תגית: ידיעות ספרים

"זאב הים" אינו מיועד לקהל יעד של בני נוער בלבד. בגלל סיפור המסגרת – הרפתקאות מלחים קשוחים בלב ים סוער – הוא זכה לתדמית הזו, ובעקבותיה לתרגומים מקוצרים שנטרלו את התוכן ההגותי שלו. אבל התוכן הזה הוא שעושה את הספר ליצירה בעלת עומק, שתכניה מתאימים גם לקהל מבוגר.

האמפרי ואן ויידן, אינטלקטואל איש ספר שלא עבד עבודה פיזית מימיו, נקלע לספינת ציידי דובי ים, לאחר שספינה בה הפליג טבעה. תקוותו שהספינה המושיעה תוביל אותו לחוף מבטחים אינה מוגשמת, שכן הספינה נשלטת בידי רב-חובל אכזרי, וולף לארסן. במקום לחזור לחוף, הוא מוצא עצמו עובד בפרך כאיש צוות בספינה. דמותו של לארסן עומדת במרכז הספר: מצד אחד הוא רודן מטורף, שלא מהסס להפעיל את כוחו הפיזי העצום ולחסל אנשים בדם קר. מצד שני הוא אוטודידקט, חובב ספרות ושירה, שמחשבותיו עסוקות בשאלות קיומיות, כמו משמעות החיים, אלמוות, מוסר, מצפון. הדיאלוגים בין השניים, וההתבוננות של ואן ויידן בלארסן, מעניקים לעלילה תוכן שמעניין להתעמק בו.

סיפור המסגרת מבוסס על חוויותיו האישיות של ג'ק לונדון, ועל מספר דמויות שפגש בהפלגותיו, וכן על הווי ציידי דובי הים באותה תקופה (שלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20). דמותו של לארסן מרחפת מעל כולן, אבל לא יישכחו גם הטבח הפחדן וליץ` האמיץ, ודמויות רבות אחרות שסיפוריהן משתרגים יחדו לתיאור חי של ההפלגה. לתוך ההווי הגברי בעליל הזה מצניח לונדון דמות נשית אחת, ובמפתיע לא דמות האשה החלושה הנזקקת לתמיכה גברית, אלא אישיות חזקה ומגובשת, שיחסיה ההדדיים עם ואן ויידן מעניקים לספר את ההיבט הרך שלו.

הספר המצוין הזה ראוי לתרגום טוב יותר מזה שזכה לו כאן, וכן להגהה ברמה סבירה יותר. הבחירה לתרגם סלנג אמריקאי של 1904 לסלנג ישראלי של 2013 היא נלעגת, ואין בה כדי לקרב את הספר אל הקורא. אין שום הצדקה לשגיאות מביכות כמו "צרכה באימה", "הבעיה נפטרה מעצמה", חילופי זכר/נקבה, יחיד/רבים, משפטים מסורבלים שהתחביר התקין מהם והלאה, ומילים שנשרו להן אי שם. לדוגמא, מה אמור להביע צירוף המלים הזה, "אלמלא הייתי מורגל להזדרז בכל שבת אחרי הצהרים ולהשאר עד יום שני בבוקר…", שמופיע כבר בעמוד הראשון של הספר? עיון בטקסט המקורי פותר את התעלומה:

Had it not been my custom to run up to see him every Saturday afternoon and to stop over till Monday morning…

בדרך-כלל אני נמנעת מלהביע דעה על התרגום, משום שנראה לי לא נכון לעשות זאת בלי לקרוא את הטקסט המקורי. אבל "זאב הים" מופיע בשלמותו ברשת, והוא נפלא, מה שאי אפשר לומר על תרגומו.

בשורה התחתונה: ספר מומלץ ביותר למבוגרים ולנוער, עדיף בשפת המקור.

Sea-Wolf – Jack London

הוצאת ידיעות ספרים

2013 (1904)

תרגום מאנגלית: גרשון גירון

קראתי את הספר בקריאה רצופה, כמעט ללא הפסקות. הוא מעניין לכל אורכו, אפילו מותח למרות הסוף הידוע מראש.

כשקראתי את "איש קטן לאן" היתה לי תחושה של התגלות. זה היה הספר הראשון שהצליח להעביר עבורי את אוירת גרמניה של שנות ה-20, ונתן מענה לשאלה איך התאפשרה תופעת היטלר. פאלאדה הצליח להכנס לקרביים של גיבוריו, וגם לקרביים של מדינתם, ולהחיות את אוירת אותה תקופה שהיטלר ידע לנצל היטב. ב"לבד בברלין" הוא עשה משהו דומה, כשהתמקד בפחד, במלשינות ובאוירת הטרור ששררה בשנות ה-40, ושדיכאה בהצלחה רגשות מרי. בשני המקרים להבין אין פירושו לסלוח, אבל לדעת פירושו לפחות לשאול את השאלות הנכונות.

