפחתי – אמיתי או בדוי – על הכתב אם ניתן לקחת ממנו תובנה מועילה כלשהי, אבל הדמויות בספר קלושות וקלישאתיות, ואינן חוות התפתחות משמעותית, כך שבסיומו של הספר מתברר שלא למדנו מהן, או מקורותיהן, דבר.

תלמה אדמון, בביקורת מתלהבת, כתבה בין השאר שהסופרת "משאירה את הספרותיות לאחרים כדי להקים על הדפים עולם ריאליסטי מלא בבני אדם כמונו, כמו שכנינו". בעיני זו אינה בהכרח מעלה. הריאליזם והספרות אינם מונחים הופכיים או מתחרים, ובמקרה הזה עודף הריאליזם הורג לגמרי את הספרותיות, והתוצאה משעממת.

בסיומו של החלק הראשון – "לא עוזבים לפני שהכלב מת" – כשנדמה שהסיפור הגיע לסיומו, נספחים אליו שני פרקים שחוזרים לעבר – "איזה עולם, איזה עולם" ו"דלי של צבע כחול". הראשון משחזר את ההיכרות בין אֶבּי ורד הצעירים,  השני מספר על הימים הראשונים של הזוגיות בין הוריו של רד. מבחינה עלילתית שני הפרקים הללו אינם מוסיפים דבר, אבל שניהם כתובים טוב יותר, מעניינים יותר ומרגשים יותר מכל מה שקדם להם. אולי אם סדר הפרקים היה הפוך, קודם העבר ורק אחר כך ההווה שנבנה על יסודותיו, ההתרשמות שלי היתה מעט שונה.

בשורה התחתונה: לא לטעמי

A Spool of Blue Thread – Anne Tyler

ידיעות ספרים

2016 (2015)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר הלוי

כותרת משנה: כרוניקה של משפחה ברלינאית

"גוסטב איש הברזל" מספר את סיפורה של משפחת האקֶנדאל בין השנים 1914 ו-1930. הספר נפתח בסוף יוני 1914, מיד לאחד רצח הארכידוכס פרנץ פרדיננד. גוסטב האקנדאל, בעבר עגלון בעסק של חמו, ובהווה עומד בראש עסק משגשג, שבבעלותו שלושים ושניים סוסים וכרכרות, מנהל ביד ברזל את עסקו ואת משפחתו. ילדיו פוחדים ממנו, אשתו סרה למרותו וחיה בצלו. עד לדפים האחרונים של הספר שמה נותר בלתי ידוע, כאילו אין לה אישיות משלה. לגוסטב דעות מוצקות בכל נושא, הוא שמרן, פטריוט, סולד משינויים. חייהם של שלושת בניו ושל שתי בנותיו ישאו לנצח את חותם אישיותו המשתררת, השוללת עצמאות. כל אחד מהם, למעט היינץ הצעיר, יפול לידיה של סמכות חילופית שתנהל את חייו, כפי שהורגלו בבית אביהם: סופי הבכורה תמצא מפלט בחיק הדת, ותבחר בתפקיד אחות בעידודו של הכומר. אוטו, בכור הבנים – חמור המשא האילם של המשפחה, מצווים עליו, גוערים בו, מטעינים עליו – אבל איש אינו שואל מה הוא חושב או מרגיש – יזכה למזלו להיות נתון להשפעתה של תופרת המשפחה. אריך, הבן המועדף על האב, שסבל מנחת זרועו כשלא עמד בציפיותיו, יאמץ לעצמו חבר רייכסטאג כמנטור, ויהפוך לפושע תאב כוח. אווה תיפול קורבן לעבריין שישעבד אותה, ולעולם לא תאזור כוח להשתחרר ממנו. רק היינץ, אולי משום שהיה הצעיר מכולם וזכה לפחות תשומת לב מחמירה, יטול מגיל צעיר את תפקיד המפשר, וינהל חיים עצמאיים.

