תגית: ידיעות ספרים

אזהרת ספוילר: סודה של משפחת רדלי מתגלה בסביבות עמוד 100, אם כי רמזים מצטברים כבר בעמודים הראשונים (וגם בתמונה שעל הכריכה). הסקירה שלהלן חושפת את הסוד.

משפחת רדלי חיה לכאורה את חלום הפרברים הבריטי. בני הזוג ושני ילדיהם בני העשרה חיים בבית כפרי מוקף ירק בעיירה קטנה יחסית, בה כולם מכירים את כולם (וכולם מרכלים על כולם). בסביבה כזאת קשה לשמור סודות, אך בני הזוג עושים כל שביכולתם כדי לשמור בסוד את עברם ואת טבעם, לא רק מפני שכניהם אלא גם מפני ילדיהם.

משפחת רדלי היא משפחת ערפדים. האב פיטר הוא ערפד מלידה, ואשתו הלן הומרה בצעירותה לערפדות. כשהלן נכנסה להריון הם החליטו להלחם באינסטינקטים צמאי הדם שלהם, לפרוש לחיים פרבריים שלווים, ולגדל את ילדיהם כבני אדם. חייהם מתנהלים על פי "המדריך למתנזרים", שנכתב במיוחד עבור ערפדים שהחליטו החלטה דומה.

גם אם ספרות ערפדים אינה חביבה עליכם, את הספר הזה יש סיכוי טוב שתאהבו, כי הערפדות היא המסגרת אך לא הנושא המרכזי. הספר עוסק בהתגברות על משיכה לחטא (חטא ההתמכרות וחטא הבגידה), על התבגרות כחריג, על יחסים בתוך המשפחה ובין חברים, ועל התמודדות עם סודות. הוא כתוב בקלילות לכאורה, בחן ובהומור, ואיכשהו מצליח לשכנע שערפדות היא אחת מדרכיו של הטבע, ואפילו שלהיות ערפד זה די סבבה . אהבתי במיוחד את תיאור ההתמודדות של שני הצעירים עם גילוי זהותם האמיתית. מאט הייג נזהר לא ליפול לסטראוטיפים של מתבגרים, ושני הצעירים, כמו גם מרבית המבוגרים בספר, משכנעים בהיתכנותם.

אוהבי ספרות ייהנו משלל האזכורים של סופרים ומשוררים ויצירותיהם. כך, לדוגמא, ביירון מוצג כערפד שזייף את מותו כדי להמשיך בחייו הערפדיים בזהות בדויה, וקטעים מיצירותיו מצוטטים להוכחת ערפדיותו. גם אמני רוק רבים, כמו ג`ימי הנדריקס ופרינס, מוזכרים באותו הקשר.

את העטיפה החביבה עד מאוד עיצבה ענת וקנין אפלבאום.

בשורה התחתונה: ספר נעים מאוד לקריאה

The Radleys – Matt Haig

הוצאת ידיעות ספרים

2011 (2010)

תרגום מאנגלית: אסף כהן

הספר סובב סביב שני צירים: האחד – סיפור האהבה בין ריצ'רד, קולונל בדימוס כבן 50, ורנאטה, בת אצולה ונציאנית בת 19. השני – זכרונותיו של ריצ'רד מן המלחמה, זכרונות שהוא מעדיף לא לעסוק בהם, אבל רנאטה מבקשת לשמוע. שני הסיפורים מוגשים בסגנון שיחה, בדרך-כלל דיאלוג בין שתי הדמויות, ובהיעדרה של רנאטה כדיאלוג בין ריצ'רד לתמונתה, או בינו לבין נהגו, או בינו לבין עצמו. הסגנון, לדעתי, הוא בעוכריו של הספר. הקורא מתבקש לנווט בין שפע אמירות סתמיות החוזרות על עצמן, ולבנות בראשו את הדמויות שמאחוריהן. לטעמי, לא נעשה נסיון לברור בין עיקר לטפל, וכל מילה או הרהור הועלו על הכתב. בשיטה זו אמנם מתקבלת תמונה מציאותית, אבל את מי באמת מעניינת כל מילה שנאמרת במציאות? תפקידו של הסופר לברור את מה שחשוב, שאם לא כן התוצאה היא להג מטיל שעמום.

לא שאין בספר קטעים חכמים, נגיעות מרגשות, סיפורים שמן הראוי להשמיע. הבעיה היא בסך-הכל שהוא עמוס מדי פטפוטים בלתי מעניינים. לדעתי, זו בעיה חוזרת בכמה מספריו של המינגוויי, ומשום כך – למרות "למי צלצלו הפעמונים" ו"הקץ לנשק" המופתיים – הוא לא מהסופרים המועדפים עלי. מבחינתי האישית, וזה כבר לא קשור לספרות – גם חיבתו הנלהבת לציד בכלל, ולקרבות שוורים בפרט, מרחיקה אותו ממני ("קיץ מסוכן" היה, אם אני זוכרת נכון, הספר הראשון אי-פעם שנטשתי בשאט-נפש).