בשונה מ"איש קטן לאן", "לבד בברלין" הוא ספר לא מבושל דיו. הספר נכתב בפרץ יצירתי אחד שארך 24 ימים, וניכר שלא עבר עריכה ביקורתית. כתוצאה מכך הוא סובל משורה של תיאורים פלקטיים וסטראוטיפיים, שלא עושים אתו חסד, ולא עושים צדק עם כשרונו של פאלאדה. דוגמאות: הנער השכן של הזוג קוונגל, בלדור פרסיקה, הוא דמות כזו, וכך גם בורקהאוזן, השכן מהמרתף, וגם איש הגסטפו פרל. שלושה אלה הם אנשים שנואים מעצם מעשיהם, אבל פאלאדה מעמיס עליהם טמטום ועילגות במידה מופרזת, שהופכת אותם למין קלישאה מגוחכת.

למרות המגרעת המשמעותית הזו, אני חושבת שזהו ספר טוב, ויחודו ואמינותו נובעים מכך שנכתב מיד אחרי המלחמה על ידי מי שחווה על בשרו את האימה ואת ההתלבטות בין מה שהוכרח לעשות למה שרצה לעשות. בעלילת משנה צדדית מסופר בספר על שחקן שהיה חביבו של גבלס עד שסר חינו, והוא, שכל מה שרצה בחיים היה לעמוד על במה ולשחק, לא קלט בתמימותו את רוחות הזמן. היתה לי הרגשה שפאלאדה כתב את הדברים על עצמו.

Jeder stribt fur allein – Hans Fallada

הוצאת פן וידיעות אחרונות

2010 (1947)

תרגום מגרמנית: יוסיפיה סימון

"נופים ממטרופולין המוות" נכתב על ידי אוטו דב קולקה, המשמש כאן בשני "תפקידים": כעד, שחווה את השואה בבשרו ובנפשו, הוא מספר ומעיד על חוויותיו, כהיסטוריון הוא מתייחס לעובדות ההיסטוריות ולמשמעותן (בעיקר במאמר החותם את הספר), ותחת שני הכובעים כאחד הוא עוסק בשאלת ההתמודדות עם הזכרון והחיים עם הטראומה.

את הספר פותחים שני עמודים גדושי דברי הלל ממקורות שונים, שפורסמו בעקבות הוצאתו של הספר לאור באנגלית בהוצאת "פינגווין". לדעתי, ההמלצות הגלומות בהם מופרזות וחוטאות במקרים מסוימים לרוח הספר. לא שהספר אינו ראוי להמלצה, נהפוך הוא. אבל מוטב היה להניח לו לדבר בעד עצמו, ולהניח לקורא להתרשם מן הדברים מתוך עולמו הפנימי, ולא להעמיס סופרלטיבים שמקומם יכירם בפמפלטים יחצנ"ים. נראה לי שקצת פספסתי את עומקו של הספר בתחילתו, כי באופן לא מודע חיפשתי בו את מה ש"אמרו" לי לחפש.

המספר נולד בצ`כיה ב-1933, ואת שנות השואה עבר כילד וכנער צעיר. הוא נשלח למחנה טרזינשטט, ומשם למחנה המשפחות באושוויץ-בירקנאו. המחנה הזה היה חריג בנוף מחנות המוות: תושביו לא עברו סלקציה, הורשו ללבוש את בגדיהם שלהם, וניהלו את חייהם התרבותיים באורח אוטונומי יחסית. במאמר הנכלל בספר הוא מסביר את יעודו של המחנה כאמצעי תעמולה להוכחת חייהם הטובים של היהודים. כשלא היה בתעמולה עוד צורך, נשלחו תושביו להשמדה.

קולקה ההיסטוריון עוסק בין השאר בחקר האנטישמיות מהעת החדשה עד ל"פתרון הסופי" ובחקר השואה. בעבודתו כחוקר הוא שומר על ריחוק מנושאי הכתיבה והמחקר. בספר הזה הוא מנסה להתמודד כאדם, ולא כאיש מקצוע, עם זכרונותיו. הספר נע בין זכרונות פרטיים, לנסיון לארגן אותם ולהבין את משמעותם כחוקר. יותר משהוא מספר זכרונות, הוא בודק את הזכרון עצמו, את מה אנחנו זוכרים ומה לא ולמה. ההמלצות בתחילת הספר מדברות בין השאר על מבט אותנטי של ילד, אבל לזה אין כמעט ביטוי בספר. קולקה המבוגר חוזר לשואה, אך לא כילד, אלא כמבוגר התוהה על עיבוד חוויותיו של הילד. זו אינה ביקורת שלילית, כמובן. ההתיחסות שלו לאספקט הזה מרתקת בעיני.