הסיפור המשפחתי מתחיל, כאמור, בימים שלפני מלחמת העולם הראשונה, נמשך אל תוך המלחמה, אל התבוסה שאיש אינו מודה בה, ומיטלטל עם גרמניה כולה בשנות העשרים הקשות, שנים של רעב, של אבטלה ושל מהומה פוליטית וחברתית (מאבקו של היינץ באבטלה מזכיר במידה רבה את ארועי ספרו של פאלאדה "איש קטן, לאן"). באמצעות קורותיהם של בני המשפחה פאלאדה מספר את סיפורה של התקופה. הסאגה המשפחתית לכשעצמה כתובה היטב, בני המשפחה מאופיינים באמינות, ולסופר יש קמצוץ או שפע של אמפתיה כלפי כל אחד מהם, חיובי או שלילי. השילוב של הסיפור הפרטי עם ההיסטוריה של גרמניה באותן שנים מעניק לספר מימד נוסף משמעותי, והופך אותו מעוד רומן לפרוזה היסטורית מעניינת. רוב הזמן פאלאדה אינו מציג את גיבוריו כמייצגים נאמנים של העם כולו, אך מגוון הדמויות במשפחה, והטלטלות שכל אחד מהם עובר בדרכו היחודית, מרמזים על יצוג שכזה. יחד עם זאת, בעוד גרמניה קורסת, גוסטב מצליח לשמור על ליבת הברזל שהיא תמצית אישיותו, ומתאמץ להתאים את העולם אליו ולא להשתנות יחד אתו.

דמותו של גוסטב מבוססת על בן התקופה, גוסטב הרטמן (תמונתו מפיעה על כריכת הספר), שבדומה לגוסטב שבספר פיתח את עסק הכרכרות של חמו. הרטמן התפרסם כאשר בשנת 1928, בהיותו כבן שבעים, יצא לבדו עם סוס וכרכרה למסע מברלין לפריז וחזרה. פאלאדה שלח את גיבורו למסע דומה, אם כי כנראה ממניעים שונים.

במהדורה המקורית של הספר משנת 1938 הכניס פאלאדה שינויים על פי הוראת גבלס. גבלס דרש שהיצירה תמשך עד 1933, ושגוסטב יהפוך לאוהד הנאצים. פאלאדה, שהיה אדם מורכב, מסוכסך עם עצמו ועם סביבתו, וגם עם המשטר הנאצי קיים יחסי קירבה-שנאה, טען שהכניס שינויים מינוריים בלבד, אך גבלס אישר את נוסח הספר. מכל מקום, עד שהגיעה שעת ההוצאה לאור, הוכרז פאלאדה כבלתי ראוי לתמיכת המדינה, הספר נקטל והפצתו הופסקה. בשנת 1962 שוחזר הנוסח המקורי, והספר יצא שוב לאור. התרגום העברי מבוסס על נוסח 1962.

"גוסטב איש הברזל" הוא ספר מרתק, הן כרומן משפחתי והן כתיעוד בפרוזה של השנים שלפני עלית הנאצים. הנס פאלאדה ניחן בעין חדה וביכולת לאפיין דמויות ותקופה באופן אמין ומשכנע. בשונה מ"לבד בברלין", שנכתב בחפזון, "גוסטב איש הברזל" הוא ספר מושקע ומפורט ואינו נופל לסטראוטיפים. מומלץ בהחלט.

Der Eiserne Gustav – Hans Fallada

פן וידיעות ספרים

2016 (1938, 1962)

תרגום מגרמנית: יוסיפיה סימון

כותרת משנה: מסוקרטס ועד ניטשה – פילוסופיה כדרך חיים

עבור הפילוסופים המוקדמים הפילוסופיה באה לידי ביטוי לא רק בתיאוריה, אלא גם באורח החיים. עד תחילת המאה העשרים, לימודי הפילוסופיה התיחסו הן לדעות והן לחיים (כולל אנקדוטות בלתי מבוססות) של פילוסופים מפורסמים. כיום, על פי ציטוט מדברי הפילוסופית סילה בנחביב, "מנקודת המבט של הדיסציפלינה, הפרטים של החיים האישיים נראים די לא רלוונטים להבנה, או להערכה, של דעות ההוגה".

