הומר ולנגלי קולייר הספרותיים מבוססים על דמויות אמיתיות. האחים קולייר חיו מבודדים בבית מפואר במנהטן (באזור שהיום הוא הארלם, ובאותה תקופה היה יוקרתי). הם ניתקו עצמם כמעט לגמרי מסביבתם, כולל ניתוק פיזי של שרותים כמו מים וחשמל. לאחר מותם נמצאו בשלוש הקומות של ביתם למעלה מ-100 טון חפצים שאספו במהלך השנים 1929 עד 1947. מרבית החפצים היו חסרי ערך ונזרקו לאשפה. תסמונת הצברנות הכפייתית קרויה על שמם.
דוקטורוב ביסס את ספרו על דמויותיהם של השניים, אך הרשה לעצמו חירות גדולה בפרטים הביוגרפיים. הומר היה הבכור – בספר הוא הצעיר. הוא התעוור בגיל מבוגר יחסית – בספר התעוור בהיותו נער. אביהם של השניים עזב את הבית ב-1909, והאם נפטרה ב-1927 – בספר הם היו זוג מוצלח, ושניהם נפטרו בזה אחר זה. והחירות הגדולה מכולן: האחים נפטרו ב-1947, אך דוקטורוב העניק להם חיים ארוכים עד בערך שנות ה-70.
מוטיב מרכזי בספר הוא "תיאורית התחלופה" של לנגלי, שבאמצעותה מעניק דוקטורוב משמעות לאוסף המרכזי של השניים, אוסף העתונים היומיים. הציטוט הבא מעט ארוך (הנקודות בטקסט הן קיצורים שלי), ואני מביאה אותו הן לצורך הסברת התיאוריה, והן כדוגמא לסגנונו של דוקטורוב, וגם לדינמיקה בין האחים:
"יש לי תיאוריה, הוא אמר לי, לכל דבר בחיים יש תחליף. אנחנו התחליף של הורינו, כשם שהם היו תחליף לדור הקודם. עם כל עדרי הביזון ששוחטים שם במערב, היית חושב שזה הסוף שלהם, אבל לא את כולם ישחטו והעדרים ישובו ויתמלאו בתחליפים שלא יהיה אפשר להבחין בינם לבין אלה שנשחטו.
אמרתי, לנגלי, אנשים הם לא כמו ביזון מטומטם, כל אחד מאתנו הוא אדם. לגאון כמו בטהובן אין תחליף.
אבל תבין, הומר, בטהובן היה גאון לזמנו. לנו נשארה הגאונות שלו אבל הוא לא הגאון שלנו. לנו יהיו גאונים משלנו, אם לא במוסיקה אז במדע או באמנות….
…
אני מדבר על מבנים חברתיים. אחד המבנים קובע שיהיו לנו ספורטאים שאנחנו מעריצים… זה כנראה אמצעי של שיתופיות תרבותית שיוצר סיפוק חברתי עצום ואולי גם מסגרת טקסית – כשמדובר בקבוצות בייסבול מערים שונות – לנטיה שלנו לרצוח זה את זה…
אז אתה אומר שהכל נשאר אותו דבר כאילו אין קידמה, אמרתי.
אני לא אומר שאין קידמה. יש קידמה, ועם זאת שום דבר לא משתנה… הזמן מתקדם דרכנו בעודנו מתחלפים כדי למלא את המשבצות.
…. איזה מין משבצות, שאלתי.
מה אתה, סתום מדי בשביל להבין? משבצות של גאונים, של שחקני בייסבול ומיליונרים ומלכים.
יש גם משבצת של עיוורים? שאלתי.
יש של עיוורים, ושל חרשים, ושל עבדי המלך ליאופולד בקונגו, אמר לנגלי.
…בנקודה הזו הבנתי שהדבר הזה שלנגלי מכנה תיאורית התחלופה שלו אינו אלא המרירות שלו כלפי החיים או היאוש מהם.
לנגלי, אני זוכר שאמרתי, צריך עוד לעבוד על התיאוריה שלך. גם הוא כנראה חשב ככה, כי אז הוא התחיל לשמור את העיתונים היומיים".
כששאלו את לנגלי האמיתי למה אסף עיתונים, הוא הסביר שיכשיבוא היום והומר יזכה שוב לראות, הוא יוכל לקרוא את העיתונים ולהתעדכן במה שהתרחש בשנות העיוורון (לנגלי המציא עבור אחיו דיאטת תפוזים מיוחדת כדי להחזיר לו את מאור עיניו). לנגלי שבספר אוסף עיתונים – את כל העיתונים היומיים – מתוך מטרה ליצור את העיתון האולטימטיבי שיכיל בגליון אחד את סיפורה של האנושות. מכיוון שלדעתו העולם מורכב ממשבצות קבועות, הוא סבור שיוכל לכנס את העולם כולו לתוך סיפור אחד שלשמות אין בו משמעות, רק להתרחשויות החוזרות בקביעות.
בנוסף לעיתונים נאספו בבית פריטים שונים ומשונים. כשלנגלי היה זקוק למכונת כתיבה, הוא הביא הביתה כמה וכמה מכונות. כשנזקקו לכבל, צברו עשרות. לנגלי רצה לשמח את הומר עם פסנתר אוטומטי, וקנה כמה פסנתרים. בחדר האוכל לשעבר ניצבה מכונית. כשהלכו הפריטים ונצברו, וחסמו את החדרים, התקין לנגלי שבילים צרים למעבר, והטמין בהם מלכודות נגד פורצים.
דוקטורוב העניק, כאמור, לאחים חיים ארוכים. הסיבה לכך, אם הבנתי נכון את כוונתו, היתה ללכוד לתוך מסגרת הספר את ההיסטוריה של המאה ה-20. יש בספר אמירות חכמות בנושא הזה, אבל נראה לי שיש גם מעט החמצה בבחינת נסיון לתפוס את המרובה. אני צריכה לקרוא את הספר שוב כדי לאשש את התחושה הזו, כי בהחלט יכול להיות שהסיפור האנושי העצוב של שני האחים שכולאים עצמם בתוך ערמות אשפה לכד את תשומת ליבי יותר מהיבטים אחרים של הספר.
הצברנות היא שבסופו של דבר הביאה לסופם העגום של השניים: לנגלי נפל קורבן לאחת המלכודות שלו, נקבר תחת ערמות עיתונים שהתמוטטו עליו, ומת. הומר, שהיה תלוי בו בהיותו עיוור ונכה, מת מרעב כמה ימים אחר-כך.
בפינת ההתקטננות: שמה של אחת העובדות בבית נכתב על ידי המתרגמת ניצה פלד כ"סיובאן". אני מניחה שבמקור זהו השם האירי Siobhan, שיש לבטאו שיבון (shivon). מאוד צרם לי השיבוש הזה, אך פרט לו התרגום זורם.
Homer & Langley – E. L. Doctorow
הוצאת ידיעות ספרים
2010 (2009)
תרגום מאנגלית: ניצה פלד
סקירות ספרים 