דווקא ההימנעות (לתחושתי, הימנעות לא מכוונת) מזכרונות ישירים, הופכת את חווית הקריאה למצמררת, כשהוא מתאר תמונות מחייו באותה תקופה רעה. לדוגמא, תיאור אמו הכותבת בקרון פתקים המעידים על גורלם, ומפזרת אותם ברוח בתקווה שיגיעו אל בני משפחתה, קורע לב, דווקא בשל פשטות התיאור. יתכן ששירו הידוע של דן פגיס, ידידו הקרוב של הכותב, נותן ביטוי לאפיזודה הזו:

כתוב בעיפרון בקרון החתום

כאן במשלוח הזה

אני חוה

עם הבל בני

אם תראו את בני הגדול

קין בן אדם

תגידו לו שאני

הספר עוסק במגוון נושאים מעניינים. לדוגמא, הוא מדבר על חלומות הנקמה שרקמו הכלואים בשוביהם, ומנתח בצורה מרתקת את השאלה מדוע בתכנוני הנקמה לא נבנה מחנה אושוויץ דמיוני, שבו יתהפכו תפקידי המענים והמעונים.

הספר מורכב מקטעים שמקורם בראיונות שהוקלטו בעבר, ומקטעי יומנים שכוללים בעיקר חלומות. כאמור, מצורף גם מאמר מחקרי אודות מחנה המשפחות. הספר מלווה בתמונות רבות, רובן צולמו בביקוריו של הכותב באתרי ההשמדה שנים אחרי השואה. נוגעים ללב במיוחד ציורים שצוירו על ידי ילדי המחנה בשהותם שם.

סגנונו של הספר אינו אחיד ואינו מתפתח בקו לינארי מנושא לנושא. בעיני הפיזור הזה, שאולי יש בו להעיד על ההיסוס לגעת בזכרונות באופן הישיר ביותר, עושה את הספר אמין ביותר ומאוד נוגע ללב.

בשורה התחתונה: ספר עדות מרתק ובלתי שגרתי, שבו זכרונות משולבים בפרקי הגות.

ידיעות ספרים

2013

כותרת משנה: סיפורו של אברהם כרמי

בתמונות הילדות של אברהם כרמי המצורפות לספר נראה ילד שמבטו שובב והבעת פניו חייכנית, גם כשהוא שומר על ארשת פנים רצינית לטובת הצילום. תמונתו העדכנית, כשהוא כבן 85, משקפת גם היא אדם חייכני, עם שמץ של ממזריות. כאילו לא עבר רעב ועינויים ואובדן כל אהוביו. כשקוראים את הספר מבינים כיצד נשמרה רוחו הטובה: אברהם כרמי נאחז בחיים. כדבריו בספר, על החיים הוא מספר, לא על המוות. הוא לא מתכחש לסבל שעבר, לא מדחיק אותו, לא מסתיר אותו, אבל החיים הם שחשובים בעיניו. כשמוסיפים לזה תפיסת עולם שאינה נוטה לתסבוכים (את דעתו על פסיכולוגיסטים למיניהם הוא מביע בחצי משפט, ולא מקדיש לתחום תשומת לב נוספת), כנות, ואיזון בריא בין עבר להווה, מוצאים את החוט המקשר בין חיוכו של הילד שהיה למבוגר שהוא.

"חלקי בארץ החיים" עשה עלי רושם עז. הספר מספר על גלגוליו של כרמי בשנות השואה, החל מן הפלישה הגרמנית לפולין, שפיצלה את משפחתו ופיזרה אותה למקומות שונים (הוא ואמו התגלגלו לורשה, בעוד אביו נקלע ללבוב, וסביו ודודיו התפזרו בישובים שונים), ועד ששוחרר בתום המלחמה, והוא נער בן 17, שנותר כמעט בלי משפחה. אני חושבת שמעבר לסיפור המרתק, מה שהופך את הספר למרשים הוא הסגנון המשתנה המשקף הלכי רוח, הכנות שבה הסיפור מסופר, ומתן מרכז הבמה לעובדות ולא לרגשות.

