תגית: יוסל בירשטיין

כשיוסל בירשטיין בן השבע-עשרה יצא ב-1937 למסע הארוך מפולין לאוסטרליה, הוא פגש בדרכו את יוסל ברגנר בן גילו. דרכיהם של השניים לא נפרדו גם בהמשך חייהם. הם שירתו יחדיו בצבא האוסטרלי במהלך מלחמת העולם השניה, וכשברגנר עלה לארץ אחרי נדודים בעולם, התחנה הראשונה שלו ושל אשתו אודרי היתה אצל משפחתו של בירשטיין בקיבוץ גבת. "יוסל הוא טיפוס שגם באמצע המדבר ימצא בשבילך כוס תה", מעיד ברגנר על חברו. ב"סיפורים מאזור השלווה" בירשטיין מספר אנקדוטות משותפות, ונראה לי טבעי לעבור מספרו של האחד אל ספרו של השני.

ברגנר, שהיה צייר ולא סופר, סיפר על חייו לרות בונדי, והיא שהעלתה את הדברים על הכתב. ברגנר, כמו אביו מלך ראוויטש, הוא מספר מעשיות, וככזה הוא מדלג בין זמנים, נע עם אסוציאציות. בונדי, שמעידה על עצמה שהיא נאמנה לסדר ולדיוק, הכניסה מידה של ארגון וכרונולוגיה למעשיות. ברגנר מספר באנגלית – שהיא שפת השיחה ביניהם מכיוון שהיא אינה דוברת יידיש והוא מתקשה בעברית – בונדי כותבת עברית, והתוצאה היא שרשרת סיפורים ביוגרפיים שניחוח יידישאי-עברי-ישראלי-גלובלי דבק בהם.

הסיפורים הנפרדים מתחברים למסכת חיים אינטנסיבית. ברגנר מספר על חייו ועל חיי משפחתו בפולין, ועל החיים בצל הידיעה שהשלווה היחסית שחוו היתה זמנית. "בתוך תוכי היתה תמיד הרגשה עמומה של כליון. אי-שם תמיד כרסם פחד מפני הבאות: הספינה הקטנה הזאת לא תגיע לשום מקום". הוא מספר על אביו המשורר והסופר מלך ראוויטש, שנעדר רוב הזמן מהבית בשל מסעות ושליחויות, ועל דודו הסופר הרץ ברגנר. בהמשך הוא מתאר את הנסיעה הארוכה לאוסטרליה, את החיים ביבשת שהפכה לביתו ושבה הוכר בשנים שאחר-כך כצייר חשוב. יחד עם אשתו הציירת נדד בעולם, עד שקבע את ביתו בצפת ואחר-כך למשך עשרות שנים בתל-אביב. סיפוריו, גם כשהם מתארים מכאובים ועלבונות, מבעבעים הומור, רוח טובה ואופטימיות. הסיפורים שופעים דמויות, חלקן מעמודי התווך של עולם התרבות הישראלי והעולמי, חלקן מן האנשים שסביבו ברחוב ביל"ו בתל אביב, כמו הדוור, הסנדלר ובעל המכולת השכונתית. עם כולם הוא יוצר קשר אינטימי בלתי אמצעי וארוך שנים.

העיירה שבה גדל, כך הוא מעיד, נותרה אתו תמיד. אולי משום כך, למרות שכשהגיע לארץ כבר היה צייר בעל שם, לא התקבל לאגודת הציירים הישראלים בטענה שהוא גלותי. למרבה האירוניה, כפי שהוא נהנה לספר, כשקיבל את פרס ישראל ציינו לזכותו כי הוא בראש וראשונה אמן יהודי ולא רק ישראלי.

"עיקר שכחתי" הוא ספר מהנה, ובשל מקומו המרכזי של המספר בתרבות הישראלית הוא גם מעניין תקופתית והיסטורית. פה ושם רות בונדי משמיעה אף היא קול, תוהה על נקודה מסוימת, מוסיפה חוויה משלה, והדיאלוגים הקצרים הללו מעשירים את הקריאה.

מומלץ.