אני מודעת לחשיבותו של המינגווי בעולם הספרות, להיותו פורץ דרך בסגנונו, ולהשפעתו ארוכת הטווח על סופרים רבים. אבל את הספר הזה קראתי לא כחוקרת ספרות, אלא כקוראת פרוזה, וכפרוזה הוא לא לטעמי. אזכור לטובה את הקטעים בהם ריצ'רד מתאר חוויות ממלחמת העולם, ואת עמדותיו כלפי מפקדיו, וכלפי צבאות ומלחמות בכלל, אבל הקטעים האלה מפציעים רק אחרי כשני שליש הספר, והדרך אליהם מייגעת.

מילה של שבח להוצאת ידיעות ספרים, שבחרה להגיש לקורא את ספריו של המינגוויי בסדרה של כריכות אחידות למראה, בעיצובה של עדה רוטנברג. הבחירה באחידות משדרת רצינות ומכובדות, בסגנון "כל כתבי" של פעם.

בשורה התחתונה: מומלץ לאוהבי המינגוויי.

Across The River and Into The Trees – Ernest Hemingway

הוצאת ידיעות ספרים

2013 (1950)

תרגום מאנגלית: שרון פרמינגר

עברתי מספר פעמים ליד הספר בחנויות, ואפילו לא דפדפתי בו. הרתיעה אותי הכריכה עם אותיות התבליט המוזהבות שמתקשרת אצלי לספרים רומן-רומנטיים שאינם חביבים עלי. אבל כעת, לאחר קריאת הספר, אין מנוס מלהגיע למסקנה עתיקת היומין: "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו".

"העריק" הוא ספר מתח משובח. הכתיבה קצבית, המתח נשמר לכל משך הסיפור, הפיתולים בעלילה הגיוניים ומתקבלים על הדעת, הדמויות אמינות מאוד, ואינן משורטטות בשחור-לבן. ומעל הכל, ניכר שנערך תחקיר מעמיק לפני כתיבת הספר, והפרטים שבו מעניקים לו אמינות ועומק. דוגמא קטנה: במקום כלשהו הסופר מזכיר את ירושלים ואת תל-אביב במשפט אחד, ומתייחס אליהן כ"עיר האמונה" ו"עיר ללא הפסקה" בהתאמה. יפה בעיני ההתמצאות הזו.

גיבור הספר הוא גבריאל אלון, איש ביון ישראלי, שיוצא לגלות מה עלה בגורלו של עריק רוסי שנעלם על אדמת בריטניה. מפרטי העלילה אנו למדים על העבר המשותף של השניים, וכן על ארועים בעברו האישי והמקצועי של גבריאל. כשחיפשתי חומר רקע לאחר קריאת הספר, גיליתי שגבריאל כיכב בכמה ספרים קודמים של סילבה, ואותם ארועים שהוזכרו בקצרה בספר הזה סופרו בהרחבה בספרים האחרים. יש לציין שבשום שלב בקריאת הספר לא היתה לי הרגשה שאני מחמיצה משהו משום שלא קראתי את הספרים הקודמים, ו"העריק" עומד לחלוטין בפני עצמו כספר שלם.

בשורה התחתונה: ספר טוב מאוד לסוגו.

The Defector – Daniel Silva

הוצאת ידיעות ספרים

2011

תרגום מאנגלית: ניצה פלד

חשבתי הרבה על משפט פתיחה, וגם על הדרך הטובה ביותר להציג את הספר הזה, ולא יוצא לי כלום. כדי להעביר את הקסם של "צוואה צרפתית" צריך להיות אנדריי מאקין, ואני לא.

אפשר לומר שזהו ספר התבגרות. אליושה הוא ילד רוסי, נכד לסבתא צרפתיה. סיפוריה של הסבתא מהלכים קסם עליו ועל אחותו, ובמידה רבה מגדירים אותו כשונה בתוך החברה, לא כרוסי כפשוטו, אלא כרוסי שיש בחובו "הרכבה" צרפתית. כדרכו של ילד, ואחר-כך של נער, הוא חוגג את השוני וגם מתעב אותו.

אפשר לומר גם שזהו ספר על רוסיה של שתי מלחמות העולם, ועל התהפוכות הבלתי אפשריות שעברו בני אדם בתקופה הסוערת הזו. מלחמות ששינו גורלות, מהפכות, משטרים מתחלפים, ניתוק המזרח מהמערב. מעל כל אלה מתנשאת דמותה של שרלוט, סבתו של המספר, שלאחר כל הכאב והרוע שחוותה מצאה שלווה.

