תגית: יהודה דרי

ג'וואד, גבר נצרתי בסוף העשור השישי לחייו (ולא קשיש, כפי שנכתב משום מה על הכריכה), לומד על מותה של תמאם, אהובת נעוריו, ממודעה בעתון. זמן קצר אחר-כך הוא פורש פרישה מתוכננת מעבודתו. משוחרר מהמולת היומיום ומסדר יום מוכתב, זמנו בידו להרהר בהחמצות שחווה בעברו ובחיים החילופיים שיכול היה לחיות. שלושת ילדיו כבר פרחו מן הקן, ובבית הוא חי עם סלמא, אשתו מזה כשלושים שנה.

הכאב על מותה של תמאם גורם לג'וואד להסתגר בתוך עצמו. חסר מנוחה הוא משוטט בארץ, מתנתק ממשפחתו, ומחפש קצה חוט אל העבר. באמצעות מפגשים עם אנשים מתחנות בחייה של תמאם, ומזכרונות שכתבה והפקידה בידי בת דודתה, ג'וואד לומד להכיר אותה באמת באיחור של עשורים. הוא חווה איתה בדיעבד טראומת ילדות שיכלה להתפוגג לולא הפכה לטרגדיה משפחתית, והשפיעה על התנהלותה בהמשך. הוא מבין את הסיבות לפירוד ביניהם, ועוקב אחר הקשרים שקשרה עם גברים אחרים אחרי פרידתם. בבית, סלמא, שנותרה לבדה עם תהיות ועם עצב עמוק והכרה גוברת באבסורד שבחיים הזוגיים והמשפחתיים בכללותם, צריכה להחליט מה היא עושה עם המפנה הבלתי צפוי בחייה.

בכתיבה עדינה מוביל עודה בשאראת את הסיפור בין הצצה לנפשן של הדמויות להצצה בחברה הערבית-הישראלית. תוך כדי קריאה, מכיוון שהדמויות כתובות היטב ונוגעות ללב, העלילה נחווית כתיאור אנושי-פרטי של אהבות שהוחמצו ושל אנשים שתוהים על מקומם. בסיום, כשמתרחקים מעט ומתבוננים במכלול, נראה שנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא בעצם הציר המרכזי, והמסקנה העצובה היא ככל הנראה שלפחות נכון לעכשו אין לו פתרון. הציר הזה בא לידי ביטוי בעיקר בקורותיה של תמאם, בקשרים שקשרה משני קצות הסכסוך, ובאמירתו של אחד מבני זוגה: "לא הצלחנו לגרום לסכסוך הלאומי לדלג מעל לבית הקטן שלנו, בית של פלסטינית ויהודי". ואולי אין צורך להחליט מהו הציר המרכזי, והפוליטי והאישי חיים בעלילה בצוותא. אולי אי אפשר להפריד.

נהניתי לקרוא את הספר, ולמדתי ממנו רבות על חברה קרובה פיזית אך בלתי מוכרת. כתיבתו של בשאראת, כאמור, עדינה ומאופקת. דמויותיו לקוחות מן המציאות ונחוות כחיות (החביבה עלי, לא שיש צורך לבחור אחת, היא סלמא), ועלילתו סדורה ומושכת. מומלץ בהחלט.

 את הכריכה הנאה אייר מורן ברק ועיצב יהודה דרי.

المرحومة تمام مكحول – عودة بشارات

עם עובד

2022 (2018)

נוסח עברי מאת המחבר

אל קולום מק'קאן התוודעתי בספר "הצד האחר של האור", ספר מרשים ומרגש, שבגינו היו לי ציפיות גבוהות מ"לחצות אוקינוס". לשמחתי הספר הזה מתעלה לרמתו של קודמו.

"לחצות אוקינוס" מספר, בחלקו הראשון, על שלושה מסעות משמעותיים בין ארצות-הברית לאירלנד, בספינה על פני האוקינוס האטלנטי, או באויר מעליו. אין קשר נראה לעין בין השלושה, הם מתרחשים בתקופות זמן שונות על ידי אנשים שונים, ורק רמזים דקיקים המפוזרים בין השורות מעידים על הדרך בה ייקשרו זה לזה בחלקו השני של הספר.

הפרק הראשון מתאר את הטיסה הטרנס-אטלנטית הראשונה. ג'ון אלקוק וארתור בראון, שניהם טייסים פעילים בתקופת מלחמת העולם הראשונה, הסבו מטוס הפצצה למטוס ארוך-טווח, וביוני 1919 היו הראשונים שהצליחו לחצות את האוקיונוס האטלנטי בטיסה. בפרק מתוארות ההכנות לטיסה, וכן מהלכה שעה אחר שעה, בתא טייס פתוח לרוח ולכפור, ללא מכשירים משוכללים, רק טייס ונווט נחושים מול איתני הטבע. השניים אמנם נחתו לא בשדה המתוכנן, אלא בתוך ביצה סמוכה, כשחרטום המטוס מחופר בבוץ, אך לא היה בכך מכדי להפחית מן ההרואיות של הטיסה.