האם אפשר לחיות על פי הפילוסופיה? ג'יימס מילר ביקש לדון בשאלה זו, ובפער שבין החיים הפרטיים של הפילוסופים לתיאוריות שפיתחו, באמצעות סיפוריהם האישיים של שנים-עשר מהם: סוקרטס, אפלטוֹן, אריסטו, דיוגנס, סֶנֶקָה, אוגוסטינוס, מונטן, דקארט, רוסו, קאנט, אמרסון וניטשה . מבחינתי, כמי שאינה קוראת, וככל הנראה לא תקרא, ספרי עיון פילוסופיים, אבל סקרנית להתוודע לתחום, הדרך היעילה ביותר לעשות זאת היא בעקיפין, דרך סיפורי חיים, המשלבים את הביוגרפיה הפרטית עם התיאוריה הכללית. מסיבה זו שמחתי על הוצאתו לאור של "לחיות כמו פילוסוף".

לצערי, התאכזבתי מהספר. לא ברור אם המחבר כיוון לקהל שכבר מכיר היטב את משנתם של הפילוסופים, או למי שרק כעת מתוודע אליהם. בפרק על אפלטון, כדוגמא מייצגת, כמה מעיקרי תורתו מוזכרים כבדרך-אגב, כאילו הם מוכרים לקורא, לאחרים ניתן הסבר מפורט יחסית. אחדים מן הפרטים הביוגרפים מעניינים ורלוונטים לנושא המוצהר של המחקר שבבסיס הספר, אחרים הם בבחינת עובדות צדדיות. התרגום (ואולי כך גם במקור) אינו תורם לחוויה הלימודית, שכן הוא נוטה אל השפה הדיבורית על חשבון השפה ה"עיונית" (יותר מדי "הכי" ו"מרוב ש", ו"כל מיני" ודומיהם). לטעמי, היחס בין הביוגרפיה לתיאוריה מוטה מדי לטובת הראשונה, ולא התממשה תקוותי למצוא בספר היכרות ערוכה היטב עם הפילוסופים ובעיקר עם הפילוסופיה. יכול להיות שהציפיות שלי והכוונות של המחבר פשוט שונות.

אחרי חמישה הפרקים הראשונים הבנתי שקריאה רציפה אינה רצויה (לי) כאן. רפרפתי על הפרקים הבאים כדי להתרשם מן המצוי בהם, ואחזור אל כל פרק בנפרד כשתתעורר סקרנותי לגבי אחד מן הפילוסופים המוצגים בספר.

Examined Lives – James Miller

ידיעות ספרים

2017 (2011)

תרגום מאנגלית: שמעון בוזגלו

לואיז פבר, תושבת ז'נבה בת שלושים, מרגישה שהיא לא מכירה בכלל את העולם, ומחליטה להביא את העולם אליה. לואיז מתגוררת בדירה גדולה עם אחיה הצעיר, ומעמידה את הדירה, ואת עצמה כמארחת, לרשות משתמשי אתר מטיילים שיתופי. בפתיחת הספר היא ואחיה אוד ממתינים לאורחת הראשונה מאנגליה. לקראת סיומו של הספר נראה שתקוותיה של לואיז התממשו:

היא מניחה להמולה לערסל אותה […] היא לא שמה לב למה שנאמר, היא רק שמחה על אותם גלים באים והולכים של תנודות באויר, ועל החיים ומלואם הקיימים בשיחות האלה. היא עוצמת עיניים ומרגישה שהיא במקום אחר, רחוק מביתה. היא מרוצה.

בין הפתיחה לסיום עוברים יום ושני לילות, הנפתחים בבלגן שבבית עמוס הרהיטים הישנים, ונסחפים אל תוך בלגן גדול יותר. הגורם העיקרי לבלגן ולהרס הוא מזג האויר הסוער, המטיל מצור על הדירה, אליה נאספים בהדרגה עוד ועוד אנשים, בני משפחה, שכנים, ואורחים שהגיעו דרך האתר. אנשים אלה מייצגים מגוון של תרבויות, על כל קשיי התקשורת הנובעים משפות שונות – אנגלית, צרפתית, גרמנית וסינית – ממנהגים שונים, ומתפיסות עולם שונות. לצד הקשיים יש גם נקודות חיבור, שמקורן בכפר הגלובלי, והיצוג החוזר ונשנה שלהן בספר הוא בתכנית בישול תחרותית, שכמוה ניתן למצוא בערוצי הטלויזיה ברחבי העולם.