הטבע משחק תפקיד מרכזי בספר הזה, כמו גם בספריו האחרים. כפר נידח בסיביר עומד במרכזו, אך בשונה מקודמיו ("האשה שחכתה" ו"על שפת נהר אמור, בזמן האהבה") הספר הזה מתרחש גם בעיר מרכזית בברית המועצות, ומרחיק גם לברלין ולפריז.

הספר זכה בפרסי מדיסי וגונקור בשנת 1995, והיה הראשון בהיסטוריה שזכה בשניהם. הזכיה הזו מסמלת בעיני את הכפילות המתוארת בספר: מדיסי הוא פרס צרפתי הניתן לסופרים זרים, ומאקין, המתגורר בצרפת, הוא עד היום סופר רוסי-צרפתי. אגב, ספרו הראשון בצרפתית נדחה ע"י ההוצאות לאור בטענה שלא יתכן שמהגר כתב אותו. מאקין המציא מתרגם דמיוני, שלכאורה תרגם אותו מרוסית, ורק אז ראה אור.

נראה לי שלא התחלתי אפילו לספר מקצת שבחו של הספר, וכאמור אני לא יודעת איך לעשות זאת טוב יותר. אז בקצרה: כדאי.

 Le Testament français – Andrei Makine

הוצאת ידיעות ספרים

2003 (1995)

תרגום מצרפתית: חגית בת-עדה

כותרת משנה: שישה מתוך שישה מליון

דניאל מנדלסון, דור שלישי לשואה, רוצה לתת פנים לשישה מקורבנות השואה. סבו של דניאל ומרבית בני משפחתו היגרו לארצות-הברית לפני מלחמת העולם. אחיו הבכור של הסב חזר עם אשתו וארבע בנותיהם לעיירת הולדתם בולחוב שבפולין, שם ניספו כולם. סבו של דניאל, מספר סיפורים מחונן, היה מוכן לדבר בהרחבה על כל דבר. רק בנושא אחד החריש – גורלם של אחיו שמיל, אשתו אסתר, וארבע בנותיהם היפות, לורקה, פרידקה, רוחל'ה וברוניה.

דניאל, עוד בהיותו נער צעיר, נחשב להיסטוריון של המשפחה. מלבד סיפורי סבו כמקור מידע, הוא ניהל התכתבויות עם קרובי משפחה אחרים, ובנה בעבודת נמלים שקדנית עץ משפחה מפורט. כשהוא מחליט ללכת בעקבות דודה האבוד של אמו, חקירותיו מביאות אותו לפולין, כמובן, וגם לישראל, לשבדיה, לדנמרק, לליטא ולאוסטרליה. בכל מקום הוא נפגש עם ילידי בולחוב, או עם צאצאיהם, או עם מי שהכיר אותם ויכול לתרום עוד רסיס מידע.

המסע להסרת הלוט מעל גורלם הלא ידוע לפרטיו של שמיל ומשפחתו הוא עמוד השדרה של הספר. זהו סיפור מצמרר כשלעצמו, אך מה שעושה את הספר נהדר בעיני זו מלאכת המחשבת של אריגת נושאים שונים ומרתקים אל תוך העלילה.

מטבע הדברים הנושא המרכזי הוא הזכרון, הדרך בה אנו זוכרים דברים, היכולת להסתמך או לא על זכרונות בני עשרות שנים, ובעיקר הצורך הבוער לשמר כל בדל מידע כדי שאנשים שהיו ואינם לא יישכחו עם מותם של הבודדים שנותרו בחיים ועדיין יכולים לספר.

סיפור השואה הוא סיפורם של שישה מליון בני אדם. בתוך המספר הבלתי נתפס הזה הולכים לאיבוד האנשים כפרטים. נפשית קל יותר להתייחס למותם של מליונים, אך כשנותנים להם פנים, וזה מה שדניאל מנלדסון עושה (היא היתה אשה חמה, היו לה רגליים יפות, הוא היה חירש, היא היתה קלה עם בחורים, היא עוד היתה ילדה והתעניינה רק בצעצועים, היתה לה הליכה מסוימת כשירדה במרץ מהרכבת), ההתיחסות כואבת יותר. זה כבר לא מספר סתמי, אלה אנשים חיים.

