תגית: יהודית רותם

נעמי גדלה בעולם חרדי, נישאה וילדה ילדים כמצופה ממנה, עד שבשלב מסוים לא יכלה לשאת עוד את מגבלות חינוכה וחייה ופירקה את משפחתה. בתה עזבה יחד אתה, אך שני בניה נותרו עם בעלה, מאשימים ומנוכרים. במערבולת מציאות חייה החדשה, כשהיא מסובכת בפרשת אהבים בלתי מספקת עם גבר נשוי, היא נזכרת בדמות ססגונית מילדותה, דודתה גבי. גבי, אחותו של אביה המחמיר מישי, היתה חריגה באורח חייה החופשי, והקשר בינה ובין משפחתו של אחיה היה קלוש עד שניתק לגמרי. לנעמי יש תחושה שבאמצעות סיפורה של גבי תצליח להגיע לתובנות לגבי חייה שלה, ואולי למצוא התרה לסיבוכים ולתהיות המייסרים אותה. היא מאתרת את גבי בבית אבות בברלין, ובמהלך השבועיים הבאים שומעת את סיפורה האישי ואת תולדות משפחתה.

דברים רבים משותפים לשתי הנשים: ילדות ללא אהבה, יחסים מסובכים עם אב קשוח, תהיות לגבי הסביבה אליה נולדו, בחירות כושלות של בני זוג, ניתוק כואב מילדיהן. גבי מספרת, ונעמי בעיקר מהווה אוזן קשבת, אך דבריה של דודתה אינם חולפים מבלי להשאיר חותם. הכנות החושפנית של גבי דוחפת את נעמי לחשבון נפש. כך, לדוגמא, בעקבות התיחסותה של גבי אל מניעי בחירתה בשני בעליה, בחירות שדנו אותה לחיי נישואים נטולי אהבה שהסתיימו בנטישה, נעמי מוצאת עצמה נאלצת לחשוב בבהירות על יחסיה הבלתי מספקים עם בן זוגה הנשוי לאחרת: כל-כך קשה לראות את עצמי כגורמת אי-צדק, גזל, התאכזרות. אבל לנפש דרכים משלה להכשיר את השרצים המתועבים ביותר: המחשבות על אחריותי לעצמי, והטלת האשמה עליו, והצורך הנואש עד ריסוק הנפש באהבה, באהבתו. אבל עכשו, הדוגמה של דודתי מחזירה את הדברים למקומם הנכון, המבעית. עלי לחשוב על כך הלילה. אסור לי להרתע מהבהירות הכי אכזרית.

כתיבתה של יהודית רותם עדינה וסבלנית, ודמויות שתי הנשים נחשפות בכנות וברגישות. בשולי סיפוריהן ניתן מקום גם לשירה, בתה של נעמי, שאמנם בחרה ללכת עם אמה אך גם היא מיוסרת בשאלות של זהות ושל דרך, וגם לבובי, בנה של גבי, שנקרע ממנה כילד, ומצא בה חברה בבגרותו. סיפורה של גבי מתרחש ברובו בהונגריה בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים, והוא במידה לא מבוטלת סיפורו של דור וסיפורה של תקופה. חלק מן העובדות ההיסטוריות מוסוות מעט – ספינת המעפילים ליברטאד הופכת בספר לבת-דרור – אבל עלילת הספר נאמנה בפרטים רבים למציאות ההיסטורית.

הבעיות היחידות בספר, בעיני, הן פירוט היתר של סיפורים צדדיים והאפילוג. יהודית רותם, באמצעות גבי, גולשת לקורות חבריה ומכריה של המספרת, בעיקר בשליש האחרון של הספר, ומעכבת את זרימת העלילה. הפרולוג, שהוא מכתב מבובי לנעמי, מהווה ברובו הגדול חזרה על דברים שכבר סופרו, והכותב אינו מוסיף הרבה מנקודת ראותו של הילד שטולטל בין מוסדות. מכתבו כאילו מכוון אל סוד שהוא חושף, והבחירה דווקא בסוד זה כנקודת סיום, ולפיכך כמעין נקודת שיא, נוטלת מכוחם של מסריו האחרים, המעניינים יותר, של הספר.

למרות ההסתיגות, הספר מעניין ומרגש, ולפיכך מומלץ.

