תגית: יהדות

כותרת משנה: אם תרצו – אין זו אגדה

פרידריך לבנברג, צעיר יהודי וינאי, קץ בחייו. הסביבה שבה חי נראתה לו ריקנית, בלתי הוגנת, נטולת עתיד. הסיבה היחידה להיאחזותו בשגרה היתה אהבתו לנערה מחוג מכריו. כשזו התארסה לאחר היכרות קצרה לגבר אחר, רק משום ממונו וקשריו, המרה השחורה שבה שקע העמיקה. מודעה משונה בעיתון סיפקה לו מוצא. קינגסקורט, גבר פרוסי, מיזנתרופ, שביקש להתנתק מן החברה האנושית, חיפש אדם שיסכים להתלוות אליו אל אי נידח כדי שיהיה לצדו מישהו שיעצום את עיניו כשימות. פרידריך נענה להצעה. מעשהו האחרון בוינה היה העברת סכום כסף גדול, שקיבל מקינגסקורט, לידי משפחת ליטבק העניה, שבנה דוד בן העשר כבש את לבו.

בדרכם אל האי ביקרו פרידריך וקינגסקורט בפלשתינה, ומצאו בה עליבות ועזובה. עשרים שנה אחר כך, בדרכם לאירופה למלא מצברים בטרם ישובו אל האי, עברו שוב בפלשתינה, והמקום שנגלה להם היה שונה לחלוטין. הארץ שקידמה את פניהם הפגינה שגשוג, פריחה, תרבות, מודרנה. אחד מאנשי המפתח בארץ הישנה-חדשה היה דוד ליטבק, אותו ילד עני מוינה, ובחברתו יצאו לתור את המקום.

זהו סיפור המסגרת שלתוכו רקם הרצל את חזונו על חברה פלורליסטית, מתקדמת, מאושרת, הבנויה על ערכי שוויון ופתוחה לקבל כל אדם. בשונה מהחזון בספרו הקודם, "מדינת היהודים", כאן הוא אינו מציע מדינה עצמאית, אלא מה שמכונה "חברה חדשה". השלטון העותומאני עדיין מחזיק בזכויות על פלשתינה, אבל החברה החדשה מתנהלת כמעט כאוטונומיה. קוי היסוד שלה נשענים על כתפי ההיסטוריה – המבנה הקואופרטיבי, לדוגמא, שואב מחלוצי רוצ'דייל ומקומונת רלהיין. היא מכירה ביתרונותיה של טכנולוגיה מודרנית – "התחלנו ישר מהעידן החדש", אומר דוד – ומאמצת אותה. היא לומדת משגיאות שנעשו בעבר, דוגמת הנסיונות הכושלים של סוחרים קטנים להתמודד עם חנויות ענק, או הבחירה בשיתוף בלבד תוך דיכוי היזמות, ונמנעת מהן. מכיוון שהעליה לארץ מבוקרת ואינה המונית, יש לבוני החברה הזדמנות להקים ישובים מתוכננים היטב. בחברה החדשה הדת מופרדת מן המוסדות, וההתנהלות של חבריה חילונית אך נשענת על המסורת ומשמרת אותה. תושבי הארץ, בני כל הדתות, הם שותפים מלאים בחברה מרצונם החופשי, משום שהם מכירים ביתרונות שיצמחו להם מן הפריחה. "לאלה שהיו חסרי כל לא היה מה להפסיד, כך שהם יכלו רק להרוויח. והם באמת הרוויחו", אומר רשיד ביי הערבי, חברו של דוד. גם הנשים נהנות משוויון, כמעט. מעניין שדווקא בפיו של גבר הרצל שם שאלות ספקניות – "מה בקשר לבנות?" בהקשר של מסעות לימודיים שמיועדים לנערים, ו"מפליא אותי שאשה מסכימה להשאר מאחורי סורגים בלי למחות", כשאשתו של רשיד נשארת בבית מבלי להראות את פניה בעוד החבורה כולה יוצאת לסייר בארץ – ואילו הנשים הן שפוטרות את הספקות כבלתי חשובים.