ספרית מעריב

1996

"סיפורים מאזור השלווה" הוא אוסף של עשרות סיפורים שכתב יוסל בירשטיין, ושראו אור כשנה אחרי פטירתו. חייו של בירשטיין היו עשירים ועתירי ארועים. הוא נולד ב-1920 בעיירה הפולנית ביאלה פודולסק, היגר לבדו בגיל שבע-עשרה לאוסטרליה, שירת בצבא האוסטרלי במהלך מלחמת העולם השניה, עלה לארץ והיה רועה צאן ועובד בנק. לכל גלגוליו אלה ניתן ביטוי ביצירתו, הן ביידיש והן בעברית.

מנחם פרי, שכלל בספר שיחה מעניינת עם בירשטיין ומאמר מפורט על יצירתו, כתב כי "בירשטיין ממשיך מסורת ארוכה וחיונית, שאין לה כמעט דוגמאות בסיפורת העברית העכשווית, של שמחת סיפור-המעשה. הוא סופר מסתכל ורושם. פרטי ג'סטות נעלמים נגאלים על-ידו ונרשמים על-מנת שנגלה כי ידענו אותם אך לא שמנו לב אליהם". בסיפורים הקצרים – לא יותר משני עמודים לסיפור – בירשטיין מפליא לצרף יחדיו דמויות וארועים מתקופות שונות וממקומות שונים, ולדחוס, מבלי ליצור תחושת דחיסות, כמה תמונות חיים שלמות ומושלמות אל תוך יצירה קצרצרה אחת. כך, לדוגמא, סיפור שנפתח בהרגשת היחד שחווה כשגר בנצרת עילית, שם שכנים התערבו ללא הרף אלה בענייניהם של אלה, נודד אל תחושת היחד כפי שהיא נצפית בעיניו בתוך אוטובוס ירושלמי. "לפעמים אני אומר לעצמי: אני לא כותב, אני מארגן […] אני רק מארגן וצופה", הוא אומר על עצמו בשיחה עם פרי, כשזה תוהה על ה"טכניקה" שמאפשרת לו את החיבורים הבלתי שגרתיים שלו, ומתייחס גם לאופן בו הוא "מנדיד" ארועים מן המקום והזמן שבו ארעו אל המקום והזמן הספרותיים.

פרי כותב על "שמחת סיפור-המעשה", אך הכוונה אינה לאופי השמח של הסיפורים, אלא לשמחה של היוצר שמחלחלת אל הטקסט. למרות ההנאה שגורמת הקריאה, למרות החיוך וההומור ואהבת האדם, במרבית הסיפורים שזור עצב. עצב של בדידות, של אובדן בני משפחה שנספו בשואה, של זרות. בירשטיין מתייחס באחד הסיפורים לקשר הסימביוטי הזה שבין עצב לשמחה: "קורה לא פעם שהסיפור עצוב, ואני חש בדמעה בעין שלו. אבל סיפור כתוב היטב הופך את הדמעה בעין לשמחה בלב".

למרות שאיני נוטה אל חקר הספרות, אני מציעה לא לדלג על השיחה בין פרי לבירשטיין, ועל מאמרו של פרי "לחזור מהסוף – הצעת קריאה בבירשטיין", שמנסה לפצח את סוד קסמו.

מכיוון שאינני חוקרת ספרות כפרי, ובוודאי אינני סופרת כבירשטיין, בחרתי, במקום לנסות לתאר את הספר, להעתיק לכאן את אחד הסיפורים, אחד מן האישיים שבהם, ולהניח לו לדבר בשם הקובץ כולו.

הפעם – על עצמי.

אמרו לי שאני שייך לעבר. מספר על זקנים. ואחרי שנים רבות בארץ, ממשיך לכתוב יידיש, שפה חירשת-אילמת, כי אין מדברים בה ואין שומעים אותה.

לא אמרו לי זאת בפנַי. הקשבתי מן הצד כשדיברו עלי. והסכמתי איתם. יכולתי להוסיף, שאני מתעצבן כשאינני מרוצה מדף שכתבתי ביידיש. על מה יש להתעצבן? על מלים שלא יקראו ולא ישמעו? ובכל זאת אני ממשיך להתייגע על דברים שכבר אינם קיימים. אני באמת שייך לעבר.

כדי שלא אהיה בודד שם, בעבר, הלכתי לחפש נוספים כמוני.