באשר לסגנון: הספר מסופר בגוף ראשון מפיו של אברהם כרמי, אך נכתב בפועל ע"י אפרת חבה. לא ברור אילו הן מילותיו שלו ואילו שלה, אבל כך או כך השילוב מנצח. קשה למבוגר לספר באופן אוביקטיבי את סיפורו של הילד והנער, לתאר את חוויות הצעיר בלי להשחית אותן ע"י פרשנות המבוגר. בספר הזה תיאורי העבר אמנם מועשרים בזוית ההווה, אך עדיין נשמרות הרעננות והאותנטיות של הארועים כפי שנחוו ע"י הצעיר. בנוסף, המספר כן וישר בתיאוריו, לא מייפה אותם כדי למצוא חן בעיני הקורא (אם כי בוחר לצמצם בתיאורי הסבל כדי לא להכביד), והתוצאה אמינה מאוד ויוצרת הזדהות עמוקה. כמו כן המספר והכותבת יודעים את סוד הצמצום: קחו לדוגמא את מות אמו. הנער בן ה-14, שאת הנסיעה ברכבת למיידנק עשה כשאמו מלטפת את ראשו, איבד אותה ברגע חטוף אחד כשהופרדו בהגיעם לשם. כמעט מתבקש תיאור קורע לב של רגשותיו ברגע ההוא ובימים שאחריו. אבל כרמי אינו נזקק לכך. במלים פשוטות המתארות את מילותיה האחרונות, בדמעות שצצו כאילו בהקשר אחר כמה ימים אחר-כך, הוא מביע את כל שיש להביע, את מה שכמעט בלתי אפשרי להביע. כך גם אחרי מות דודו, שהיה קרוב המשפחה האחרון שתמך בו: הוא סוגר את הפרק של תקופה זו בחייו בשלוש מילים שהעבירו בי צמרמורת: "ונותרתי אני לבדי". לפעמים תיאורים מפורטים הם לגמרי מיותרים, ומספר חכם יודע מתי להרחיב ומתי לתת לשקט לדבר.

(כקוראת דקדקנית יש לי כמה הערות לעריכה. תרגישו חופשיים לדלג, כי באמת הספר ראוי מאוד לתשומת לב למרות הפגמים הקלים בגימור. אני מרגישה צורך להעיר לטובת המהדורות הבאות.

על הדש הפנימי של הכריכה נכתב: "בין השנים 1939 – 1945 הסתתר בבית החיים בגטו ורשה". הגטו, כידוע, חדל להתקיים ב-1943. אני מניחה שמי שכתב את הטקטס הזה התכוון לכלול את כל תקופת המלחמה במשפט אחד. אבל בעיני יש טעם לפגם וחוסר כבוד באי הקפדה על פרטים כאלה.

פה ושם משובצים בספר ביטויים ביידיש, רובם ללא תרגום. הייתי שמחה להבין אותם באמצעות הערת שוליים.

כמה שגיאות חמקו מן המגיה, כמו שימוש קבוע ב"מן" במקום "מין", ואיות משתנה של שמות אנשים ומקומות. חבל).

אני מרבה לקרוא ספרי שואה, בחלקו משום כבוד לקורבנות, ובחלקו כדי לנסות להבין ולתפוס מה ארע ולמה. כשאני קוראת ספרי עדות אני מגלה בכל פעם את הפנים המרובות של השואה, את דרכי ההתמודדות הרבות והמגוונות של הניצוילם והשורדים עם התלאות הקשות שעברו עליהם ועם הטראומה של החורבן שחוו. "חלקי בארץ החיים" הוא בין העדויות המרשימות שקראתי.

הספר ראה אור בסיעו מכון "שם עולם", מוסד חינוך והנצחה העוסק בחקר השואה, בדגש על סוגיות רוח ואמונה.

בשורה התחתונה: ספר מומלץ ביותר, מרשים ומעורר השראה.

הוצאת ידיעות ספרים

2013

 

חייהם של גרגורי, שרה, רוברט וטרי השתלבו זה בזה כשהיו סטודנטים. למעלה מעשור אחר-כך חייהם משתלבים שוב באותו מקום, שהיה פעם קולג` וכיום מעבדת שינה. הסיפור לכאורה פשוט, וקל לבודד כל דמות ולעקוב אחר מהלך חייה, אבל הוא מוגש לקורא כרשת של ארועים שכולם ארוגים זה בזה ומזינים זה את זה (כך זה בעצם בחיים, לא?). הסיפור תפור בקפדנות עילאית, שום פרט אינו נותר תלוי באויר, ולכל ארוע – קטן או גדול – יש השלכות ויש משמעות שמתגלה בשלב זה או אחר.

יש בספר מקום נרחב לצרופי מקרים. בספרים "רציניים" יותר הם לא היו מתקבלים על הדעת. בספר הזה, שלוקח את עצמו בקלות, הם משתלבים להפליא ומניעים את העלילה ללא חריקות. יש לייחס זאת לקפדנות שהזכרתי: מכיוון ששום דבר לא נותר בלתי מוסבר, ולכל פרט יש "שימוש" בעלילה, גם צירופי המקרים לא מתקבלים כאיזו הנחתה מלאכותית כדי לספק דלק למהלך הארועים, אלא כחלק אינטגרלי מהם.