נושא נוסף, מאוד נוגע ללב בעיני, הוא ענין ההתיחסות המוחמצת לאנשים סביבנו. דניאל הילד פחד מאשה מוזרה אחת, שאותה פגש במפגשים משפחתיים. כשהתחיל לחקור לעומק את פרשת השישה האבודים גילה את הקשר של אותה אשה אליהם. המוזרות שלה הוארה פתאם באור אחר לגמרי, מאוחר מדי. או הספר המשפחתי, דמות שולית בחייו, התגלה כבעל היסטוריה שהפכה אותו בהרף עין של סיפור לאדם אחר, שוב מאוחר מדי. מאוחר מדי אנחנו מגיעים להכרה שכל אדם הוא סיפור.

מאוד עניינה אותי ההשפעה לטווח ארוך של השואה. אנשים שהיו שם וניצלו, אנשים שברחו בזמן, אנשים שהכירו אנשים שנספו – השואה, עשרות שנים אחרי, היא עדיין חלק מחייהם. יש אחת שלא מוכנה לספר, ואחת שמספרת רק מה שנוח לה כי בפרטים מסוימים היא מתביישת, ואחד שממשיך לחיות את העיירה בכל יום ויום, ועוד.

במסגרת המסע מנדלסון מגלה מחדש את אחיו ואחותו. הוא מרחיב בכתיבה על נושאי יחסים בין אחים – פן מאוד מעניין בסיפור.

מנדלסון מקביל את סיפור המסע שלו לפרשות הראשונות בספר בראשית, תוך שהוא משווה בין הפרשנויות של רש"י ושל פרשן בן זמננו. גם הפן הזה בספר מרתק.

הקשר של המשפחה כולה, ושל דניאל בפרט, ליהדות, גם הוא נדון בהרחבה בספר. מבחינה דתית מדובר במשפחה מתבוללת – רוב בני דורו של דניאל מנדלסון בארצות-הברית לא נישאו ליהודים. אבל מבחינת שורשים בעם ובהיסטוריה מדובר בקשר עמוק של הזדהות ושל שייכות. לקראת סיום הספר, במעמד מצמרר במיוחד שבו הם מוצאים עצמם במקום בו שמיל ובתו נרצחו, דניאל מרים אבן ומניח אותה על ענף נמוך של עץ שעמד שם גם בזמן הרצח, עץ שהוא כעין מצבה. הוא אפילו לא יכול להסביר את הדחף הקדמון הזה לבצע טקס יהודי עתיק יומין.

זו סקירה יחסית ארוכה, אבל היא אפילו לא מתחילה לגרד את איכויותיו של הספר. אני מחפשת איך לסכם את הסקירה, כי את "מומלץ בחום" כבר "בזבזתי" על ספרים אחרים, ואת המונח "ספר חובה" אני לא מחבבת. אומר, אם כן, שזהו ספר מעשיר ביותר, חווית קריאה שונה ומאוד מאוד מומלצת.

The Lost: A Search for Six of Six Million – Daniel Mendelsohn

ידיעות ספרים וספרי עליית הגג

2008 (2006)

תרגום מאנגלית:אביעד שטיר

קראתי את הספר בהנאה מרובה. כמה דקות אחרי שסיימתי יכולתי לחשוב עליו רק בתיעוב. חצי יממה אחר-כך חזרתי לחשוב עליו בחיבה.

הסברים:

טימוליאון ויאטה הוא כלבו של קוקרופט, הומוסקסואל מזדקן, מלחין סלבריטאי לשעבר שתהילתו מאחוריו. הכלב הוא ידידו הטוב ביותר של האיש, עד שנכנס לחייו הצעיר המכונה "הבוסני". הכלב מתעב את הבוסני, הבוסני מת להפטר מהכלב. ההתנגשות בלתי נמנעת. חלקו הראשון של הספר הוא בעיקר סיפור בדידותו של קוקרופט, שנקרע בין אהבתו לכלב לצמאונו לחברה אנושית.

חלקו השני של הספר הוא אוסף אפיזודות על אנשים שדרכיהם הצטלבו בדרכו של הכלב המנסה לשוב אל בעליו. אין חוט מקשר בין האפיזודות, אך אופין דומה: כולן סיפורים על אהבה ועל טרגדיה.

סיומו של הספר גם הוא שילוב של שחור ולבן: מצד אחד טרגי, מצד שני אופטימי.

למה נהניתי תוך כדי קריאה? כי הוא כתוב בחן רב ונוגע בנימי רגש. כי אי אפשר שלא להזדהות עם מרבית הדמויות החיוביות בספר, ולא צריך להיות אוהב כלבים כדי לרצות לזכות להביט בעיניו המדהימות של טימוליאון ויאטה.

למה תיעבתי כשסיימתי? כי רק כשסגרתי את הספר קלטתי שהעולם על פי דן רודס הוא מקום נורא, רצוף כאב ועוול, שאין בו מקום ועתיד ליצורים טהורי לב ותמימי דרך.