מצאתי שניים.

אחד בזכרוני, והאחר באבו טור, ירושלים. שניהם בני-משפחתי.

זה שבזכרוני, הדוד לייבל, חי במלבורן. עוד בפולין היה נוהג לצאת לרחוב בזמן הארוחה, בין מנה למנה, לשפשף את ידיו זו בזו ולדבר עם בן-אדם. אלא שבמלבורן, ברחוב שבו גר, לייגון סטריט, לא ראו בני-אדם. בצד אחד היה בית-קברות ארוך, מכוסה ירק, ובצד האחר היו בתים נמוכים, אף הם מכוסים ירק. ובשני הצדדים – שקט. בבית-הקברות עוד התרחש משהו לפעמים, אך בצד של הבתים – לא-כלום. האם משום כך ישבות דודי לייבל ממנהגו? יפסיק לשפשף, בין מנה למנה, את ידיו ברחוב השומם?

הקרוב האחר, זה שבירושלים, קיבל פיצויים, והחל להגשים את חלומו – לבנות בית גדול לכל המשפחה. כשאזל כספו באמצע הבנייה, חסך מכל הבא ליד כדי להמשיך. כשבאתי אליו, לאחר שנים רבות, ראיתי אולם גדול, ומבעד לחלון נשקפו מורדות המדבר. וכמו בארמון, למעלה, מסביב לאולם, היתה גלריה של חדרים – חדרים לכל המשפחה. אלא שבינתים התגרשה ממנו אשתו, והילדים גדלו וברחו, חלקם לַנֵכר. הכסף לו הספיק לו כדי לבנות את המדרגות לחדרים שלמעלה. היה אפשר לטפס אליהם רק בעזרת חבל עבה שהשתלשל מן התקרה.

מצאתי אותו במצב-רוח מרומם, כי האמין שבקרוב יוכל לסיים את בניית הבית ויגשים את חלומו – ארמון לכל המשפחה.  

ובינתים הוא מתאמן בעלייה לחדרים בעזרת החבל. אוחז בקצהו, פוסע לאחור, נותן תנופה, מזנק, מתרומם ונוחת.

נהניתי עד מאוד לקרוא את הספר בקריאה שניה, ועוד אשוב אליו בשלישית. מומלץ בחום.

אשוב ואמליץ בהזדמנות זו על ספרו "המוטבים", שנכתב על רקע עבודתו כמנהל מחלקת השקעות בבנק, ועל "אל תקרא לי איוב" ו"ציפור כהה בדרך", ששואבים מתחנות חייו.

הספריה החדשה

2004

קנארד ברנזון, יזם אמריקאי, פרסם ברבים את תורת הקפיטליזם החדש שהגה, וסחף משקיעים קטנים שרכשו במיטב כספם את המניות של עסקיו בתקווה להתעשר. בישראל, הלוי, מנהל סניף בנק, מאמץ בהתלהבות את תורתו של ברנזון, ומקדיש את חייו למכירת המניות. שתי מטרות מנחות אותו. האחת אלטרואיסטית שואבת את הדחף מן הקביעה של היזם כי "לעניים חסרה האמביציה להתעשר". אם חסרה להם האמביציה, הוא, הלוי, יפיח אותה בהם. השניה אגואיסטית נובעת מתסכולו על כי בעוד לקוחותיו מתעשרים, לו עצמו חסרים המשאבים להשקיע במניות לטובת עצמו. חלומו, אם כך, הוא לעשות רושם על ברנזון עד שימנה אותו לנציגו בארץ במשכורת שתכפר על שנים של הכנסות נמוכות בתפקידו הנוכחי.