קל להבחין ב"טריקים" הספרותיים, והעובדה שהם ברורים וגלויים דווקא הופכת אותם מהנים יותר. לכל חלק בספר ניתן שם ע"ש אחד משלבי השינה. כל הפרקים האי-זוגיים מתרחשים בשנות ה-80, כאשר גיבורי הספר היו ברובם סטודנטים. כל הפרקים הזוגיים מתרחשים בשנות ה-90. כל אחד מחלקי הספר מסתיים באמצע משפט, וכל חלק שאחריו פותח במילים בהן הסתיים קודמו (ראיתי בכך עוד הקבלה לשינה, שבה המעבר משלב לשלב אינו בגדר קו גבול חד).

אמנם, כאמור, הספר לוקח את עצמו בקלות, אבל אין זאת אומרת שאין בו צדדים רציניים ששווים עיון. הוא עוסק יפה בקשר שבין עבר ועתיד, נוגע באובססיות, מתייחס לרפואה, ליחסים בינאישיים, ליחיד בחברה, למין, ללסביות, לקולנוע, לניסויים בחיות ובבני אדם. הוא צוחק (כאנגלי טוב) על האמריקאים, ממחיז פרודיה על כנס פסיכיאטרים, ועוד. ויש בו גם סיפור אהבה נהדר ומרגש, וגם אחד הקטעים הכי מצחיקים שיצא לי לקרוא מזה זמן רב (המאמר וההערות המשובשות).

נהניתי הנאה מרובה.

The House of Sleep – Jonathan Coe

הוצאת ידיעות אחרונות

1998 (1997)

תרגום מאנגלית: אלאונורה לב

אזהרת ספוילר: סודה של משפחת רדלי מתגלה בסביבות עמוד 100, אם כי רמזים מצטברים כבר בעמודים הראשונים (וגם בתמונה שעל הכריכה). הסקירה שלהלן חושפת את הסוד.

משפחת רדלי חיה לכאורה את חלום הפרברים הבריטי. בני הזוג ושני ילדיהם בני העשרה חיים בבית כפרי מוקף ירק בעיירה קטנה יחסית, בה כולם מכירים את כולם (וכולם מרכלים על כולם). בסביבה כזאת קשה לשמור סודות, אך בני הזוג עושים כל שביכולתם כדי לשמור בסוד את עברם ואת טבעם, לא רק מפני שכניהם אלא גם מפני ילדיהם.

משפחת רדלי היא משפחת ערפדים. האב פיטר הוא ערפד מלידה, ואשתו הלן הומרה בצעירותה לערפדות. כשהלן נכנסה להריון הם החליטו להלחם באינסטינקטים צמאי הדם שלהם, לפרוש לחיים פרבריים שלווים, ולגדל את ילדיהם כבני אדם. חייהם מתנהלים על פי "המדריך למתנזרים", שנכתב במיוחד עבור ערפדים שהחליטו החלטה דומה.

גם אם ספרות ערפדים אינה חביבה עליכם, את הספר הזה יש סיכוי טוב שתאהבו, כי הערפדות היא המסגרת אך לא הנושא המרכזי. הספר עוסק בהתגברות על משיכה לחטא (חטא ההתמכרות וחטא הבגידה), על התבגרות כחריג, על יחסים בתוך המשפחה ובין חברים, ועל התמודדות עם סודות. הוא כתוב בקלילות לכאורה, בחן ובהומור, ואיכשהו מצליח לשכנע שערפדות היא אחת מדרכיו של הטבע, ואפילו שלהיות ערפד זה די סבבה . אהבתי במיוחד את תיאור ההתמודדות של שני הצעירים עם גילוי זהותם האמיתית. מאט הייג נזהר לא ליפול לסטראוטיפים של מתבגרים, ושני הצעירים, כמו גם מרבית המבוגרים בספר, משכנעים בהיתכנותם.

אוהבי ספרות ייהנו משלל האזכורים של סופרים ומשוררים ויצירותיהם. כך, לדוגמא, ביירון מוצג כערפד שזייף את מותו כדי להמשיך בחייו הערפדיים בזהות בדויה, וקטעים מיצירותיו מצוטטים להוכחת ערפדיותו. גם אמני רוק רבים, כמו ג`ימי הנדריקס ופרינס, מוזכרים באותו הקשר.

את העטיפה החביבה עד מאוד עיצבה ענת וקנין אפלבאום.