ברקע מרחף פרויקט גורסקי: גורסקי הוא איש עסקים יווני, לשעבר משווק מכשירים סלולריים, שיזם את פרויקט החזרה ההדרגתית לעבר, במטרה לגלות איפה השתבש מהלך ההיסטוריה. ההנחה שלו היא שפעם הדברים התנהלו על פי סדר והגיון טובים לאנושות, ובנקודה מסוימת השתבשו. באמצעות חזרה לסגנון החיים בעבר – שנה לאחור בכל חודש – הוא רוצה לגלות את הנקודה שלפני הבלגן.

הבנתי על מה הסופר מנסה לדבר – בעיקר על תקשורת וחוסר תקשורת בעולם שבו הטכנולוגיה תופסת את מקומם של קשרים אישיים – ולא התפעלתי מהביצוע. הביקורת שבחזית הספר קובעת כי מדובר ב"קומדית מצבים מעולה ששובה את הקוראים בקסמה בן רגע", אך לצערי לא מצאתי קסם ולא נשביתי. הכתיבה של גיום ריס היא,  לטעמי, יותר מדי על פני השטח ופחות מדי לעומק, עם הרבה דיאלוגים שאינם אומרים דבר, ועם תיאורים מפורטים של פרטים שוליים שאינם מוסיפים כלום. נושאיו בנאלים למדי – מעבר מן העיר אל הכפר, התרפקות על שרידי העבר. אפשר להבין למה כתב כפי שכתב, אבל ה"טריקים" של טכניקת הכתיבה קרובים מדי לפני השטח, נחשפים בקלות יתרה, ובאים על חשבון התוכן.

עם כל חוסר הנחת שלי, בסופו של דבר יש בספר משהו סוחף בערבובית משתתפיו, ובעוצמה ההולכת וגוברת של הסערה שבחוץ ושל ההתכנסות דמוית תיבת נוח ומגדל בבל שבפנים. מבחינתי לא די בזה.

Aujourd’hui dans le désordre – Guillaume Rihs

תמיר//סנדיק

2017 (2016)

תרגום מצרפתית: רוני אפרת

במאי 1960 נלכד אדולף אייכמן בארגנטינה, והוברח ארצה, כאן עמד למשפט ונתלה. הספר "המצוד אחר אייכמן" מתאר את קורותיו של הקצין הנאצי החל בימים האחרונים של המלחמה, דרך חמש השנים שבהן הצליח לחמוק מבעלות הברית בגרמניה, עבור במסלול הבריחה שלו מאירופה בתמיכת הכנסיה באיטליה, וכלה במאמצים לאיתורו עד ללכידתו. למרות שהסוף ידוע מראש, קראתי את הספר במתח, זועמת על בריחתו, מתוסכלת עם ציידי הנאצים שאיבדו את עקבותיו, חרדה מכל מכשול בדרכם של אנשי המוסד.

איסר הראל, ראש המוסד באותם ימים, ומי שעמד בראש המבצע, פרסם ב-1975 את ספרו "הבית ברחוב גריבלדי", ובו סיפר על לכידתו של אייכמן. באותה תקופה עדיין נמנעתי מקריאת ספרי שואה, ואיכשהו הספר חמק ממני עד כה. מכיוון שלא קראתי את ספרו של הראל, או כל ספר זכרונות אחר שכתבו המעורבים בפרשה, אין לי אפשרות לחוות דעה על מידת החידוש שב"המצוד אחר אייכמן". הסיפור בכללותו היה מוכר לי, פרטיו לא היו ידועים לי, ומבחינתי הועשרתי מאוד. התרשמתי שניל בסקומב, סופר ועתונאי, השקיע במחקר, ואסף אל תוך הספר פרטים קטנים וגדולים ממגוון מקורות, עד ליצירת תמונה שלמה ומדויקת של ההתרחשויות.

בנוסף לסיפור המצוד הספציפי, היה מעניין מאוד להתוודע אל מאחורי הקלעים של מבצעי המוסד. כל מבצע רגיש עלול ליפול בגלל פרטים קטנים, ונדרשות חשיבה מעמיקה והכנה מדוקדקת כדי להערך לכל תרחיש. העבודה המתוארת בספר מעוררת רחשי כבוד והשתאות. עדיין, גם אם ההכנה מושלמת, יד המקרה יכולה להתערב ולשבש הכל, ונדרשים עצבי ברזל כדי להתמודד עם הבלתי צפוי. במקומות רבים בספר נעתקה נשמתי כשהדברים לא התגלגלו כמתוכנן. מסתבר שספוילר אינו מכשול כשספר כתוב היטב.

