תגית: יוסי יובל

כותרת משנה: מסע בעקבות יונק מעופף

יוסי יובֵל, ראש בית הספר סגול למדעי המוח באוניברסיטת תל-אביב, לוקח את הקוראים למסע בעקבות העטלפים. בעבור רובנו העטלפים הם עכברים מעופפים, או טיפוסים אפלים שמסתובבים באויר בחשכה, כמעט מתנגשים בעוברי אורח תמימים, או במקרה הגרוע ערפדים מוצצי דם ומעבירי מחלות. כדאי לקרוא את הספר כדי להבין עד כמה אנו טועים. עולם חדש ומלהיב נפרש בפנינו.

יובל מתאר את עולמם של העטלפים יחד עם עולמם של החוקרים ועם תיאורים – משעשעים ברובם – ממסעות מחקר. הפן המדעי מוסבר בלשון נהירה, והשילוב של הסיפורים האנושיים עם הסיפורים העטלפיים עובד מצוין. אי אפשר שלא להדבק בהתלהבות של הכותב מנושאי מחקריו.

למה בכלל לחקור את העטלפים? התשובה האינטואיטיבית שלי היא כי הם פה, והם מעוררי סקרנות, והרצון ללמוד ולדעת חל על הכל. אבל מתברר שיש למחקר גם ישומים חשובים עבור בני האדם. לדוגמא, ההשערה המרכזית בתחום הלמידה המוחית היא שעקרונות דומים מנחים אותה ביצורים שונים, ולכן אם נבין איך עטלפים עושים זאת, אולי נבין טוב יותר את עצמנו ואת האבולוציה שלנו. דוגמא נוספת קשורה ליכולות דמויות המכ"ם של העטלפים, יכולות שמומחי מכ"ם אנושיים אינם מגיעים אליהן באמצעים טכנולוגיים. אולי נוכל ללמוד מן העטלפים.

הנה, לטעימה על קצה המזלג, כמה עובדות מעניינות שלמדתי:

העטלפים מאריכים ימים. שיא הגיל הנוכחי שייך לנשפון על שם ברנדטי, עטלף ששוקל כשבעה גרם, שפרט מטובע שלו נלכד בשנת 2005 בסיביר, ארבעים ואחת (41!) שנה אחרי שטובע לראשונה.

כמה מסוגי העטלפים נודדים למרחקים עצומים. עטלפון נתוזיוס, השוקל פחות מעשרה גרם, נלכד ב-2021 בספרד, אלפיים ומאתים קילומטרים מהמקום שבו טובע בלטביה ימים ספורים קודם לכן. לעומת זאת, ישנם שבטים המתקיימים במשך עשרות שנים על אותו העץ. המבנה החברתי של הסקופטריקס מורכב מהרמונות, כמה מהם על עץ יחיד, ובסמוך להם מתחם הרווקים, שם מחכים הזכרים הבודדים לתורם לרשת הרמון (אלא אם אמא שלהם מצליחה לעשות מניפולציות ולקדם אותם בתור).

נקבות עטלפים באזורים ממוזגים, שבהם העטלפים נכנסים לשנת חורף, מסוגלות להשהות את ההריון. מכיוון שההזדווגות מתרחשת בסוף הקיץ, וההמלטה צפויה להתרחש חצי שנה אחר-כך, כלומר אחרי שנת החורף, ההריון חייב לעצור זמן קצר אחרי שהחל. יש נקבות שאוגרות את הזרע ומעכבות את הביוץ. יש כאלה שמתעברות אבל משהות את שתילת העובר ברחם.

בני אדם קרובים גנטית לעכברים יותר משהעטלפים קרובים אליהם. "הגנטיקה העמידה את העטלפים בסמיכות אבולוציונית לטורפים ולמפריסי פרסה ורחוק מהמכרסמים. אם כך, עטלפים אינם עכברים מעופפים, אלא אם כבר, פרות או זאבים מעופפים".

עטלפי פירות חולים מבודדים את עצמם, זוחלים החוצה מגוש העטלפים להִתלות לבד בשולי המערה, ואינם יוצאים מן המערה לאכול עד שהם חשים בריאים. בכך הם גם מטפלים בעצמם, גם נמנעים מלהדביק את העטלפים האחרים, וגם נמנעים מהפצת המחלה מחוץ למערה. הדעה שהם מפיצים מחלות יותר מבעלי חיים אחרים, אין לה אחיזה במציאות.

הערפדים מהווים דוגמא לאלטרואיזם הדדי, הנובע לא רק מדחף גנטי לשמור על הקרובים לך, אלא מ"שיקולים" של תועלת הדדית.

עד כאן דוגמיות לשפע המידע המרתק שבספר.

עוד כותב יובל על "מרוץ החימוש" בטבע – צפרדעים שהתאימו את קולן ליכולת השמיעה של העטלפים כדי לא להטרף, ועשים, חרגוליים, גמלי שלמה וארינמלאים שיכולים לשמוע תדרים על-קוליים כדי לחמוק מן העטלפים הניזונים מהם. הוא מתאר את תפקידם של העטלפים כמאביקים יחידים של צמחים מסוימים וכקוטלי חרקים, מוטרד מטורבינות הרוח הקוטלות אותם, מספר על גופים שמנטרים את העטלפים ודואגים לשמר אותם, ועוד. וכל זאת, כאמור, בשילוב סיפוריהם של החוקרים, ובסגנון מהנה.

מומלץ מאוד.

כנרת זמורה

2023