למה אני חושבת עליו כעת בחיבה? חזרה למשבצת הראשונה: כי הוא כתוב היטב ונוגע ללב.

 

Temoleon Vieta Come Home: A Sentimental Journey – Dan Rodes

 

הוצאת ידיעות אחרונות

2005 (2003)

תרגום מאנגלית: שרון פרמינגר

ברוב המקרים אני מצליחה לחזות מראש אם אוהב ספר מסוים, אם בגלל היכרות עם הסופר, או בזכות המלצות מקוראים בעלי טעם דומה, וגם בשל תחושות בטן. הפעם לא הייתי בטוחה. מצד אחד ספר שמעוגן בתרבות ההודית, ולא היו לי נפילות של ממש עם ספרים הודים. מצד שני ספר על בישול, שלמען האמת הוא לא כוס התה שלי… חשבתי שאחרי הקריאה אעביר את הספר לאמי, שמחבבת את השילוב התרבותי-קולינרי הזה. אבל האמת היא שעכשו, אחרי שסיימתי אותו, קצת קשה לי להפרד ממנו.

"מסע של מאה צעדים" הוא ספר על תשוקה, על דבקות ביעוד. אני אוהבת ספרים שניכר שנכתבו באהבה ובהתלהבות מדבקת, והספר הזה הוא לגמרי מסוג הספרים הללו. אמנם הוא מסופר בגוף ראשון מפי ילד – ואחר-כך מבוגר – הודי, והסופר הוא בכלל אמריקאי בלי שום שורשים הודים, אבל קל מאוד לשכוח תוך כדי קריאה שהגיבור והעלילה בדויים. ראו את עטיפת הספר – היא משקפת בשלמות את אוירתו. ההתמכרות השלווה, התמימה והמושלמת של הילד לריחם של העלים, מייצגת יפה את הוודאות המלאה שלו בדרך שנועדה לו, את האהבה שלו לעיסוקו (עיצוב העטיפה היפיפיה – סטודיו עדה רוטנברג).

חסן ראג'י נולד במומביי בדירת הוריו הממוקמת מעל המסעדה המשפחתית. בעקבות טרגדיה אישית, הנובעת מן המתיחות הרצחנית בין הינדים למוסלמים, המשפחה נודדת לאנגליה. אחרי שנתיים של התאוששות מאבלם, הם יוצאים למסע קולינרי באירופה, ובסופו משתקעים בעיירה צרפתית, שם הם פותחים מסעדה הודית. חסן משמש כטבח ראשי במסעדה, אבל כשרונו הבולט (הוא מכנה אותו "המקבילה הקולינרית לשמיעה אבסולוטית") מושך את תשומת ליבה של שפית מקומית, שלוקחת אותו תחת חסותה, ופותחת לו את הדלת לקריירה מזהירה.

עלילותיו של חסן רצופות קשיים, החל בטרגדיה בהודו, עבור בשנאת הזרים בה הוא ומשפחתו נתקלים בצרפת, וכלה במצב הכלכלי הקשה שנים מאוחר יותר, שמביא את המסעדנות הצרפתית אלי משבר. ובכל זאת, זהו ספר נעים מאוד לקריאה. המספר ניחן בהומור קל לעיכול, יש לו יכולת מרשימה להשלים עם קשיים, ומעל לכל הדבקות שלו ביעודו מרנינה. איכשהו, אפילו ההתפעמות שלו משחיטת בעלי חיים לצרכי מאכל עברה אצלי בשלום, למרות שאם הייתי קוראת את הקטעים האלה כשהם מוצאים מהקשרם מן הסתם לא היה מתעורר בי חשק לקרוא את הספר כולו. מכיוון שבילוי במסעדות לא נמנה עם תחביבי, ופסגת הקולינריה מבחינתי היא סלט יווני או מרק סמיך במסעדת פועלים, לא נתקפתי רעב למקרא תיאורי האוכל, בעיקר המנות הצרפתיות המסובכות. אני מניחה שחובבי קולינריה ימצאו בספר פן מענג נוסף על זה הספרותי.

The Hundred Foot Journey – Richard C. Morais

ידיעות ספרים

2012 (2008)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

הומר ולנגלי קולייר הספרותיים מבוססים על דמויות אמיתיות. האחים קולייר חיו מבודדים בבית מפואר במנהטן (באזור שהיום הוא הארלם, ובאותה תקופה היה יוקרתי). הם ניתקו עצמם כמעט לגמרי מסביבתם, כולל ניתוק פיזי של שרותים כמו מים וחשמל. לאחר מותם נמצאו בשלוש הקומות של ביתם למעלה מ-100 טון חפצים שאספו במהלך השנים 1929 עד 1947. מרבית החפצים היו חסרי ערך ונזרקו לאשפה. תסמונת הצברנות הכפייתית קרויה על שמם.