"כל הסיפור היה קצת ורוד ופוטיומקיני מדי. אבל כשאני רואה במחנה שלכם כל מיני נבלים, זה כבר נראה לי יותר מתקבל על הדעת", אומר קינגסקורט לקראת סיום. "את הטבע האנושי אנחנו לא יכולים לשנות. חולשה, חוסר אחריות, אסונות טבע או טעויות אנוש – כל אלה פוגעים באנשים גם כאן", מודה דוד, אך מאמין בכוחה של החברה להתעלות. הרצל משלב בספר, כנראה כדי למנוע את עודף הוורדרדות, בית סוהר (שמתפקד כמוסד מתקן, לא מעניש); את מפלגתו של דוקטור גאייר, רב אנטי-ציוני לשעבר, המבקש למנוע מאנשים חדשים להצטרף לחברה בניגוד לעקרונותיה; וגם את החבורה שהקיפה את פרידריך בוינה, ועלתה לארץ כשהיא משמרת את ריקנותה ואת אפסותה הערכית ("כלוב הקופים", מכנה אותם קינגסקורט).

העקרונות שהרצל מתווה בחזונו יפים עד מאוד בחברה אידילית. אני תוהה אם הוא עצמו האמין שהחברה החדשה אפשרית, או שבחר להתעלם ביודעין מהטבע האנושי השבטי, הקנאי והאופורטוניסטי. מכל מקום, בשני עקרונות האמין ללא ספק. האחד הוא הצורך הדוחק בהיחלצות מהגלות. השני – היהודים צריכים להפסיק להתבייש ביהדותם ולקחת את גורלם בידיהם. את המסר הזה הוא מפקיד דווקא בידיו של קינגסקורט שונא הבריות. כשהפרוסי מציע ביקור בפלשתינה בדרכם לאי, למורת רוחו של פרידריך שטען כי "אני חושב שרק האנטישמים טוענים שפלשתינה היא ארץ אבותינו", הוא אומר כי "אם הייתי יהודי, הייתי גאה בזה מאוד. אבל אתם מתביישים בעצמכם, ולכן אל תתפלאו שבזים לכם". ואחרי הביקור הראשון בפלשתינה הוא מביע את הרעיון שמי שיכול להפוך את העולם לטוב יותר הם היהודים: "דווקא מפני שמצבכם רע כל כך. אין לכם מה להפסיד. אתם יכולים להקים את הארץ הנסיונית למען האנושות – שם, במקום שביקרנו בו, על האדמה העתיקה תקימו את הארץ החדשה: אלטנוילנד!". פרידריך מהדהד את דבריו אלה בסיומו של הסיור שעורך להם דוד בארץ הפורחת: "כיום נראית היהדות באור אחר, רק משום שהיהודים הפסיקו להתבייש בה. לא רק הקבצנים, מבקשי העזרה והכושלים הכירו בה מתוך רגש של סולידריות חד-צדדית וחשודה במקצת, אלא גם החזקים, החופשיים והמצליחים. גם הם שבו הביתה, אל היהדות, וקיבלו ממנה יותר משנתנו לה".

הספר, בתרגומו הראשון לעברית תחת השם "תל אביב" מאת נחום סוקולוב, מצוי בפרויקט בן-יהודה. תרגומה היפה של מרים קראוס נגיש יותר. ספרותית, למרות סכריניות מסוימת, הספר קריא מאוד, רעיונותיו מעניינים היום כפי שהיו בשעתם, ורוח טובה של חסד מרחפת מעליו. אגדה או לא, אם נרצה או לא, בסופו של דבר, כפי שכותב הרצל באחרית דבר, "כל מעשיהם של בני האדם היו פעם חלומות", וחלומות כוחם יפה כתמריץ, גם היום.

Altneuland – Theodor Herzl

בבל

1997 (1902)

תרגום מגרמנית: מרים קראוס

"בית קרנובסקי" הוא סיפורם של שלושה דורות במשפחת קרנובסקי בתקופה שבין שלהי המאה התשע-עשרה למלחמת העולם השניה. בהרחבה זהו סיפורם של יהודי מזרח אירופה בשנים סוערות שבהן התחבטו בין מסורת להשכלה ובין זהות יהודית לזהות הלאומים שבתוכם חיו.