סיפור לכידתו של אייכמן, מטבע הדברים, אינו סיפור הרפתקאות גרידא. רגשות עמוקים של כאב מעורבים בו בשל הסמיכות היחסית של הארועים לתקופת השואה, ובשל האובדן שחוו רבים מן המשתתפים במצוד. חלקם עברו את השואה על בשרם, כמעט כולם איבדו בני משפחה וחברים כתוצאה מפעילותו הנלהבת והבלתי נלאית של אייכמן, ה"מאסטר", כפי שכינה אותו הימלר כשקרא לו לטפל בחיסולה של יהדות הונגריה. אייכמן הוחזק בדירת מסתור במשך כעשרה ימים לפני שהועלה על מטוס אל-על בדרכו לארץ, ובמהלך תקופה זו התברר כי לא המתח והחשש להתפס היו קשים לשוביו, אלא עצם נוכחותו בקרבתם. איסר הראל נדהם, כשסר לבקר את אנשיו, מההידרדרות הקשה במוראל. שלום דני, שהיה אחראי על זיוף כל המסמכים שנדרשו למבצע, הגיע לצלם את אייכמן, ומיהר להסתלק מבלי לומר שלום לחבריו, כי לא יכול היה לשאת את השהות שם. האסיר, למרות שהיה שקט וצייתן, "המשיך לעורר בשוביו תיעוב ודכאון כמעט מחניק, כאילו שאב את כל האור והחמצן מן הבית".

אישיותו של אייכמן תופסת בספר חלק פחות מהותי, אך מעניין כשלעצמו. בסקומב מתאר את מנגנון ההכחשה של אייכמן בדבר תפקידו המרכזי, ומצטט קטעים מעדות שמסר לידיד בארגנטינה, מתוך מחשבה על העתיד ועל מקומו בהיסטוריה, לצד דברים שאמר לשוביו. טענת "רק מילאתי פקודות" שלו נבעה, כך נראה, משילוב של אמונה עם היתממות ועם תכנון קו הגנה. הפרק האחרון בספר עוסק בעיקרי המשפט ובחשיבותו לשינוי ההתיחסות הישראלית והעולמית אל זכר השואה.

"המצוד אחר אייכמן" הוא ספר מושקע, מותח, חשוב ומומלץ.

Hunting Eichmann – Neal Bascomb

ידיעות ספרים

2010 (2009)

תרגום מאנגלית: גיא הרלינג

צבי מלחין, האיש שתפס פיזית את אייכמן והטיל אותו אל רכב החטיפה, צייר את אייכמן על דפי מדריך כיס לדרום-אמריקה, בשעה שהשגיח עליו בדירת המסתור

כותרת משנה: המהגר שרצה להיות שייך

פרנק לוי נולד בברלין בשנת 1936. שלוש שנים אחר-כך החליטו הוריו לעזוב את גרמניה – לדברי אמו, ההחלטה התקבלה בעקבות קריאת מיין קאמפף – ועלו לארץ עם פרנק ועם אחותו. זו היתה ההגירה הראשונה בחייו, אך לא האחרונה. בהיותו כבן 13 המשפחה היגרה לארצות-הברית, הן בשל המצב הקשה בארץ, והן משום שאמו של אביו, שגרה בארצות-הברית עם בנה השני, שאפה לאחד את המשפחה. פרנק נאלץ לעבור שוב תהליך של הסתגלות למקום חדש, להיות זר ושונה, בולט כל חייו במבטאו הכבד. תחילה היה בטוח שיחזור לארץ, אבל החיים היו חזקים יותר, ובהדרגה רכש תחושה של שייכות במקומו החדש. פרנק ידע כמה וכמה משברים בחייו: הוא שכל שני תינוקות, איבד את אשתו הראשונה בשל סרטן שד, וחווה קשיים כלכליים בשל משבר בענף הטקסטיל. שנים אחרי שהתאלמן ונותר עם שני בנים, נישא למרילין, גרושה ואם לשניים, והיא זו שהעלתה את סיפור חייו בספר.