עוזרו של הלוי הוא המספר את הסיפור בגוף ראשון. יוסל בירשטיין השאיל למספר כמה מן הפרטים הביוגרפיים שלו עצמו, כולל עבודתו כמנהל השקעות בבנק, וכן את תשוקתו להתבונן בבני האדם וללקט סיפורים. אל הסניף מגיעים בזה אחר זה, בשיטת חבר מביא חבר או בעקבות שמועות על רווחים, אנשים שהם ברובם שרוטים, מוכי טראומות, מתפרנסים בקושי וחווים זיקנה קשה, ביניהם סולומיר, שחולם להקים מוזיאון, ובינתים עובד כשומר בבית-אבות. הלוי מסרב להעניק לו הלוואה שתסייע לו להגשים את חלומו, אבל מבטיח להיענות לבקשתו אם יביא לבנק לקוחות שיסכימו לקנות את מניותיו של ברנזון. בין הנסחפים אחר סולומיר, רימר הקבצן שאוגר את כספי השילומים בחבילות עטופות נייר, כל חבילה מנציחה זכרון מ"שם"; שושנה ציפורי, המנהלת עם בעלה חיים את בית האבות, וכשהוא מתמוטט בעקבות שבץ היא מנסה לאתר את הכסף שהחביא במקומות מסתור; בני הזוג עולמי, היא אשה מעשית, הוא מלנכולי ושקוע ראשו ורובו בשיפוץ מצבות יהודיות ברחבי אירופה; פאול וֶגֶר, הגנן של בית האבות, דוקטור לכימיה, שמתעקש לא לקנות מניות אלא לתרום לנזקקים; ועוד. המספר מתאר את כולם באמפתיה, ומתוך פרטים קטנים צומחות דמויות שהן עולם ומלואו.

התמוטטות הבועה של ברנזון הנוכל לא תאחר להגיע, יחד עם המכתב המבשר להלוי על מינויו לנציגו בארץ. מלקוחותיו מבקש הלוי, למרות הכל, למרות מחיקת המניות ומאסרו של היזם, להתאזר בבטחון ובאמונה. אפשר לבכות, אבל, כפי שנכתב במשפט הפותח את הספר, "שמואל סולומיר מת צוחק בבנק שלנו". צחוק של יאוש.

יוסל בירשטיין הוא מספר בחסד, גם משום כושר התיאור היחודי שלו, המיטיב לשרטט דמויות מלאות חיים באמצעות פרטים מאפיינים, ואולי בעיקר משום החיבה שלו לבני האדם והאוזן הקשבת שהוא מטה להם. בסקירה על ספר אחר שלו כתבתי שרוחה של כתיבתו מזכירה לי את זו של אביגדור דגן, תערובת של עצב עם הומור, דמע עם צחוק, ואנושיות עמוקה. הדברים נכונים גם לספר זה.

דער זאמלער – יאסל בירשטיין

הספריה החדשה

1985 (2000)

תרגום מיידיש: מנחם פרי

"ציפור כהה בדרך" מכיל ארבעה סיפורים, שנכתבו על ידי יוסל בירשטיין ביידיש בשנות הששים. בירשטיין ונסים אלוני ערכו את הנוסח העברי של הסיפורים, ואלה ראו אור בעבר. כעת נערכו מחדש לקראת הופעתם יחדיו.

הסופר, יליד פולין, היגר לבדו לאוסטרליה ב-1937 בהיותו בן שבע-עשרה, שירת בצבא האוסטרלי במהלך מלחמת העולם השניה, עלה לארץ ב-1950, והתיישב בקיבוץ. ארבעה הסיפורים שבקובץ מתרחשים בשלוש התחנות האלה.

"וֶגֶר" מתרחש במחנה עבודה באוסטרליה, בו שירתו מהגרים שגויסו לצבא אך טרם התאזרחו. וֶגֶר הוא יהודי גרמני שנכלא בדכאו, וכששוחרר היגר לאוסטרליה. במחנה משרתים בני לאומים שונים, אלמן מאוסטריה, פליט מיוון, חייל מיוגוסלביה. יחד הם מייצגים את תלישותם של המהגרים, ונוצרים ביניהם קשרים אישיים לצד קשרים מבוססי היסטוריה (כך, לדוגמא, בחנוכה היוונים נלחמים ביהודים). בירשטיין מתאר ארועים אפיזודיים, לפעמים כאלה הנראים שוליים, ובאמצעותם הוא מאפיין בדיוק חד את דמויותיו.