דויד, צעיר תוקפני שנפשו נמשכה אחר הפילוסופיה של משה מנדלסון, הצליח לפגוע באמצעות לשונו השלוחה בנכבדי הקהילה במלניץ שבפולין, שאליה הצטרף לאחר נישואיו. במקום להמשיך להיות סמוך על שולחן חותנו העשיר, קם והיגר עם אשתו לאה לברלין, וניהל אורח חיים כסוחר מצליח ששילב בין רעיונות ההשכלה לחיבה אל המקורות. לבנו נתן בהתאם שני שמות – האחד יהודי, משה, על שם מנדלסון, והשני גרמני, גיאורג, המייצג את השתלבותו בחברה הברלינאית. גיאורג, דעתני ותוקפני כאביו, היה מתבגר סוער ומרדן, שהסב עוגמת נפש להוריו משום שסירב והשתלב במסחר ומשום שהרחיק מן המסורת. אחרי שנים של התלבטות בחר ברפואה, ונישא לתרזה הולבק, אחות נוצריה, למגינת לב אביו שניתק אתו קשר, והחל לפקפק בבחירותיו שלו. "דויד קרנובסקי ראה את עצמו מרומה בעירו של רבו משה מנדלסון. צדק רבה של מלניץ בכל זאת. דרכו של הפילוסוף מוליכה לרעה. ראשיתה בהשכלה וביציאה אל בין הגויים, וסופה שמד. ומה שאירע לבניו של מנדלסון קורה לבניו שלו. אם גיאורג עצמו לא ימיר את דתו, בניו יעשו כן. ואולי אף יהיו שונאי ישראל, כדרכם של כמה וכמה מומרים". לבנו נתן גם גיאורג שני שמות, יואכים, על שם אביה של תרזה וגיאורג, או בקיצור יֶגור, הלחם של השניים.

הקונפליקט שבין יהדות לגרמניות נחת במלוא עוצמתו על יֶגור, שאיתרע מזלו לגדול בגרמניה בתקופה שבין מלחמות העולם. גישתו של סבו דויד, שאותו כמעט ולא הכיר, "לעולם יהלך אדם בשביל-הזהב האמצעי, יהודי בין יהודים וגרמני בין גרמנים", לא הועילה לו. סבתו הנוצריה לקחה אותו לכנסיה, וביקשה שלא יספר להוריו, ובעיקר לאביו. סבתו היהודיה הלעיטה אותו ממתקים שעליהם היה עליו לומר ברכה, וביקשה שלא יספר להוריו, ובעיקר לאמו. במראהו החיצוני היה הן ארי והן יהודי, ובימים בהם כדי להשתלב בחברה היה עדיף להיות ארי ולהתנהג כארי, יֶגור הולבק תיעב כל דבר ביֶגור קרנובסקי. כשחווה השפלות בגין שורשיו היהודיים, והטיח באביו בשנאה "יהודי!", הבין גיאורג שאין לו ולמשפחתו מה לחפש בגרמניה, והצליח להסדיר הגירה לארצות-הברית עבורו ועבור הוריו, אשתו ובנו.

העלילה עוקבת אחרי בני המשפחה גם בארצם החדשה, שבה הם משתכנים בשכונה יהודית בניו-יורק. דויד חש כמי ששב לשורשיו. גיאורג מרגיש זרות, אבל אחרי המגבלות שחווה בברלין הוא מעריך את החירות, למרות הקושי להמשיך בעיסוקו כרופא. ויֶגור? הכפילות רודפת אותו גם כאן, והוא אכול געגועים לגרמניה ולגרמניוּת.

האם המסקנה היא שיש לדבוק בכל מחיר בדרכי הדורות הקודמים? לא. זכותו של כל אדם לבור לו את דרכו על פי תפיסת עולמו. אבל אדם העושה זאת, ונהנה הן מן המטען של אבותיו והן מאורח החיים שבו בחר לעצמו, צריך להבין כי את המטען שספג וביקש לשמר לא יוכל להעביר לילדיו, ובל יהא מופתע כשדרכם תהיה שונה לחלוטין משל אבותיו ומשלו עצמו.