בדברי התודה בסיומו של הספר הופתעתי לגלות שיש לו גם גרסת נוער, משום שבמהלך הקריאה הייתי משוכנעת שזה בדיוק מה שאני קוראת, ספר שנכתב במטרה להכיר לנוער את ההיסטוריה היהודית של המאה ה-20 על קצה המזלג באמצעות הסיפור האישי. מנקודת המבט ההיסטורית הספר שטחי מאוד, נוגע בשולי ארועים, לא בהכרח המהותיים ביותר, ונגוע בקלישאות ובהכללות. מנקודת המבט האישית הסיפור נראה לי מיועד יותר לקהל ביתי אוהד. משקל שווה ניתן לארועים משמעותיים, שיש בהם ענין לקורא זר, ולארועים משפחתיים משמימים, מן הסוג שמספרים וחוזרים ומספרים סביב השולחן במפגש משפחתי. פרנק מצטייר כאדם שיהיה נעים להכירו, אבל הספר לא הוסיף לי ידע. הוא מוסיף עוד חוט לפקעת של גלגולי העם היהודי בדורות האחרונים, ויש בו קטעים מרגשים (ריגש אותי במיוחד מכתב מקרובי משפחה טרם הגירוש לטרייזנשטט, בו משמשים יאוש ותקווה יחדיו), אבל אין בו, לדעתי, יחוד ספרותי שיצדיק את הוצאתו לאור כפי שהוא.

Life with an Accent – Marilyn Gottlieb

 ידיעות ספרים וספרי עליית הגג

2016 (2013)

תרגום מאנגלית: ב. מן

ויל אנדרוז, גבר צעיר ממשפחה מבוססת בבוסטון, חש חוסר מנוחה בחייו העירוניים המסודרים. אחרי שלוש שנות לימודים בהארוורד נטש את האוניברסיטה, ויצא לעיירה הקטנה בוצ'רס קרוסינג שבקנזס, שם ביקש עצה מפיו של סוחר עורות, שאביו של ויל העריך משום שהצליח לבנות לעצמו חיים במערב. למקדונלד, סוחר העורות, וגם לאנשים אחרים, ויל הסביר שברצונו להכיר את ארצו, את המרחבים שמחוץ לערים הצפופות. למעשה, ביקש להכיר את עצמו, חיפש משמעות לקיומו.

מקדונלד הציע לויל לעבוד כעוזרו, ולסייע לו בעבודת הניירת, אך נפשו של הצעיר יצאה אל הטבע. בעזרת אמצעיו הכספיים שכנע את מילר, צייד באפלו, לארגן מסע להשגת עורות. הצטרפו אליהם שניידר, פושט עורות, וצ'רלי הוג, שנהג את העגלה הרתומה לשוורים, וטיפל במזון.

הוא הרגיש שהיה אשר היה המקום שבו חי, ויהיה אשר יהיה המקום שבו יחיה מעתה והלאה, הוא עוזב את העיר יותר ויותר, פורש אל ארץ הפרא. הוא הרגיש שזו המשמעות המרכזית שיוכל למצוא בחייו, ונראה לו אז שכל ארועי ילדותו ונעוריו הובילו אותו בלי דעת אל הרגע הזה שבו ניצב, כמו נכון לפרוש כנפיים ולעוף.

מניעיהם של ארבעה הגברים היו שונים אלה מאלה, התנהלותם במהלך המסע תנבע מאופיים השונה, והתמודדותם עם הקשיים הצפויים להם תוביל אותם אל גורלות שונים. מילר מעונין לכאורה ברווח כספי, אך מונע מתאוות ציד, מדחף להיות זה שיגיע רחוק מכולם, ימצא את העדר הגדול ביותר ולא יותיר ממנו זכר, פרט לגופות מרקיבות ולערימת עורות משובחים. שניידר מעונין בציד מהיר ובחזרה מהירה ובטוחה הביתה, ולכן יערער על כל החלטה של מילר שסיכון בצידה, אך התלות ההדדית ההכרחית בין חברי הקבוצה תאלץ אותו לשמור על ליכוד מסוים. צ'רלי הוג, הדבק בתנ"ך ובמילר, יהיה מרוכז במילוי תפקידיו. ואנדרוז יתהה שוב ושוב על זהותו העצמית, ויוותר זר לעצמו. כשישובו ממסעם, והם שונים משהיו, יגלו שגם ארצם השתנתה. אנדרוז ינסה, ולא יצליח, לתת מלים למה שהתרחש בהם:

זה היה משהו שגם הוא עצמו הרגיש, מרגע לרגע […] האם זה קיים אצל כל אחד? […] האם זה אורב בסתר אצל כל אחד, מחכה לזנק החוצה, מחכה לטרוף ולתלוש, עד שתשאר רק הריקנות […]? מה היתה משמעות הדבר? הוא רצה לדעת.

"בוצ'רס קרוסינג" הוא סיפור חניכה שאינו מוביל להארה או לגיבוש. אנדרוז, לאחר המסע, למד מעט על עצמו, אך נותר זר לעצמו. במקביל לסיפור החניכה, ולא פחות ממנו, זהו סיפור על האדם מול הטבע – הכניעה לעוצמתו, והעוז להתמודד מולו. בשולי הספר מדובר גם על החברה של התקופה המתוארת בו, על הכלכלה ההפכפכה, על התהליכים החברתיים והמדיניים שמעצבים גורלות, ויכולים להרוס את היחיד.

הספר הזכיר לי במידה רבה את "כל הסוסים היפים" של קורמאק מקארתי. מדובר בגיבורים שונים זה מזה כמעט בכל מובן, אך בלב שני הספרים עומדים צעירים המחפשים דרך משלהם בטבע. בשני הספרים עוצמת הטבע ועולם החי הם גיבורים מרכזיים לא פחות מבני האדם. ולמרות שהעולם המיוזע, המזוהם, האינטנסיבי המתואר בהם, מן הסתם היה דוחה אותי לו יצא לי לחוות אותו, האופן בו הוא בא לידי ביטוי מושלם בשניהם קסם לי מאוד.

"בוצ'רס קרוסינג" הוא ספר אטי, ולכאורה ההתרחשויות בו מעטות. סוד כוחו הוא בהתבוננות המעמיקה של הסופר בגיבוריו, ובכושר התיאור העילאי שלו, המביא אל הקורא מראות וקולות. הנה שתי דוגמאות אקראיות (בתרגומו המוצלח של גיל שמר):

השוורים התאמצו כנגד משקל העגלה, פרסותיהם בטשו וחבטו באדמה בנקישות עמומות; הגלגלים גנחו כנגד סרני האגוז; לרגע היתה שם ערבוביה של צלילים – עץ מתאמץ כנגד מאֲרגו, עור שוט ורצועות עור מעובד מוטחים זה בזה ונמשכים בקול צווחה גבוה, ומתכת משקשקת כנגד מתכת; ואז פינו הצלילים את מקומם לרעם אטי כשהגלגלים הסתובבו והעגלה החלה לנוע אט-אט מאחורי השוורים.

במקום שבו חצו היה הנהר רדוד; המים פכפכו סביב האבנים השטוחות שהונחו בבוץ הרך כמצע לחצייה, וקול רחשם הועצם בחשיכה; האור הקלוש מהירח המתמלא התנוצץ פה ושם על המים בזרימתם, ועל פני הנחל הזדהר ברק קבוע ששיווה לו מראה רחב ועמוק יותר משהיה. המים הגיעו בקושי מעל פרסות הסוסים, וזרמו בערבוביה מעל שוליהם של גלגלי העגלה המסתובבים.

את הכריכה היפה עיצבה רעיה קרס

מומלץ

Butcher’s Crossing – John Williams

ידיעות ספרים

2016 (1960)

תרגום מאנגלית: גיל שמר

עמרי, נער כבן שבע-עשרה, תלמיד במגמת קולנוע, מתכנן ליצור סרט אודות קבוצת זקנים וזקנות, חברי מועדון ברידג'. אין לו מושג ברור מה הוא מבקש להשיג בסרט. כנער התוהה על משמעות החיים הוא יודע שהוא מחפש תשובה, רק לא ברור לו מהי השאלה בעצם.