"מעיל של נסיך" הוא סיפורם של סבא וסבתא, היא מכונה "הסבתא הקטנה", הוא טיפוס הולל, כזה שמתקשה לשבת במקום אחד, ראשו בעננים. בצעירותו תפר לעצמו מעיל של נסיך, העתק של מעיל שראה ונשא חן בעיניו, מרובה כפתורים וכותפות וקישוטים אחרים. בירשטיין מגלגל את המעיל בין יבשות, מחבר בין עבר והווה. תמונה בלתי נשכחת בסיפור מתארת את האופן בו חבילה מאוסטרליה מתקבלת על ידי המשפחה שנותרה בפולין, מעין וריאציה על ההתרגשות והחמדנות שעוררה "חבילה מאמריקה" בשנות הצנע בארץ.

"דובין ואחיו" מציג שני אחים, האחד נוכל אוסטרלי, השני קיבוצניק מסור. הסיפור נפתח במותו של האח האוסטרלי, מתאר במקביל ובמשולב את קורות חייהם, ומתרכז ברובו בדינמיקה הקיבוצית.

"נסיעתו הראשונה של רולידר", הסיפור הארוך ביותר בספר, מתרחש אף הוא על ציר אוסטרליה-קיבוץ. רולידר עזב את הקיבוץ ועבר לאוסטרליה כדי לשכנע יהודים להתיישב בקיבוץ. הוא עצמו ישוב לקיבוץ רק כדי למות שם, ובמוות זה נפתח הסיפור. הסיפור משלב יחדיו כמה דמויות, של יהודים ושל נוצרים, ויוצר פסיפס מרשים של רוח התקופה.

הצגת הסיפורים כמתואר עד כה עושה להם עוול מסוים. סיפוריו של בירשטיין אינם נעים בקו אחד, או ממוקדים בנושא יחיד. כתיבתו של בירשטיין היא מונולוג של מספר סיפורים עממי, כזה שנע בין ארועים בקשר אסוציאטיבי, אך אינו מאבד את החוט המוליך ביניהם, ניצב בו זמנית בעבר ובהווה, מחבר בין שונים, ותמיד חוזר אל ליבת הדברים. כמעט מפתה להתייחס אל סגנונו כזרם התודעה, ואני נמנעת מכך משום שהסיווג הזה נושא היבט של פיזור, ואילו אצל בירשטיין התחושה היא יותר של שיחה שמתפצלת ומתכנסת.

בהזדמנות זו אני ממליצה גם על ספרו "סיפורים מאזור השלווה". כאן, כמו בספריו האחרים הוא מציע נקודת מבט חומלת, צובע בהומור ארועים קשים, ונע בוירטואוזיות בין תקופות ומקומות.

מרבית ספריו של בירשטיין יצאו בהוצאת הספריה החדשה, וטוב עשה מנחם פרי, המונה אותו עם גדולי הסופרים היהודים במאה העשרים, שנתן לו בית ובמה.

הקיבוץ המאוחד

1989

נוסח עברי: יוסל בירשטיין ונסים אלוני

יוסל בירשטיין הפך לאחד מחביבי לאחר שקראתי את "סיפורים מאזור השלווה", קובץ סיפורים שכתב. בירשטיין היה מסתובב ברחובות ירושלים ברגל ובאוטובוס, ובונה סיפורים קטנים ממראות שראה ומשיחות ששוחח עם עוברים ושבים. כמה אמת וכמה בדיה היו בסיפורים? זה לא באמת חשוב. לטעמי הוא היה יוצר גדול בעל עט קסומה, אחד מאלה שבמוקדם או במאוחר אקרא את כל הספרים שכתבו.

"אל תקרא לי איוב" הוא רומן, שמסגרתו לילה ירושלמי אחד, ותוכו סיפורי חיים הנעים מן העיירה בפולין דרך אוסטרליה ועד ירושלים. הקסם שבסיפורים עובד גם בספר.

מנחם פרי מונה את בירשטיין עם ענקי הספרות היהודים, וטוען כי הוא יוצר העומד בשורה אחת עם עגנון וקפקא. לי הוא מזכיר את האנושיות והיופי של אביגדור דגן: כמו אצל דגן, גם אצל בירשטיין טמון עצב עמוק, ושלא כמו אצל דגן אצל בירשטיין נמהלת ציניות מרירה מעט בתוך היופי (השוואה שטחית, אני חייבת להודות, אבל זה מה שאני מרגישה בלי להכנס לניתוחים מלומדים).

הוצאת הספריה החדשה

1996