בשורה התחתונה: ספר נעים מאוד לקריאה

The Radleys – Matt Haig

הוצאת ידיעות ספרים

2011 (2010)

תרגום מאנגלית: אסף כהן

הספר סובב סביב שני צירים: האחד – סיפור האהבה בין ריצ'רד, קולונל בדימוס כבן 50, ורנאטה, בת אצולה ונציאנית בת 19. השני – זכרונותיו של ריצ'רד מן המלחמה, זכרונות שהוא מעדיף לא לעסוק בהם, אבל רנאטה מבקשת לשמוע. שני הסיפורים מוגשים בסגנון שיחה, בדרך-כלל דיאלוג בין שתי הדמויות, ובהיעדרה של רנאטה כדיאלוג בין ריצ'רד לתמונתה, או בינו לבין נהגו, או בינו לבין עצמו. הסגנון, לדעתי, הוא בעוכריו של הספר. הקורא מתבקש לנווט בין שפע אמירות סתמיות החוזרות על עצמן, ולבנות בראשו את הדמויות שמאחוריהן. לטעמי, לא נעשה נסיון לברור בין עיקר לטפל, וכל מילה או הרהור הועלו על הכתב. בשיטה זו אמנם מתקבלת תמונה מציאותית, אבל את מי באמת מעניינת כל מילה שנאמרת במציאות? תפקידו של הסופר לברור את מה שחשוב, שאם לא כן התוצאה היא להג מטיל שעמום.

לא שאין בספר קטעים חכמים, נגיעות מרגשות, סיפורים שמן הראוי להשמיע. הבעיה היא בסך-הכל שהוא עמוס מדי פטפוטים בלתי מעניינים. לדעתי, זו בעיה חוזרת בכמה מספריו של המינגוויי, ומשום כך – למרות "למי צלצלו הפעמונים" ו"הקץ לנשק" המופתיים – הוא לא מהסופרים המועדפים עלי. מבחינתי האישית, וזה כבר לא קשור לספרות – גם חיבתו הנלהבת לציד בכלל, ולקרבות שוורים בפרט, מרחיקה אותו ממני ("קיץ מסוכן" היה, אם אני זוכרת נכון, הספר הראשון אי-פעם שנטשתי בשאט-נפש).

אני מודעת לחשיבותו של המינגווי בעולם הספרות, להיותו פורץ דרך בסגנונו, ולהשפעתו ארוכת הטווח על סופרים רבים. אבל את הספר הזה קראתי לא כחוקרת ספרות, אלא כקוראת פרוזה, וכפרוזה הוא לא לטעמי. אזכור לטובה את הקטעים בהם ריצ'רד מתאר חוויות ממלחמת העולם, ואת עמדותיו כלפי מפקדיו, וכלפי צבאות ומלחמות בכלל, אבל הקטעים האלה מפציעים רק אחרי כשני שליש הספר, והדרך אליהם מייגעת.

מילה של שבח להוצאת ידיעות ספרים, שבחרה להגיש לקורא את ספריו של המינגוויי בסדרה של כריכות אחידות למראה, בעיצובה של עדה רוטנברג. הבחירה באחידות משדרת רצינות ומכובדות, בסגנון "כל כתבי" של פעם.

בשורה התחתונה: מומלץ לאוהבי המינגוויי.

Across The River and Into The Trees – Ernest Hemingway

הוצאת ידיעות ספרים

2013 (1950)

תרגום מאנגלית: שרון פרמינגר

עברתי מספר פעמים ליד הספר בחנויות, ואפילו לא דפדפתי בו. הרתיעה אותי הכריכה עם אותיות התבליט המוזהבות שמתקשרת אצלי לספרים רומן-רומנטיים שאינם חביבים עלי. אבל כעת, לאחר קריאת הספר, אין מנוס מלהגיע למסקנה עתיקת היומין: "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו".

"העריק" הוא ספר מתח משובח. הכתיבה קצבית, המתח נשמר לכל משך הסיפור, הפיתולים בעלילה הגיוניים ומתקבלים על הדעת, הדמויות אמינות מאוד, ואינן משורטטות בשחור-לבן. ומעל הכל, ניכר שנערך תחקיר מעמיק לפני כתיבת הספר, והפרטים שבו מעניקים לו אמינות ועומק. דוגמא קטנה: במקום כלשהו הסופר מזכיר את ירושלים ואת תל-אביב במשפט אחד, ומתייחס אליהן כ"עיר האמונה" ו"עיר ללא הפסקה" בהתאמה. יפה בעיני ההתמצאות הזו.

