לוין קיפניס חתום על שירים שהפכו נכסי צאן ברזל. מי אינו מכיר את "מתחת לסלע צומחת לפלא", "שנה הלכה, שנה באה", "כך הולכים השותלים" ועוד רבים אחרים, ביניהם גם כאלה שאינם שירי ילדים, כמו זה שנפתח בשורה "אל ראש ההר". השירים זכו לביצועים מוקלטים רבים, ויותר מזה – לאינספור השמעות מפיהן של גננות ושל מורות, ומפיהם של ילדים שהתחנכו עליהם במאה ויותר השנים האחרונות. לוין קיפניס חתום גם על סיפורים כמו "אליעזר והגזר", שכמו השירים עובר מדור לדור, והיה שותף מרכזי בכתיבת "גן גני", גם הוא ספר שלא נס ליחו ושדורות של ילדים נהנו ממנו. מכלול יצירתו כולל מאה וחמישים ספרים, מעל אלף ומאתים סיפורים, למעלה מאלף שירים, עשרות מחזות, משחקים לימודיים ועוד, שפורסמו במאות כתבי עת בארץ ובתפוצות, ותורגמו לשפות שונות. בימי חייו זכה להכרה ולפרסים, ביניהם פרס ישראל.
לאה נאור מספרת בספר ביוגרפי זה על ילד ברוך כשרונות, שכבר בגיל צעיר שלח ידו במלאכה ובכתיבה, כתב מזוזות, ערך "עיתונים", יצר צעצועים, כרך ספרים, בנה לעצמו כינור, ובגיל עשר כתב את שירו הראשון בעברית, למרות האיסור להשתמש בה שלא כשפת קודש. כאחד מאחד-עשר הילדים שנולדו להוריו – חזן ועקרת בית – גדל בעיירה אושומיר שברוסיה (היום אוקראינה) בעוני ובצפיפות, נשלח למסלול הרגיל של לימודים בחדר החל מגיל שלוש, אבל מצא את הדרך לעסוק במה שכבש את לבו, הווה אומר אמנות ומלאכה על כל גווניהן. האותיות העבריות קסמו לו, ולכן כתב בסתר ספר תורה – על נייר במקום על קלף, ורק עד מחצית ספר ויקרא, כי התעייף. כשרונו זה גויס לטובת פרנסת המשפחה, כשהחל לייצר מזוזות עבור שכניו ומכריו. כשהתגלגל לידו עתון עברי, יצר אחד משלו. בגיל ארבע-עשרה בלבד הפך למלמדם של ילדים אחרים, ושנה אחר-כך הקים את מה שכונה "חדר מתוקן", שבו לימד בנות עברית. את מרבית הכנסותיו מסר להוריו, ולעצמו הותיר אך מעט, שנועד לאפשר לו לעלות לארץ ולהגשים את החלום ללמוד בבצלאל. יתכן שגורלו היה שונה אילו ניתן לו ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה בארץ בה נולד או באחת הארצות שסביבה, אבל ליהודי לא היה כמעט סיכוי להתקבל אליהם. ארץ-ישראל משכה את לבו ממילא, והדחיה שחווה רק סיפקה לו דחיפה נוספת. בהיותו בן תשע-עשרה עלה לארץ לבדו.
גם בארץ לא ידע מנוח. מרצו הבלתי נדלה דחף אותו להעשיר את עולמם של הילדים בשירים מקוריים, שבעזרתם למדו על מורשתם ועל ארצם. במקביל למד בבצלאל, והיה צריך גם להתפרנס. ארץ ישראל תחת השלטון העותומאני, במיוחד בתקופת מלחמת העולם הראשונה, היתה מקום בלתי יציב, וכמו רבים מאנשי הישוב נאלץ לגלות ממקומו, ולחמוק ככל יכולתו מגיוס לצבא או ממאסר, תוך שהוא סובל מרעב וממחסור. בין שאר עיסוקיו באותה תקופה, עבד כעוזר לגננת שושנה בלובשטיין, אחותה של רחל, בגן לילדי עולים מתימן. פעילותו להנחת יסוד ללימוד ספרותי ומוזיקלי לגנים ולבתי ספר, ככותב, כעורך, כצייר, כמוציא לאור ועוד, גזלה את מרבית זמנו, אך הוא לא הצליח להתפרנס ממנה, ובשלב מסוים בחייו נענה להצעה להיות מורה למלאכה בצפת.
קיפניס היה מן האבות המייסדים של ספרות הילדים והנוער בישראל, אבל כמובן לא פעל בחלל ריק. חייו ופעילותו היו שלובים באלה של יוצרים אחרים, ביניהם אהרן ליבושצקי, שהיה הראשון שכתב שירים בעברית לגיל הרך, ביאליק, כמובן, ימימה צ'רנוביץ שותפתו לעריכת "גן גני", ברנר הנערץ עליו, הצלם יעקב בן דב שתמך בו בהגיעו לארץ וגם אחר כך, חנינא קרצ'בסקי שהלחין רבים משיריו, ורבים אחרים. לאה נאור מספרת גם על דמויות ממשפחתו של קיפניס, ביניהן דודו מנחם קיפניס, שהיה חזן וזמר אופרה בורשה עד שנספה בגטו ורשה, ואחיו הגדול אהרן עמיהוד שהיה חזן בבית הכנסת הגדול בתל אביב. תמיד מרתק ללמוד על אנשי התקופה, שנטלו את גורלם בידיהם ובראו חברה חדשה.
הביוגרפיה מפורטת ומושקעת, ונראה שהסופרת מסתמכת על תחקיר מעמיק. יחד עם זאת, פשטותה של הכתיבה והרוח הטובה השורה עליה, גם כשמתוארים מצוקה וכאב, עושים אותה מתאימה לקריאה על ידי קהל צעיר. הסגנון הזה עשוי להקל על מי שמבקש ללמוד על האיש ועל התקופה מבלי לצלול אל ספר עיון כבד ראש. מכיוון שההיכרות שלי עם לוין קיפניס היתה שטחית, נהניתי משפע המידע החדש עבורי שבספר, מ"דיוקן המשורר כאדם", וגם מהצצה מעניינת אל חיי היהודים באושומיר ובארץ-ישראל של המחצית הראשונה של המאה הקודמת.
ספר מעניין ומחמם לב על אדם שכדאי להכיר ועל פרקים מעניינים בהיסטוריה היהודית-ישראלית. מומלץ בהחלט.
יד יצחק בן צבי
2008
סקירות ספרים 