לצד בני המשפחה, המשורטטים בספר במפורט ובמדויק, משולבות דמויות מעניינות נוספות. סוחר ספרים יהודי מזדקן, שמשוכנע שהספרים שהוא כותב יכניסו בינה בלב הבריות, ובשל גילו ואהבתו לספריו מסרב לעזוב את ביתו למרות מצוקת העתים; מורה בבית ספרו של יגור, שיודע שתורת הגזע היא הבל הבלים, אבל בשל הקשיים הכלכליים שונא את הבנקאים, יהודים ברובם, ונוהג כאחרון הגזענים כלפי יגור; סוחר בדים יהודי שמנהל חנות מצליחה ודבק ברוח אופטימית; בתו של רופא יהודי, שבוחרת לעסוק בפוליטיקה, ומסרבת להנשא לגיאורג כדי לא להיות שפחה לשום גבר (הסופר, גבר נאמן לתקופתו, מייחס לה חרטה מרה על עצמאותה: "אביה הזהיר אותה מפני מה שקורה לאשה שנמנעת מן הנתיב הטבעי של הנישואין והאימהות. היא לגלגה עליו אז, אבל הוא היטיב לדעת ממנה […] מה הם כל הנצחונות והתהילה אל מול רטט השמחה הזה, נחת האימהות? […] והיא כבשה את פניה בכר ובכתה בכי מר של אשה בודדה עזובה בחדר של מלון בעיצומו של לילה "). הגברים לבית קרנובסקי ניצבים במרכז העלילה, אך נשותיהם, המושפעות מבחירותיהם, מעניינות לא פחות, ומתוארות באותם דיוק וחיות.

הכתיבה של ישראל-יהושע זינגר, אחיו של יצחק בשביס-זינגר, שונה מאוד מזו של אחיו, ומשובחת בפני עצמה. הוא מצליח להביע בבהירות ובחדות את שמניע את גיבוריו, מיטיב ללכוד את רוחות התקופה בכל אותן שנים, קושר יפה בין הכללי לפרטי, ומעמיד גם תיאורי סביבה מלאי חיים.

הספר ראה אור ב-1943, שנה לפני מותו של הסופר. דמויותיו אמנם בדויות, אבל עדותו על יהודי גרמניה ועל רעידת האדמה שחוו נאמנה.

מומלץ ביותר.

די משפחה קארנאווסקי – י"י זינגר

עם עובד

1987 (1943)

תרגום מיידיש: מ' ליפסון (1946)

חידוש תרגום: אמציה פורת

פרנק אלפּיין שותה קפה בחנות ממתקים בברוקלין, תוך שהוא מעלעל בכתב-עת. מבטו מרותק אל תמונתו של פרנציסקוס מאסיזי, הנזיר שקידש את העוני המוחלט. למוכר בחנות הוא מסביר: "הוא אמר שהעניות היא מלכה והוא אוהב אותה כאילו היתה אשה יפה […] בכל פעם שאני קורא על מישהו כמוהו יש לי מין הרגשה כזאת שאני מוכרח להתאפק לא לבכות. הוא נולד טוב, וזה כשרון גדול שיכול להיות לך". נראה לי שבמשפטים אלה מקופלות שני נושאיו העיקריים של "העוזר" – העוני והשאיפה לטוהר.

מוריס בּוֹבֶּר הוא בעל חנות מכולת, שמוציא את פרנסתו מן החנות הדלה ומדירה שהוא משכיר באותו בית. מוריס מתגורר מעל החנות עם אשתו איידה ועם בתם הלן. את בנו הבכור אפרים שכל לפני שנים רבות בשל דלקת אוזניים. פרנק, נווד שגדל בבתי יתומים ובמשפחות אומנות, מציע עצמו כמתמחה בחנות, בשאיפה להיות בעתיד בעל חנות משלו. מוריס, שהכנסותיו הולכות וקטנות בשל תחרות עם מכולת חדשה ומתקדמת שנפתחה מעבר לפינה, אינו יכול להרשות לעצמו להאכיל פה נוסף, אך כשהוא מגלה שפרנק הדלפון רעב ללחם וחסר בית, הוא מאפשר לו להשתלב בעבודה. בשונה ממוריס רך הלבב, איידה היא אשה ריאליסטית. היא אינה בוטחת בפרנק, וחרדה מקשר אפשרי בין בתה לגוי הזר. שוב ושוב תנסה להפטר ממנו, שוב ושוב ימצא מוריס עילה להמשיך להעסיקו.

הקורא יודע את מה שנסתר מבני משפחת בובר. פרנק היה מעורב בשוד במכולת (אך בעקבות פציעתו של מוריס בידי שותפו לשוד התמסר ביתר שאת לעבודה). הוא גונב מן הקופה באופן קבוע (אך מנהל רישום של הגניבות מתוך כוונה להחזיר יום אחד את הכסף שנטל). מדי פעם הוא מציץ באין רואים בהלן המתקלחת (אך כמֵה לקשר פתוח איתה). אוירה של אימה שורה על הסיפור, כשפרנק נע כמטוטלת בין אהבה למציצנות, בין נכונות לעזור בעת צרה לגניבה בסתר.