"זה כאילו, כל מה שאני עושה, ובכל מקום שאני נמצא, אני חושב: זהו? אלה החיים? זה לא הגיוני! זה בטח מאחורי הקלעים או החזרות שלפני, והחיים האמיתיים בטוח קורים למישהו אחר במקום אחר, אבל אין לי מושג איפה החיים האלה, ובעיקר אני לא מבין איך לחיות אותם".

מרבית חברי המועדון שמחים לשתף אתו פעולה, ומתיצבים בזה אחר זה לענות על שאלות כמו "לאיזה רגע בחיים היית רוצה לחזור". היחידה שעומדת מנגד היא אירֵן, אשה בעלת נוכחות ובעלת תדמית של מתנשאת, שמתנהלת לפי ספר חוקים משל עצמה, ותמיד אומרת בדיוק את מה שהיא חושבת, ובכלל זה את דעתה על רעיון הסרט: "למקרה שלא שמתם לב, אנחנו זקנים. זאת אומרת שאין לנו הרבה זמן. אתם יכולים לעשות מה שאתם רוצים עם הזמן שלכם, אבל אני לא הולכת לבזבז אותו על הצגות. והכל, כולל זה, הצגות". אירן היא אשה אלגנטית, מקפידה על הופעה מושלמת, ילידת תוניס שלמרות שנים רבות בארץ עדיין משלבת ביטויים צרפתיים בשפתה, משדרת עוצמה, תמיד בשליטה. הקורא יגלה במהרה שהיא סובלת מלוקמיה, אותה היא מעדיפה לכנות אנמיה, שהיא מעדיפה ניתוק מכל אדם, שיחסיה עם בתה המסורה לה סובלים ממשקעי עבר, ושהקשר היציב היחיד בחייה הוא עם בנה שנהרג בהיותו בן עשרים.

לנוכח הכיוון הבנאלי שאליו מתפתח הסרט, אירן, שאינה מסוגלת לשמור את דעותיה לעצמה, מתפרצת לתוך דברי אחד המתראיינים ואומרת לעמרי: "אני אסביר לך למה השאלות שלך לא טובות". כעבור זמן מה היא מתרצה ומסכימה לומר לו מה עליו לשאול: מה זה אומר להיות אחר, של מי המבט שמלווה אותנו, ועל מה אף פעם אי אפשר לכפר. השאלות אולי נשמעות מעורפלות ותלושות, אך התשובות שאליהן יגיעו גיבורי הספר תהיינה ממוקדות, מבחינות בין עיקר לטפל. עמרי יוסיף בסיכומו של דבר שאלה מהותית נוספת.

לאחר שעמרי נקלע למשבר, הקשר בינו ובין אירן מעמיק. לא אכנס לפרטי שיחותיהם, בעיקר משום שצריך לעקוב אחרי מהלכן כדי לתפוס את המכלול, ואין די בליקוט ציטוטים. היחסים בין עמרי להוריו ולידידתו הקרובה כרמל, ואלה שבין אירן לבתה דניאל וליענקל'ה המחזר אחריה במועדון הברידג', הולכים ונחשפים ומעמיקים, ובשלב מאוחר יותר גם משתרגים אלה באלה, ולא ייעשה אתם צדק מלא אם יצומצמו למסגרת של סקירה. אומר רק שלכל קורא תשובותיו שלו, שאינן בהכרח אלה שבספר, אבל התהליך שעוברים אירן ועמרי משכנע, ובכל מקרה מגרה חשיבה.

הסיבה העיקרית שבגינה אני כותבת את הסקירה הזו היא סגנונו המרשים של הספר. העלילה מתרחשת בשני רבדים במקביל: רוב ההתרחשויות הן על פני השטח, אך במקביל וללא הרף מתנהלות שיחות בין אירן לבנה המת נמרוד, והן משתתפות באורח פעיל בהנעת העלילה, ומתפתחות בד בבד עם הקשרים בין הדמויות החיות. השילוב המושלם של שני הרבדים מקורי ומסקרן, והסופרת מוליכה את הסיפור באופן משכנע אל המפגש המלא ביניהם. הרבדים האלה, הדמויות המתוארות ברגישות, והתוכן המציב בפני הקורא אתגרי חשיבה, יוצרים יחדיו חווית קריאה מיוחדת.

ידיעות ספרים

2014