תגית: יונה אלון

בַּיּוֹם בּוֹ לֹא אֶהְיֶה

יַתְחִילוּ שִׁירַי

לְדַבֵּר

יונה אלון, סופר, פילוסוף ומשורר, הותיר אחריו עזבון של יצירות ספרותיות קצרצרות, שאותן תיאר לעתים כ"רשימות תחזוקה של אדם זקן, לשם בריאות נפשו" וגם כ"גילויים מילימטריים" של המציאות. בעבר ראה אור לקט מיצירות הפרוזה שלו תחת השם "כך להשאר לעולם". הפעם מגישה לנו ההוצאה את יצירותיו השיריות.

הכותב, בשנות הששים בלבד לחייו חש כי הוא על סף סיום, וכי הגיעה השעה לסיכומים. "יוֹם הֻלַּדְתִּי הַשִּׁשִּׁים וּשְׁלוֹשָׁה מִתְקָרֵב וַאֲנִי מַתְחִיל לְהִתְרוֹקֵן מֵחַיַּי", "שְׁנָתִי הַשִּׁשִּׁים וְאַרְבַּע רֶגַע לִפְנֵי הַנְּפִילָה". הוא מרבה להזכיר את היותו ילד דחוי על ידי אמו – "מָקוֹם בּוֹ אֵין אַהֲבָה שָׁם הַגֵּיהִנּוֹם" – ותולה בכך את חוסר יכולתו לאהוב. הוא מספר על חוסר התקשורת עם אביו ועל החשש שאת הניכור הוא עצמו מעביר לדור הבא. הוא מזקק את היומיום, את הנוף המשתנה עם העונות, את היותו משורר, את הכאב ואת רגעי החסד. שניים מן השירים נכתבו תחת השראה מובהקת של רחל, שניים תחת השראתו של אלתרמן, אם הושפע ממשוררים נוספים אין לי יכולת לקבוע מחוסר ידע. מכל מקום, על כולם שורה אותה רוח מינימליסטית אך עתירת רגש כמו בקטעי הפרוזה שבספר הקודם.

תחושותי כלפי הספר מעורבות. האם משפט קצר, צירוף של שש מילים – כמה מן הקטעים הם כאלה – מתגבש לשיר? האם באמת מעניין אותי לקרוא את החיטוט של הכותב בכאבו הפרטי עם החזרתיות שבו? בזמן שהרהרתי בו התחלתי לקרוא את ספרו של דורי מנור, "שרב ראשון", והנה מצאתי בו דיון בשאלה מהי שירה, שענה באופן כלשהו לשאלה הראשונה, גם אם לא עזר לי לחוש מסופקת מן הצמצום. בין השאר כותב מנור: "המשמעות הצלילית של השיר אינה חשובה פחות מאשר ה"תוכן", ה"מסר", ה"רעיון", או כל שם אחר שנוהגים לתת למשמעותו של השיר, לאותה המשמעות שאפשר לעשות לה פרפראזה ושעשויה להימסר גם ב"תרגום" לפרוזה פשוטה […] שהרי כל אמנות טובה היא, בסופו של דבר, גביש, וכך גם כל שירה טובה: אפשר לבאר אותה ואפשר לצטט אותה, אפשר להלחין אותה ואפשר — אם כי לא קל — לתרגם אותה, אבל כל ניסיון לפרוט אותה לפרוזה, כל ניסיון להגיד אותה במילים אחרות, כמוהו כניסיון להסביר יהלום". באשר לשאלה השניה, התשובה היא כמובן סובייקטיבית. לי תחושת המציצנות נוכח עומק החשיפה אינה נוחה.

את הכריכה מעטר ציורו היפה של בעז נוי, "קפה אחרון".

תשע נשמות

2022

"יש מי שמטפס על האוורסט ויש מי ששלגי הקוטב גוברים עליו. אני – סערה בכוס מים גם היא הרפתקה בשבילי".