בין פרנק והלן מתפתח קשר שתחילתו בפגישות בספריה, שם הלן חשה בטוחה – "וכי מה חטא יכולה אני לחטוא בין ספרים, איזו רעה יכולה להגרם לי כאן?". "העוזר" עמוס סמלים, ואחד מהם מיוצג בספרים שהלן בוחרת עבור פרנק, "אנה קרנינה", "מאדאם בובארי" וראש וראשון "החטא ועונשו". פרנק אינו רסקולניקוב, אך בדומה לדמות הספרותית אף הוא ממציא הצדקות לחטאיו ומייחל לגאולה.

מוריס הוא אדם וותרן, הססן. תחילה נדמה שהעוני הוא שגרם לכניעותו, אך סיפור בריחתו מן הגיוס לצבא הצאר, בריחה מהוססת ברגע האחרון כשגבו לקיר, מלמד שתמיד היה כזה. גם כעת הוא נאחז במכולת המתפוררת, נמנע מלמצוא פתרון למצוקתו ולמצוקת משפחתו. מלמוד מייחס לו מנטליות של קרבן, וכותב כי נדמה לו שהוא חסר משקל, חסר אונים, הקרבן המונע בכוח כל מה שמנשב בגבו: רוח, דאגות, חובות, קארפ, שודדים, הרס. הוא לא הלך, הוא נדחף. היה לו כוח הרצון של קרבן, כלומר, לא היה לו שום כוח רצון ראוי לשמו. בדומה לאביה, שויתר על לימודים לטובת עסקים, גם הלן בת העשרים ושלוש נטשה את הקולג' אחרי שנה אחת כדי לסייע בפרנסת המשפחה. בשונה מאביה, היא חולמת על חיים אחרים, מסרבת לתכניות אמה להשיאה לבחור האמיד בסביבתם, דוחה את חיזוריו של חבר לשעבר שאינו יכול להציע לה את סוג הקשר שהיא מבקשת: "אני רוצה חיים יותר רחבים ויותר טובים. אני רוצה שיחזירו לי את האפשרויות שלי […] אנחנו מתים כל-כך מהר, כל-כך מסכנים. לחיים מוכרחה להיות איזו משמעות".

פרנק הוא, כאמור, גוי, והוא עמוס דעות קדומות כלפי יהודים. ההיכרות עם מוריס מאשרת ומפריכה כמה מדעותיו. מצד אחד הוא תוהה וקובע: "וכי איזה מין אדם עליך להוולד שתסתגר בארון מתים גמלוני ואף פעם אחת, חלילה, במשך כל היום כולו – חוץ מן ההליכה לקנות את העתון היהודי שלך – לא תשרבב את קצה חטמך החוצה לשאוף קצת אויר? והתשובה, לא קשה היה למצאה – עליך להוולד יהודי. הם אסירים מלידה. כזה היה מוריס בסבלנותו הנוראה, או בכוח הסבל שלו, או בשד-יודע-מה שלו". מצד שני, כשהוא מבקש ממוריס, שאינו שומר מצוות ואף אוכל מן החזיר שהוא מוכר, שיסביר לו מיהו יהודי ומהי היהדות, הוא מתרשם מן ההסבר המתמצה בציווי להיות אדם טוב, ציווי שנוגע עמוקות בהתחבטויות המייסרות אותו.

אפשר לכתוב עוד ועוד על הספר, על העיצוב של כל אחת מהדמויות, כולל דמויות המשנה, על הקונפליקטים, על האופנים השונים של ההתמודדות עם תנאי פתיחה מכשילים ועם תהפוכות החיים, על המהפך שיעבור פרנק. תוך כדי כתיבה דפדפתי בספר, ושמתי לב לאינספור רמזים מטרימים שעל משמעותם לא עמדתי בקריאה ראשונה, ולכתיבה המבריקה של ברנרד מלמוד ששוזר את הפרטים יחדיו ליצירה מושלמת. "העוזר" הוא סיפור פשוט לכאורה על אנשים פשוטים המבוֹססים בחיי עוני, אך הוא שופע ערכים ואמיתות המובעים בצלילות ובישירות, כתוב בכשרון ובחוכמה, ומאוד מומלץ.

The Assistant – Bernard Malamud

עם עובד

1975 (1957)

תרגום מאנגלית: אברהם יבין