דוקטורוב ביסס את ספרו על דמויותיהם של השניים, אך הרשה לעצמו חירות גדולה בפרטים הביוגרפיים. הומר היה הבכור – בספר הוא הצעיר. הוא התעוור בגיל מבוגר יחסית – בספר התעוור בהיותו נער. אביהם של השניים עזב את הבית ב-1909, והאם נפטרה ב-1927 – בספר הם היו זוג מוצלח, ושניהם נפטרו בזה אחר זה. והחירות הגדולה מכולן: האחים נפטרו ב-1947, אך דוקטורוב העניק להם חיים ארוכים עד בערך שנות ה-70.

מוטיב מרכזי בספר הוא "תיאורית התחלופה" של לנגלי, שבאמצעותה מעניק דוקטורוב משמעות לאוסף המרכזי של השניים, אוסף העתונים היומיים. הציטוט הבא מעט ארוך (הנקודות בטקסט הן קיצורים שלי), ואני מביאה אותו הן לצורך הסברת התיאוריה, והן כדוגמא לסגנונו של דוקטורוב, וגם לדינמיקה בין האחים:

"יש לי תיאוריה, הוא אמר לי, לכל דבר בחיים יש תחליף. אנחנו התחליף של הורינו, כשם שהם היו תחליף לדור הקודם. עם כל עדרי הביזון ששוחטים שם במערב, היית חושב שזה הסוף שלהם, אבל לא את כולם ישחטו והעדרים ישובו ויתמלאו בתחליפים שלא יהיה אפשר להבחין בינם לבין אלה שנשחטו.

אמרתי, לנגלי, אנשים הם לא כמו ביזון מטומטם, כל אחד מאתנו הוא אדם. לגאון כמו בטהובן אין תחליף.

אבל תבין, הומר, בטהובן היה גאון לזמנו. לנו נשארה הגאונות שלו אבל הוא לא הגאון שלנו. לנו יהיו גאונים משלנו, אם לא במוסיקה אז במדע או באמנות….

…

אני מדבר על מבנים חברתיים. אחד המבנים קובע שיהיו לנו ספורטאים שאנחנו מעריצים… זה כנראה אמצעי של שיתופיות תרבותית שיוצר סיפוק חברתי עצום ואולי גם מסגרת טקסית – כשמדובר בקבוצות בייסבול מערים שונות – לנטיה שלנו לרצוח זה את זה…

אז אתה אומר שהכל נשאר אותו דבר כאילו אין קידמה, אמרתי.

אני לא אומר שאין קידמה. יש קידמה, ועם זאת שום דבר לא משתנה… הזמן מתקדם דרכנו בעודנו מתחלפים כדי למלא את המשבצות.

…. איזה מין משבצות, שאלתי.

מה אתה, סתום מדי בשביל להבין? משבצות של גאונים, של שחקני בייסבול ומיליונרים ומלכים.

יש גם משבצת של עיוורים? שאלתי.

יש של עיוורים, ושל חרשים, ושל עבדי המלך ליאופולד בקונגו, אמר לנגלי.

…בנקודה הזו הבנתי שהדבר הזה שלנגלי מכנה תיאורית התחלופה שלו אינו אלא המרירות שלו כלפי החיים או היאוש מהם.

לנגלי, אני זוכר שאמרתי, צריך עוד לעבוד על התיאוריה שלך. גם הוא כנראה חשב ככה, כי אז הוא התחיל לשמור את העיתונים היומיים".

כששאלו את לנגלי האמיתי למה אסף עיתונים, הוא הסביר שיכשיבוא היום והומר יזכה שוב לראות, הוא יוכל לקרוא את העיתונים ולהתעדכן במה שהתרחש בשנות העיוורון (לנגלי המציא עבור אחיו דיאטת תפוזים מיוחדת כדי להחזיר לו את מאור עיניו). לנגלי שבספר אוסף עיתונים – את כל העיתונים היומיים – מתוך מטרה ליצור את העיתון האולטימטיבי שיכיל בגליון אחד את סיפורה של האנושות. מכיוון שלדעתו העולם מורכב ממשבצות קבועות, הוא סבור שיוכל לכנס את העולם כולו לתוך סיפור אחד שלשמות אין בו משמעות, רק להתרחשויות החוזרות בקביעות.