יונה אלון פרסם בימי חייו שני ספרי פילוסופיה ושבעה ספרי שירה, אך בעבור מרבית הציבור נותר אלמוני. הכתיבה היתה תכלית חייו, ובמותו הותיר אחריו כעשרים מחברות עבות כרס, ובהן המלים שכתב במשמעת ברזל ובסדר יום קפדני. "כך להשאר לעולם" מבוסס על אחת המחברות.

בלתי אפשרי לקטלג את עזבונו של יונה אלון תחת הקטגוריות הספרותיות המקובלות: אלה אינם סיפורים עלילתיים, גם לא יומן למרות התיעוד היומיומי. הוא עצמו התחבט בשאלת מהותה של יצירתו. פעם כתב: "יתכן שמה שאני עושה הוא רשימות תחזוקה של אדם זקן, לשם בריאות נפשו". בפעם אחרת, ברוחו של פסואה שהעריץ, שאף ל"דרמה סובייקטיבית של חיי הפרט". וביום אחר, כשהודה בפני עצמו שכבר אין לו כוח למבצע גדול כמו ספרו הפילוסופי, חשב ש"אולי יש דרך אחרת: דרך הגילויים המילימטריים. בכל פעם לגלות עוד מילימטר של מציאות. ואחר כך לצרף אותם מעשה תשבץ זה לזה". ואולי כל ההגדרות אינן נחוצות: "אני רוצה להמשיך כמה שאוכל, ולא להיות מוגדר. תמיד להיות מופתע ממראה עיני. וזה האיחול היפה ביותר שאוכל לאחל לי בשנה החדשה".

בכתיבה אינטימית ומדויקת, פיוטית והגותית, יונה אלון כתב את חייו. הנושאים שמשכו את תשומת לבו מורכבים מארועי יום-יום, כמו ביקור במרכול, שתמיד מבלבל אותו, וטיול גמלאים בכרמל. הוא לכד את הגוונים של מזג האויר, קלט במחושים דקים את התנהגותם של האנשים. הוא סיפר על ילדותו כעולל שהופרד מאמו, אשר בעקבות הלידה אושפזה לשנתים, וכילד בקיבוץ, ילדות שנטלה ממנו את הכשרון לאהבה. הוא שב והזכיר את אשתו יפה, שניחנה בכשרון זה (ברגע הומוריסטי הוא מצטט אותה: "אתה רוצה רק לשבת על הכורסה בעצימת עיניים ולחשוב שאתה פסואה"). ויותר מכל כתב על הכתיבה. למרות שנושאיו חוזרים על עצמם, אין בקריאה תחושה של חזרתיות, שכן כל שיבה אל נושא כלשהו צובעת אותו בעוד גוון, קולטת עוד משמעות.

המו"ל אוריאל קון צירף לספר אחרית דבר מעניינת, המשתפת את הקוראים בתחושותיו כלפי היצירה ובתהליך העבודה על הספר.

קראתי את הספר ברצף, אבל ההמלצה שלי היא לקרוא אותו לאט, קריאה יומית קצרה, לפתוח את הספר בשעת דמדומים ולצרף למעשה תשבץ עוד מילימטר של מציאות חייו של יונה אלון.

מכיוון שאלון מוכשר להציג את עצמו טוב ממני, אסיים בציטוט קטע מקסים, המתאר את ההכנה למלאכת הכתיבה היומית:

קודם כל, להאט את כל הקצבים. להכין את היד: לשטוף במים חמים את האצבעות הקפואות מקור, להרטיב את הפה היבש, לקנח את האף, לשבת ליד שולחן הקריאה ולתרגל את שרירי היד הכותבת כמו כנר המכוון את הכינור.

אחר כך להציץ בהרחבת דעת בעתון החינם שאתה מקבל באדיבות מערכת העתון הרוצה תפוצה בכל מחיר, ואפילו ללא מחיר.

ועכשו, רגוע ושקט, להתמסר לתחושת החום האופף אותך ומלטף את כל גופך ביום הקר.

אחר כך להמריא לאט אל מחוזות ההתבוננות.

הכתיבה תבוא אחרונה, זורמת מעצמה, תמיד מפתיעה.

 

תשע נשמות

2018