תגית: ידיעות ספרים

התגובה הראשונה שלי לספר, אחרי כ-60 עמודים, היתה "מה השטויות האלה?!". התגובה האחרונה, בבוקר שאחרי סיום הקריאה היא "איזה ספר ריקני". בין שתיהן נעתי מ"אוף" ל"נו, בסדר". בקיצור, המלצה חיובית לא תהיה פה.

לשם האיזון – גארי שטיינגרט מדורג במקומות גבוהים בכל מיני רשימות של סופרים צעירים, והספרים שלו מככבים גם הם ברשימת הספרים הטובים. כך שיש מי שסבורים אחרת ממני.

הספר מתרחש בעתיד. השנה אינה מצוינת, אבל אפשר להניח שמדובר בעתיד הלא רחוק. ארה"ב כבר אינה האימפריה שהיתה. הכלכלה בשפל, והמדינה מסובכת במלחמה בונצואלה. הפערים החברתיים גדלים בהתמדה, והאוכלוסיה נחלקת בין בעלי נכנסים נמוכים, שהם אנשים שנדונו לאבד הכל, לבין בעלי נכסים גבוהים, שהם מועמדים לפרויקט חיי הנצח, המנוהל ע"י רשות שבה עובד גיבור הספר. ארה"ב מחזיקה איכשהו מעמד רק בגלל האינטרסים הכלכליים של המעצמה המובילה סין, כמובן, (שרק השבוע נודע שעקפה את יפן והפכה למספר שתיים בעולם), ושל הכלכלות החזקות של נורבגיה וערב הסעודית.

לני אברמוב היהודי, מין נעבעך מסוגו של וודי אלן, מועסק כאמור ברשות המציעה ללקוחותיה העשירים חיי נצח. ב-60 העמודים הראשונים שהזכרתי בפתיחה הוא שוהה ברומא, מעביר את זמנו באורגיות בחברת צרכני סמים מן החברה הגבוהה/בוהמית. באחד האירועים לני, בן ה-39, מתאהב ביוניס פארק, בחורה אמריקאית ממוצא קוריאני, הצעירה ממנו בכמעט 20 שנה. היא רואה בו חנון מזדקן, אבל אחרי שהוא חוזר לארה"ב והיא נזקקת למקום מגורים, היא מקבלת את הצעתו לגור אתו והשניים מתאהבים. אני בספק אם יוניס אכן מאוהבת, וזו דוגמא אחת מרבות לפרטים הלא משכנעים בעלילה.

הפריט הטכנולוגי הבולט בספר הוא האפראט, מעין מחשב ממוזער, הקולט ופולט נתונים ללא הרף. כך, לדוגמא, כשאדם עובר ליד עמוד אשראי ברחוב, העמוד קורא נתונים מן האפראט, ומציג לעין כל את מצב האשראי של האיש. דוגמא נוספת: כשלני נכנס לבר, האפראט שלו מתקשר עם האפראטים האחרים, והוא יכול לדעת בכל רגע נתון היכן הוא מדורג מבחינת שוויו כגבר יחסית לגברים האחרים באותו מקום. בעזרת האפראט אפשר לשדר מה שמכונה סטרימים, שהם סוג של תכניות ריאליטי בזמן אמת בכיכובו של המשדר. האפראט הוא כלי התקשורת מספר אחד, ובלעדיו האדם הוא אי בודד. קחו את הסמארטפון, את המחשב ואת תכניות הריאליטי, חברו אותם עם המוחצנות של הרשתות החברתיות בלי הגדרות פרטיות, והנה לכם האפראט (לדעתי, לא זה הכיוון אליו החברה באמת הולכת, אבל זה כבר נושא לדיון אחר).

לא אלאה אתכם בפרטי העלילה, הסתמית מאוד לדעתי. אתייחס רק לשתי נקודות: יהודים וספרים.