גיבור הספר הוא גבריאל אלון, איש ביון ישראלי, שיוצא לגלות מה עלה בגורלו של עריק רוסי שנעלם על אדמת בריטניה. מפרטי העלילה אנו למדים על העבר המשותף של השניים, וכן על ארועים בעברו האישי והמקצועי של גבריאל. כשחיפשתי חומר רקע לאחר קריאת הספר, גיליתי שגבריאל כיכב בכמה ספרים קודמים של סילבה, ואותם ארועים שהוזכרו בקצרה בספר הזה סופרו בהרחבה בספרים האחרים. יש לציין שבשום שלב בקריאת הספר לא היתה לי הרגשה שאני מחמיצה משהו משום שלא קראתי את הספרים הקודמים, ו"העריק" עומד לחלוטין בפני עצמו כספר שלם.

בשורה התחתונה: ספר טוב מאוד לסוגו.

The Defector – Daniel Silva

הוצאת ידיעות ספרים

2011

תרגום מאנגלית: ניצה פלד

חשבתי הרבה על משפט פתיחה, וגם על הדרך הטובה ביותר להציג את הספר הזה, ולא יוצא לי כלום. כדי להעביר את הקסם של "צוואה צרפתית" צריך להיות אנדריי מאקין, ואני לא.

אפשר לומר שזהו ספר התבגרות. אליושה הוא ילד רוסי, נכד לסבתא צרפתיה. סיפוריה של הסבתא מהלכים קסם עליו ועל אחותו, ובמידה רבה מגדירים אותו כשונה בתוך החברה, לא כרוסי כפשוטו, אלא כרוסי שיש בחובו "הרכבה" צרפתית. כדרכו של ילד, ואחר-כך של נער, הוא חוגג את השוני וגם מתעב אותו.

אפשר לומר גם שזהו ספר על רוסיה של שתי מלחמות העולם, ועל התהפוכות הבלתי אפשריות שעברו בני אדם בתקופה הסוערת הזו. מלחמות ששינו גורלות, מהפכות, משטרים מתחלפים, ניתוק המזרח מהמערב. מעל כל אלה מתנשאת דמותה של שרלוט, סבתו של המספר, שלאחר כל הכאב והרוע שחוותה מצאה שלווה.

הטבע משחק תפקיד מרכזי בספר הזה, כמו גם בספריו האחרים. כפר נידח בסיביר עומד במרכזו, אך בשונה מקודמיו ("האשה שחכתה" ו"על שפת נהר אמור, בזמן האהבה") הספר הזה מתרחש גם בעיר מרכזית בברית המועצות, ומרחיק גם לברלין ולפריז.

הספר זכה בפרסי מדיסי וגונקור בשנת 1995, והיה הראשון בהיסטוריה שזכה בשניהם. הזכיה הזו מסמלת בעיני את הכפילות המתוארת בספר: מדיסי הוא פרס צרפתי הניתן לסופרים זרים, ומאקין, המתגורר בצרפת, הוא עד היום סופר רוסי-צרפתי. אגב, ספרו הראשון בצרפתית נדחה ע"י ההוצאות לאור בטענה שלא יתכן שמהגר כתב אותו. מאקין המציא מתרגם דמיוני, שלכאורה תרגם אותו מרוסית, ורק אז ראה אור.

נראה לי שלא התחלתי אפילו לספר מקצת שבחו של הספר, וכאמור אני לא יודעת איך לעשות זאת טוב יותר. אז בקצרה: כדאי.

 Le Testament français – Andrei Makine

הוצאת ידיעות ספרים

2003 (1995)

תרגום מצרפתית: חגית בת-עדה

כותרת משנה: שישה מתוך שישה מליון

דניאל מנדלסון, דור שלישי לשואה, רוצה לתת פנים לשישה מקורבנות השואה. סבו של דניאל ומרבית בני משפחתו היגרו לארצות-הברית לפני מלחמת העולם. אחיו הבכור של הסב חזר עם אשתו וארבע בנותיהם לעיירת הולדתם בולחוב שבפולין, שם ניספו כולם. סבו של דניאל, מספר סיפורים מחונן, היה מוכן לדבר בהרחבה על כל דבר. רק בנושא אחד החריש – גורלם של אחיו שמיל, אשתו אסתר, וארבע בנותיהם היפות, לורקה, פרידקה, רוחל'ה וברוניה.

דניאל, עוד בהיותו נער צעיר, נחשב להיסטוריון של המשפחה. מלבד סיפורי סבו כמקור מידע, הוא ניהל התכתבויות עם קרובי משפחה אחרים, ובנה בעבודת נמלים שקדנית עץ משפחה מפורט. כשהוא מחליט ללכת בעקבות דודה האבוד של אמו, חקירותיו מביאות אותו לפולין, כמובן, וגם לישראל, לשבדיה, לדנמרק, לליטא ולאוסטרליה. בכל מקום הוא נפגש עם ילידי בולחוב, או עם צאצאיהם, או עם מי שהכיר אותם ויכול לתרום עוד רסיס מידע.