בנוסף לעיתונים נאספו בבית פריטים שונים ומשונים. כשלנגלי היה זקוק למכונת כתיבה, הוא הביא הביתה כמה וכמה מכונות. כשנזקקו לכבל, צברו עשרות. לנגלי רצה לשמח את הומר עם פסנתר אוטומטי, וקנה כמה פסנתרים. בחדר האוכל לשעבר ניצבה מכונית. כשהלכו הפריטים ונצברו, וחסמו את החדרים, התקין לנגלי שבילים צרים למעבר, והטמין בהם מלכודות נגד פורצים.

דוקטורוב העניק, כאמור, לאחים חיים ארוכים. הסיבה לכך, אם הבנתי נכון את כוונתו, היתה ללכוד לתוך מסגרת הספר את ההיסטוריה של המאה ה-20. יש בספר אמירות חכמות בנושא הזה, אבל נראה לי שיש גם מעט החמצה בבחינת נסיון לתפוס את המרובה. אני צריכה לקרוא את הספר שוב כדי לאשש את התחושה הזו, כי בהחלט יכול להיות שהסיפור האנושי העצוב של שני האחים שכולאים עצמם בתוך ערמות אשפה לכד את תשומת ליבי יותר מהיבטים אחרים של הספר.

הצברנות היא שבסופו של דבר הביאה לסופם העגום של השניים: לנגלי נפל קורבן לאחת המלכודות שלו, נקבר תחת ערמות עיתונים שהתמוטטו עליו, ומת. הומר, שהיה תלוי בו בהיותו עיוור ונכה, מת מרעב כמה ימים אחר-כך.

בפינת ההתקטננות: שמה של אחת העובדות בבית נכתב על ידי המתרגמת ניצה פלד כ"סיובאן". אני מניחה שבמקור זהו השם האירי Siobhan, שיש לבטאו שיבון (shivon). מאוד צרם לי השיבוש הזה, אך פרט לו התרגום זורם.

Homer & Langley – E. L. Doctorow

הוצאת ידיעות ספרים

2010 (2009)

תרגום מאנגלית: ניצה פלד

כותרת משנה: המבצעים הגדולים

המוסד (או בשמו המלא "המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים") הוא גוף יחודי בעולם הביון. לצד התפקידים הסטנדרטים של איסוף מידע וביצוע פעולות חשאיות מחוץ למדינה, הוא מתפקד גם כמגינם של יהודי העולם. כך היה המוסד מעורב בהעלאת יהודי אתיופיה, בהבאתן לארץ של צעירות יהודיות סוריות שהגיעו לפרקן, באיתור הילד הנעלם יוס'לה שוחמכר, וגם בעשית דין בנאצים, בין אם בהבאתם למשפט כמו במקרה אייכמן, או בחיסולם כמו במקרה צוקורס התליין מריגה. הספר "המוסד – המבצעים הגדולים" מספר על 22 פרשיות מתולדות המוסד, הן ארועי ביון "רגילים" והן ארועים מן הסוג שלמעלה.

הספר הוא ביסודו ספר עיון דוקומנטרי, אך כל אחד מן הפרקים כתוב בפרוזה סיפורית שוטפת, כך שהספר כולו נקרא כשרשרת של סיפורי מתח מסופרים היטב. עוד לפני שבחרתי לקרוא אותו תיארתי לעצמי שלא אתאכזב, כי את הכתיבה של מיכאל בר-זהר אני אוהבת מאוד (וזו הזדמנות להזכיר את "הרכבות יצאו ריקות" המצוין אודות שואת יהודי בולגריה, את "אחים" שהטוויסט שבסופו הוא מהמרשימים שיצא לי לקרוא, ואת "מזימה" המביא את סיפורו האמיתי המדהים של יהודי שלומיאלי למדי שגויס לרגל לטובת הנאצים).

רוב הפרשיות שבספר מוכרות: אלי כהן המרגל בדמשק, חיסול "הנסיך האדום", השמדת הכור הסורי ועוד. היחוד של הספר הוא בירידה לפרטים, בתיאור מדוקדק למדי (אך לא מייגע) של תהליכים שהיו טריגר לפרשיות ושל דרכי הביצוע. לדברי ההוצאה, בספר שפע של פרטים שלא היו ידועים עד כה. מכיוון שההיכרות הקודמת שלי עם הארועים היא ברמה המאוד כללית שלהם, אין לי דרך לכמת את החידושים שבספר, אבל, כמובן, אין סיבה לא להאמין בערך הנוסף שהוא מביא, וכך או כך הוא מרתק מאוד לקריאה.