היהודים יוצאים רע בספר, כמעט מכל בחינה. ארה"ב נשלטת ע"י רובינשטיין השנוא והכושל. משרדי הקונגלומרט השולט במדינה בדרכי טרור ממוקמים בבנין ששימש קודם לכן כבית-כנסת ועדיין נראה ככזה. עדיף להיות עני יהודי מעני לא-יהודי, כדי ליהנות מחסינות מסוימת. הלבנים היחידים הנוכחים בכנס התעוררות נוצרי של הקהילה הקוריאנית, הם יהודים מסוגו של לני שמתלווים אל נערותיהם הצעירות, מתוך תלות והתבטלות. ישראל, אם תהיתם, היא מדינת משטרה, והכנסת, המורכבת כולה מחרדים, מושפעת מרובינשטיין. לא אהבתי.

הספרים הם בבחינת סטיה בעולם העתידי. כשלני שולף ספר במטוס, הנוסעים האחרים מעקמים את האף מחמת הצחנה. קריאת ספרים היא בושה שיש להסתיר. הנה קטע מתוך הספר בענין זה. יוניס, במחווה של רצון טוב כלפי בן זוגה, מאפשרת לו להקריא לה קטע מתוך "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" לקונדרה:

מבטה של יוניס נחלש והאור כבה בעיניה, העיגולים השחורים התאומים הטעונים בדרך כלל מנדט של זעם ותשוקה.

"את עוקבת?" אמרתי, "אולי כדאי שנעצור"

"אני מקשיבה"אמרה ספק בלחישה

"אבל את מבינה?" אמרתי

"אף פעם לא באמת למדתי לקרוא טקסטים" אמרה. "רק לסרוק אותם כדי למצוא מידע"

פלטתי צחוק קטן וטפשי.

היא פרצה בבכי.

"אוי, מותק" אמרתי, "אני מצטער. לא התכוונתי לצחוק. אוי, מותק"

"לני" אמרה

"אפילו אני מתקשה לעקוב. זה לא רק את. לקרוא זה קשה. אנשים פשוט לא אמורים לקרוא יותר. אנחנו חיים בעולם של פוסט-נאורות. את יודעת, עידן ויזואלי"

Super Sad True Love Story – Gary Shteyngart

הוצאת ידיעות ספרים

2011 (2010)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

את העטיפה המקסימה עיצבה עדה רוטנברג

כותרת משנה: "סיפור חיים, רעיונות ומעשים"

כשתכננתי לקרוא את הספר, כבר היה לי בראש המשפט הראשון שאכתוב אודותיו: "את סטף ורטהיימר אין צורך להציג". כבר שנים הוא פעיל ומוכר, וחשבתי שאצטרך להתייחס רק לפן הספרותי של האוטוביוגרפיה. בדיעבד התברר לי שלמרות שיצא לי פעמיים לשמוע אותו, וקצת להתוודע לפועלו, הרבה מאוד לא ידעתי. הכרתי את ישקר, את כפר ורדים ואת תפן, אבל יש עוד, ואת העוד הזה כדאי מאוד להכיר.

הספר מסתיים במשפטים הבאים:

לא פעם חוזרים ושואלים אותי: "סטף, מהי הנוסחה שלך להצלחה?" כאילו הדברים מסתכמים במשפט אחד או שניים.

ואני משיב לשואלים ואומר: "אינני יודע. אולי, פשוט, לרצות דבר טוב ולקום בבוקר ולעבוד להגשמתו!"

יש רבים השומעים זאת ומחייכים, כאילו סיפרתי להם בדיחה.

אני חושבת שזו בחירה מצוינת של מילים לסיכום הספר ולסיכום תפיסת העולם שמניעה אותו כל חייו: לרצות משהו טוב ולעבוד להגשמתו.

ישקר החל עם מחרטה אחת בתוך צריף המגורים של משפחת ורטהיימר. סטף היה הפועל היחיד וגם איש השיווק היחיד. היום ישקר הוא חלק מאימפריה שמייצרת ומייצאת במאות מליוני דולרים. הסוד, כפי שסטף חוזר וכותב, הוא פשוט: למצוא משהו שאתה אוהב לעשות ואתה טוב בו, להתמחות, להכשיר עובדים טובים במסלול הכשרה נבון, ותמיד לעמוד בהתחיבויות.