המסע להסרת הלוט מעל גורלם הלא ידוע לפרטיו של שמיל ומשפחתו הוא עמוד השדרה של הספר. זהו סיפור מצמרר כשלעצמו, אך מה שעושה את הספר נהדר בעיני זו מלאכת המחשבת של אריגת נושאים שונים ומרתקים אל תוך העלילה.

מטבע הדברים הנושא המרכזי הוא הזכרון, הדרך בה אנו זוכרים דברים, היכולת להסתמך או לא על זכרונות בני עשרות שנים, ובעיקר הצורך הבוער לשמר כל בדל מידע כדי שאנשים שהיו ואינם לא יישכחו עם מותם של הבודדים שנותרו בחיים ועדיין יכולים לספר.

סיפור השואה הוא סיפורם של שישה מליון בני אדם. בתוך המספר הבלתי נתפס הזה הולכים לאיבוד האנשים כפרטים. נפשית קל יותר להתייחס למותם של מליונים, אך כשנותנים להם פנים, וזה מה שדניאל מנלדסון עושה (היא היתה אשה חמה, היו לה רגליים יפות, הוא היה חירש, היא היתה קלה עם בחורים, היא עוד היתה ילדה והתעניינה רק בצעצועים, היתה לה הליכה מסוימת כשירדה במרץ מהרכבת), ההתיחסות כואבת יותר. זה כבר לא מספר סתמי, אלה אנשים חיים.

נושא נוסף, מאוד נוגע ללב בעיני, הוא ענין ההתיחסות המוחמצת לאנשים סביבנו. דניאל הילד פחד מאשה מוזרה אחת, שאותה פגש במפגשים משפחתיים. כשהתחיל לחקור לעומק את פרשת השישה האבודים גילה את הקשר של אותה אשה אליהם. המוזרות שלה הוארה פתאם באור אחר לגמרי, מאוחר מדי. או הספר המשפחתי, דמות שולית בחייו, התגלה כבעל היסטוריה שהפכה אותו בהרף עין של סיפור לאדם אחר, שוב מאוחר מדי. מאוחר מדי אנחנו מגיעים להכרה שכל אדם הוא סיפור.

מאוד עניינה אותי ההשפעה לטווח ארוך של השואה. אנשים שהיו שם וניצלו, אנשים שברחו בזמן, אנשים שהכירו אנשים שנספו – השואה, עשרות שנים אחרי, היא עדיין חלק מחייהם. יש אחת שלא מוכנה לספר, ואחת שמספרת רק מה שנוח לה כי בפרטים מסוימים היא מתביישת, ואחד שממשיך לחיות את העיירה בכל יום ויום, ועוד.

במסגרת המסע מנדלסון מגלה מחדש את אחיו ואחותו. הוא מרחיב בכתיבה על נושאי יחסים בין אחים – פן מאוד מעניין בסיפור.

מנדלסון מקביל את סיפור המסע שלו לפרשות הראשונות בספר בראשית, תוך שהוא משווה בין הפרשנויות של רש"י ושל פרשן בן זמננו. גם הפן הזה בספר מרתק.

הקשר של המשפחה כולה, ושל דניאל בפרט, ליהדות, גם הוא נדון בהרחבה בספר. מבחינה דתית מדובר במשפחה מתבוללת – רוב בני דורו של דניאל מנדלסון בארצות-הברית לא נישאו ליהודים. אבל מבחינת שורשים בעם ובהיסטוריה מדובר בקשר עמוק של הזדהות ושל שייכות. לקראת סיום הספר, במעמד מצמרר במיוחד שבו הם מוצאים עצמם במקום בו שמיל ובתו נרצחו, דניאל מרים אבן ומניח אותה על ענף נמוך של עץ שעמד שם גם בזמן הרצח, עץ שהוא כעין מצבה. הוא אפילו לא יכול להסביר את הדחף הקדמון הזה לבצע טקס יהודי עתיק יומין.

זו סקירה יחסית ארוכה, אבל היא אפילו לא מתחילה לגרד את איכויותיו של הספר. אני מחפשת איך לסכם את הסקירה, כי את "מומלץ בחום" כבר "בזבזתי" על ספרים אחרים, ואת המונח "ספר חובה" אני לא מחבבת. אומר, אם כן, שזהו ספר מעשיר ביותר, חווית קריאה שונה ומאוד מאוד מומלצת.

The Lost: A Search for Six of Six Million – Daniel Mendelsohn

ידיעות ספרים וספרי עליית הגג

2008 (2006)

תרגום מאנגלית:אביעד שטיר