ידיעות ספרים

2000

מנחם בן ימי, יליד פולין, עבר את השואה כנער צעיר בגטו ורשה, ממנו הצליח לחמוק מעט לפני המרד. בשנים שאחר-כך היה פרטיזן ולוחם בצבא האדום. בתום המלחמה, שריד יחיד ממשפחתו, חזר לפולין, ולאחר גלגולים נוספים עלה לארץ כאלחוטאי על ספינת מעפילים. כאן הצטרף לקיבוץ מעגן מיכאל כדייג, ועם השנים הפך למומחה בינלאומי לדיג. חנה, ילידת ברלין, בת להורים פולנים, עברה את השואה בגטו טרייזנשטט. הוריה ואחותה הגדולה נספו. לאחר שהחלימה ממחלת השחפת, עלתה לארץ להתאחד עם שני אחיה, ובאמצעותם הכירה את מנחם. ילדיהם שכנעו את מנחם להעלות על הכתב את שעבר עליהם. הספר "מים רבים" הוא סיפורם של חנה ומנחם, שנכתב בשיתוף עם הסופרת יהודית רותם.

הספר מחולק לשניים: "הספר של חנה" ו"הספר של מנחם". חנה, שלקתה באלצהיימר לפני מספר שנים, אינה מסוגלת לספר את סיפורה, אך הפרקים שלה בספר מסופרים לכאורה מפיה בגוף ראשון.

במבוא לספר כותב מנחם: "ספרי הוא פיסת היסטוריה אישית על רקע ההיסטוריה הגדולה. סיפורים כשלי הם אבני הבנין הבונות את הבנין הגדול והמלא של הימים ההם". הסיפורים האישיים של המאה העשרים הסוערת מרתקים אותי. אין סיפור אחד דומה למשנהו, וכל אחד מהם הוא עולם ומלואו.

בקורות חייהם של בני הזוג בולטת המקריות שחרצה גורלות לחיים או למוות. אחרי שאביה של חנה נשלח למחנה ריכוז בפעם השלישית, והפעם לבלי שוב, חנה לקתה בדלקת ריאות חמורה, אך אמה סירבה להפרד ממנה ולאשפז אותה בבית חולים עד שלא היתה לה ברירה. בדיעבד, הפירוד הזה הוא שהציל את חייה של חנה: אמה ואחותה, שעבדו בעבודת כפיה, נתפסו ונשלחו להשמדה, בעוד המאושפזים בבית החולים היהודי נשלחו לטרייזנשטט. מנחם קיבל תעודת זהות מזויפת, ויצא מגטו ורשה כדי לקדם בנית מחבוא לאביו, זמן קצר מאוד לפני פרוץ המרד. לו התעכב בגטו לעוד מספר ימים, גורלו היה שונה.

רובו של הספר, בעיקר חלקה של חנה, מצטיין ברגש מאופק. בספרי זכרונות מסוג זה העובדות עוצמתיות דיין, ופרשנות רגשית רק גורעת. כאן רוב הזמן העובדות מדברות. בדומה לכך, אין בספר נסיון להעצים את הקשיים מעבר לאלה שנחוו בפועל. כך, לדוגמא, מנחם מספר שהוריו יכלו להרשות לעצמם לקנות מזון בגטו, אמנם באיכות נמוכה, אך די כדי להבטיח קיום. כמו כן הספר מצליח בדרך-כלל לא לגלוש לאנקדוטות, שמקומן בספרי זכרונות משפחתיים, ולפרטים שמעכבים את זרימת הארועים, שוב בעיקר בחלקה של חנה, שהוא מהודק יותר, מן הסתם מסיבות אוביקטיביות – ומצערות – של חוסר יכולתה לתרום פרטי פרטים ליצירה. יש לציין לטובה את ההיעדרות המוחלטת של הסופרת מן הספר: הבמה כולה היא של מנחם ושל חנה, והיא מאחורי הקלעים, מסייעת במתן מעטה ספרותי לקורותיהם.

שמו של הספר סמלי בכמה מובנים. המוטו של הספר לקוח משיר השירים – מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה – ומתייחס לאהבה בין בני הזוג. מים מייצגים גם את עיסוקו של מנחם. ומים בהיבטם ההרסני – כל משבריך וגליך עלי עברו – מסמלים את הגלגולים הקשים בחייהם.

לפני זמן מה, בסקירה של ספר זכרונות אחר, כתבתי שמן הראוי היה להשאיר אותו במסגרת המשפחה. ב"מים רבים", כך נראה לי, נעשה מאמץ מכוון להביא בפני הקורא סיפורי חיים מעניינים, לא הווי משפחתי. פה ושם הייתי חותכת פרטים החוצה, אבל בסיכומו של דבר זהו ספר טוב לסוגו, נוגע ללב, ושוזר עוד חוט במסכת היהודית והישראלית המרתקת של הדורות האחרונים.

כנרת זמורה ביתן

2017