נושא הכשרת העובדים הוא מן הנושאים הקרובים במיוחד ללבו. לתפיסתו, יש לתת עדיפות להכשרה מעשית על פני הכשרה אקדמאית, ומכיוון שלא מצא בארץ אנשי מקצוע שהוכשרו בדרך זו, פתח בית ספר משלו. מכיוון שלתעשיה וליצור יש תדמית נמוכה לעומת מקצועות החברה והרוח – ולמחאה נגד התפיסה הזו הוא מקדיש חלק ניכר מהספר – חניכיו היו בעיקר נערים שנשרו ממסגרות תיכוניות עיוניות. נערים אלה, שהיו עלולים למצוא עצמם במצוקה ובסכנת הדרדרות לעבריינות, הפכו לאנשי מקצוע מעולים, חלקם תופסים עמדות ניהול בכירות בישקר ובחברות תעשיתיות אחרות. כך שבדרך לתעשיה משגשגת הושג גם יעד חברתי חשוב (אגב, סטף עצמו נשר מבית הספר התיכון, וגם בנו איתן, שירש את מקומו במפעלי המשפחה, בחר לעזוב תיכון עיוני לטובת בסמ"ת). מאוחר יותר הורחבו המסגרות החינוכיות שנפתחו על ידיו ובהשראתו, והן ממלאות צרכים חשובים לא פחות, כמו שילוב הציבור החרדי ובני מיעוטים בעבודה יצרנית, והכשרת חיילים לפני שחרורם.

מאוד אופינית לסטף הגישה של העשיה כעדיפה על גישת המחאה והשתדלנות. במקום למחות על הקצאת כספים לכוללים, הוא מיישם אלטרנטיבה מעשית של הכשרה מקצועית לחרדים. כשמתברר לו שאין בארץ מורים מן הסוג שהוא מבקש להעסיק במוסדות החינוך שלו, הוא פותח מסלול להכשרת מורים.

אותה גישה מאפיינת אותו גם במה שקשור לגני התעשיה, שהם כעין חממות ליזמים בראשית דרכם. ידעתי שהיה מיוזמי הגן בתפן, אבל לא ידעתי שיזם בארץ גנים נוספים (וגם אחד בטורקיה, ושניים שלא קרמו עור וגידים בירדן וברשות הפלסטינית). הקשיים הביורוקרטים עצומים, למרות ההצלחה המוכחת של תפן? הוא תורם מליונים מכספו הפרטי להגשמת היעד.

בדף האחרון של הספר הוא כותב שהוא יודע שאנשים חושבים "סטף התמים והאידיאה-פיקס הפשטנית שלו, שהוא חוזר עליה בלי הרף במשך שישים שנה".יש אכן משהו פשוט ותמים בתפיסות שלו, אבל ההגיון שבהן לא יכול שלא לשכנע, בעיקר כשרואים את ההצלחה שאליה הגיע כשפעל לפי תפיסותיו.

בהיבט הספרותי: הספר קריא מאוד, ערוך במבנה הגיוני, מדגיש את מה שחשוב, ושומר על איזון מוצלח בין הפרטי לציבורי.

ובשורה התחתונה: ספר מעורר השראה.

פרק ראשון

ידיעות ספרים

2011

אדמונד דה ואל הוא אמן קרמיקה ופורצלן מוערך. הוא גם נצר למשפחת בנקאים יהודית, משפחת אפרוסי (Ephrussi). לאחר שירש מדוד-רבא אוסף של 264 פסלונים מיניאטורים יפניים (נצקה), התעוררה סקרנותו לגבי ההיסטוריה של האוסף, והוא יצא למסע בעקבותיו, מסע אמנותי שהפך למסע משפחתי-היסטורי. הוא תכנן להקדיש להרפתקה כחודשיים, אבל גילה עולם שריתק אותו אליו חודשים רבים.