יש איזו פמיליאריות בכתיבה, שבעיני מאוד תורמת לו. הכותבים כמעט שאינם מכניסים את עצמם לספר, למעט אזכור פה ושם של פגישות עם גיבורי הפרשות, אבל בין השורות אפשר לחוש את הקירבה שלהם לדברים שכתבו. כשהשניים מספרים על כשלונות, כדוגמת לילהאמר, אפשר לחוש שהם כועסים כמעט באופן אישי, כמו כל ישראלי שמרגיש שמשהו מכבודו שלו נפגם כשנציגיו מפשלים, וכשהם מספרים על מבצעים מבריקים אפשר לחוש בגאווה סמויה מתחת למילים. אני לא חושבת שיש בזה איזו פגימה באוביקטיביות של התיעוד, אלא מעין נופך, חינני בעיני, שתורם לחווית הקריאה.

הוצאת ידיעות ספרים

2010

בספר "עירם של האנשים הקטנים" נכלל סיפור בשם "אוטו דה פוי", ואני מביאה קטע ממנו כדוגמא לסגנונו. שלום עליכם מספר בו על נסיונו לכתוב רומן. כשרצה לשמוע חוות דעת פנה אל מנדלי מוכר ספרים, המכונה כאן סבא. הקטע הבא הוא סופו של הסיפור: אחרי נסיונות לתאם פגישה בארבע עינים ללא הפרעות, יושב סוף סוף שלום עליכם הנרגש ומקריא את יצירתו באוזני הסופר הנערץ עליו.

כמה קראתי אינני יודע. לא הבטתי בשעון. רק בסבא הבטתי, וביקשתי לראות עד כמה הוא מוקסם, אבל קשה היה לראות בפניו את מחשבותיו. אדם שיושב בעינים עצומות, לעולם לא תדעו את מחשבותיו. פתאום הוא פוקח את עיניו, תופס אותי ביד, מסתכל בי מעל למשקפיו וחיוך על שפתיו, ומבטל בידו:
"שמע, אני חייב להפסיק אותך באמצע הסיפור. מה דעתך: כבר מתבשלת אצלכם ארוחת צהריים?"
"ארוחת צהריים? כמובן. אולי אתה רעב? אני אבקש להביא משהו."
"רעב? חס ושלום! אני רק רוצה לדעת אם התנור שלכם כבר מוסק?"
"ודאי שהתנור שלנו כבר מוסק."
"אם הוא כבר מוסק, סלח לי, אבל קח את זה וזרוק לתוך התנור את כל המחברת ושרוף אותה באש, מכיוון שזה לא הז'אנר שלך. זה…. זה…. פוי!!!"
….
לא אחת נפגשתי אחר כך עם הסבא, ופעמים רבות דברנו על כתיבה, על הז'אנר שלי ועל ז'אנרים שאינם שלי – אך על אותו מעשה ב"פוי" וב"אוטו דה פוי" – מעולם, מעולם לא דיברנו עוד, ואפילו לא הזכרנו אותו. ולכן לא זכיתי לומר עד היום לסבא שיחיה, עד כמה אני מודה לו! אח, פעמים רבות צריך היה התנור שלנו להיות מוסק בשעה שאנו עומדים לגמור כתיבת ספר, הנראה בעינינו טוב כל-כך, עד שטוב ממנו לא יוכל להיות….

קראתי הרבה ספרים טובים לאחרונה, ולא אומר שהוא עולה על כולם (אני בכלל חושבת שאין מקום לדרג ספרים), אבל יש בו קסם כל-כך יחודי שחבל להחמיץ. אפשר לסיים את קריאתו בשעתיים-שלוש, אבל נהניתי למשוך אותו יותר ויותר. כמעט לאורך כל הספר ישבתי וחייכתי. לא שהוא מצחיק – הרי הוא סובב בעיקר סביב חייהם הקשים של יהודים בעיירה דלה בגולה הדוויה, ומה כבר מצחיק בזה – אבל הוא מלא חן, הומור דק, ציניות נעימה, והוא מסופר מנקודת מבט מפוקחת ואוהבת שאי אפשר שלא להתאהב בספר ובכותבו.

אין לי בסיס להעריך את איכות התרגום, או להשוות אותו לתרגומים קודמים. אני גם לא מרגישה צורך להכנס לתחום המומחיות הזה. ניסיתי לאפיין מה בדיוק בטכניקה של הכתיבה איפשר את הקסם, ולא הצלחתי לשים את האצבע. חשבתי לומר שהוא לא מתחכם מדי, אבל זה לא מדויק. הוא אמנם פשוט וזורם, אבל נחבא בו סוג של תחכום וחוכמה שהוא המאפשר את הפשטות הזו. המאמר המעניין בסוף הספר, אודות הסופר וההוי שהוא מתאר, בהחלט תורם ומאיר. אבל מעבר להסברים ולטכניקות ולתרגום – הספר הוא פשוט תענוג צרוף.

די שטאט פון די קליינע מענטשעלעך

הוצאת ידיעות ספרים

2005

תרגום מיידיש: בני מר