בפרק השני חוצה את האוקינוס פרדריק דאגלס בן העשרים ושבע. בשנת 1845, שבע שנים אחרי שהצליח להמלט מחיי העבדות, נאלץ דאגלס לעזוב את ארצות-הברית מחשש שיוחזר לבעליו. הוא עלה על ספינה ושם פניו לבריטניה, שם הוסדר שחרורו, והוא יכול היה לשוב לארצו כבן-חורין. הפרק עוסק בתקופה בה שהה באירלנד. היו אלה הימים הראשונים של רעב תפוחי האדמה, שמספר קורבנותיו הוערך בקרוב למליון איש, ודאגלס, ששהה בבית מארחיו האמידים, למד להכיר גם את פניה אלה של הארץ. הוא הפך מעורב במאבק האירי מול בריטניה, לצדו של דניאל או'קונל, גייס תרומות לקרן למען חיסול העבדות, וחווה לראשונה בחייו יחס של שווה בין שווים. הסופר מצייר בעדינות את הפרטים הקטנים של חווית החופש, ואת רגישותו של דאגלס כלפי המשרתים. דאגלס, דמות מעוררת השתאות, נחשף כאן כאדם פרטי. בתוך ספר מוצלח מאוד זהו אולי הפרק המוצלח מכולם.

הפרק השלישי קרוב יותר לימינו. הסנטור ג'ורג' מיטשל טס ב-1998 מארצות-הברית לאירלנד במטרה לשים סוף למאבק הדמים שקרע אותה מזה עשרות שנים. בשלוש השנים שקדמו לאותה טיסה חצה את האוקינוס עשרות פעמים, מתקדם צעד ונסוג שניים, בנסיונות חוזרים ונשנים להגיע להסכם שירצה את כל המעורבים. תוצאות הנסיון הזו היו טובות יותר, שכן בסיום הדיונים נחתם הסכם יום ששי הטוב. הארוע ההיסטורי הוא, כמובן, הדומיננטי בפרק, אבל לצדו נפרשת חוויתו של המתווך.

בתוך שלושה הפרקים האלה נשתלו רמזים למה שיהיה הסיפור בחלקו השני של הספר. אירלנד וקורותיה היא, כמובן, נושא מרכזי, אבל את העלילה נושאות דמויות שאינן במרכז במת ההיסטוריה. בשולי הפרק הראשון מופיעות אמילי ולוטי ארליך, אם ובת. האם עתונאית, הבת צלמת. לוטי מבקשת מבראון לקחת אתו לטיסה מכתב שכתבה אמה לידידה באירלנד. זו אינה בקשה יוצאת דופן, שכן בטיסה ההיסטורית הזו הועברו כמה מכתבים, ולכן היא נחשבת גם לטיסת הדואר הטרנס-אטלנטית הראשונה. בפרק השני אישיותו של דאגלס מעוררת משרתת צעירה בשם לילי לעזוב את אירלנד, ולמצוא חיים עצמאיים מעבר לים. בפרק השלישי שוב מופיעה לוטי, הפעם כאשה מזדקנת בכסא גלגלים, פטריוטית אירית. בחלק השני של הספר נתוודע לסיפורה של שושלת נשים משני עברי האוקינוס, ונלמד כיצד סיפורן של דמויות אנונימיות שזור לבלי התר בארועים ההיסטוריים. בסיומו של החלק הראשון חשבתי שגם בלי הקשר בין שלושת הפרקים הם יפיפיים כעומדים לעצמם. בא החלק השני והראה לי – שוב – במה כוחו של קולום מק'קאן גדול במיוחד: בבניה היחודית של העלילה, בשזירה של עבר והווה לרקמה אנושית אחת, באמפטיה, בעומק הרגש.

לא אפרט את העלילה, אוסיף רק שחלקו השלישי של הספר סוגר אותה באופן מושלם. קונטרפונקט מוגדר כצירוף של קוים מלודיים עצמאיים ליצירת מרקם הרמוני – באך, המלחין המועדף עלי, רומם את הסגנון הזה לשיא – ואני בוחרת במונח זה כתיאור מדויק של מלאכת המחשבת של מק'קאן.

מומלץ מאוד

את העטיפה הנאה עיצב יהודה דרי

TransAtlantic – Colum McCan

עם עובד

2016 (2013)

תרגום מאנגלית: עידית שורר