תחילתו של האוסף בגל היפני ששטף את עולם האמנות הצרפתי בשנות ה-70 של המאה ה-19. שארל אפרוסי, איש עסקים ופטרונם של אמנים, רכש את המיניאטורות, ושיכן אותן בארמונו הפריסאי. הפרק הצרפתי בסיפור אינו מסתפק בפרט הזה. חיש מהר הוא הופך לתיאור מפורט של חיי התרבות והאמנות באותה תקופה. לרגע תהיתי (קצת בקוצר רוח, יש להודות) "רגע, איפה הנצקה בסיפור הזה?", אבל מצאתי את עצמי שוקעת מוקסמת בתיאורים המפורטים, משתעשעת פה ושם, ומאוד סקרנית.

סיפור לדוגמא, להנאתכם: מאנה צייר צרור אספרגוסים, וביקש תמורת הציור 700 פרנק. שארל אפרוסי רכש את הציור, ושלח לצייר 1,000 פרנק. מאנה מיהר לצייר גבעול אספרגוס בודד, שלח גם את הציור הנוסף אל אפרוסי, ובפתק שצירף כתב שהגבעול הזה נשמט מן הצרור המקורי.

שארל אפרוסי, אגב, היה ההשראה לדמותו של סוואן ביצירתו של פרוסט "בעקבות הזמן האבוד".

הסיפור הענוג הזה מקבל תפנית מכוערת עם פרשת דרייפוס. פה עובר הספר מעין גלגול נוסף – מן ההיסטוריה של האמנות להיסטוריה של האנשים. הגלגול הזה לא פוגם בכלל בהנאה מן הספר – הן כמסע פרטי בעקבות אוסף יפני, הן כספר על אמנות בכלל, והן כספר היסטוריה כללית ופרטית, הוא מרתק.

הפרק הפריסאי של האוסף מסתיים כשהוא נשלח כמתנת חתונה לויקטור פון אפרוסי בוינה.

בוינה משוכן האוסף בחדר ההלבשה של אם המשפחה, והוא משמש בעיקר משחק לילדים. אחת מהם היא אליזבת, סבתו של הסופר. דה ואל מיטיב לתאר את חייהם של היהודים בוינה לפני מלחמת העולם השניה, והופך רגשני וכואב כשהוא מתאר את חייהם אחרי האנשלוס. ילדיו של ויקטור עזבו את וינה עוד לפני התקופה הנאצית, וויקטור ואשתו הצליחו בקושי לצאת מאוסטריה לצ'כוסלובקיה. אשתו של ויקטור לא הצליחה לעמוד בכאב הניתוק מחייה והתאבדה. אליזבת הצליחה להביא את ויקטור אליה לאנגליה.

מה קרה לאוסף אחרי שהנאצים השתלטו על הארמון הוינאי של המשפחה? בפרק מרגש במיוחד (אודה ולא אבוש, דמעות זלגו מעיני) מחזירה משרתת המשפחה את האוסף בשלמותו לידיה של אליזבת, לאחר שבמשך כל שנות המלחמה הטמינה אותו במזרון עליו ישנה. זה כל מה שנותר מעושרה האגדי של המשפחה.

אחיה של אליזבת, איגי, קיבל משרה ביפן כשעדיין היתה כבושה בידי האמריקאים. על פי החלטת המשפחה הוא לקח את האוסף אתו. הנצקה שבו הביתה. לאחר מותם של איגי ושל בן זוגו היפני, אדמונד דה ואל ירש את האוסף, והוא שוכן כעת בביתו באנגליה.

על כריכת הספר נכתב "אתם אוחזים בידיכם יצירת מופת". אני לא מחבבת הצהרות כאלה, בטח לא כסוג של פרסומת על הספר עצמו. עם זאת, אחרי שסיימתי לקרוא אותו אני שמחה להוסיף מילות התפעלות משלי. זהו ספר איטי ומענג, מרתק לכל אורכו ובכל היבטיו. אני ממליצה לא להחמיץ אותו.

The Hare with Amber Eyes: A Hidden Inheritance – Edmund de Waal

ידיעות ספרים

2012 (2010)

תרגום מאנגלית: אביעד שטיר