תגית: יוסף דיין

"משיח של חושך" מתרחש בשנות ה-30 של המאה ה-20 בצ'יאפס שבמכסיקו. צ'יאפס, אחת משלושים ואחת המדינות המרכיבות את מכסיקו, עשירה באוצרות טבע, ומשום כך נמשכו אליה במשך מאות שנים יזמים זרים, ששעבדו את האינדיאנים תושבי המדינה. במחצית הראשונה של המאה ה-20 נעשה נסיון לבצע רפורמה אגררית, ולחלק אדמות לאינדיאנים, נסיון שנכשל בשל התנגדות החוואים ובשל מהלכים כלכליים שונים. רוסריו קסטיאנוס, ילידת צ'יאפס, בת לחוואים שהתרוששו, מתארת בספר את ארועי התקופה דרך עיניהם של האינדיאנים ושל החוואים.

לדעת אויואה היה אפשר להציג את ההיסטוריה המכסיקנית על-ידי הרחבה מודרגת של מעגל אחד: מעגל בעלי-ההון. מן הכובשים אל הנזירים אל אדוני-האינדיאנים אל הקריאולים… עדיין רב המרחק עד שיגיע העושר להמונים הנחותים. בעלי-חזקה גדולים התנגדו לתהליך הזה, וכל הרחבה חדשה של המעגל הושגה על-ידי הטבעת המדינה בנהרי-דם, והשלכתה לחיות-טרף זרות ולתהום של תוהו-ובוהו בהמי, קרקע נוחה להצמיח משיחי-שקר ומנהיגים מכורים.

[…]

כשמסלקים את כזבי-התעמולה ואת הגוזמאות האופטימיות, רואים את המולדת והנה היא מרחב ענקי של מצוקה ובערות ורקבון, קרקע שעקרותה מעיקה או שפעתה הורסת: אוכלוסיה מפוזרת כאבקה בציבורי-בתים רבים מספור ומרוחקים זה מזה. פלוני שעמלו אינו מצילו מגסיסה אטית ברעב: אלמוני שאינו יודע קול חוץ מקול המגלב.

הסופרת מתארת עולם שטוף דעות קדומות ואמונות טפלות. המאבק העיקרי הוא בין הלבנים המשעבדים לאינדיאנים המנוצלים, אך שני המחנות מפוצלים ומסוכסכים בתוך עצמם, נוהים אחרי מנהיגים לרגע, מטפחים אמונות הבל, ומונעים לא בהכרח מבקשת צדק, אלא ממניעים כמו תאוות כבוד ורדיפת בצע.

אצבע מאשימה מופנה אל הלבנים, המוסריים בעיני עצמם ובינם לבין עצמם, אבל אינם חוככים בדעתם אפילו רגע בשעה שבאה ההזדמנות לידם לגנוב מאינדיאני. ולא עוד אלא שהם מתגאים במעשה ומספרים אותו לאחר-כך להנאת שומעיהם. העוולות שהם גורמים נעות בין מכירה של מוצרים חסרי ערך במחיר גבוה ועד חטיפת ילדות והפיכתן למשרתות. בשוויון נפש מספרת אשתו של חוואי כיצד, כשלא הצליחה להניק את בתה, עינתה אינדיאנית עד שזו ניאותה בלית ברירה להניקה, ומכיוון שלא היה לה מספיק חלב לשני ילדים, נגזר על בתה שלה למות. נדמה שבכל מקום בו מתקיים שעבוד, מסופר אותו סיפור עצוב: אנשים שזהותם ניטלת מהם כשהם נאלצים לעבוד בכפיה, מסמכיהם נלקחים מהם כדי שלא יוכלו לעזוב, והם שקועים מיד בחוב דמיוני (דמי הבאתם אל מקומם החדש, תשלום עבור מקום לינה, עלות המוצרים שהם מחויבים לקנות בחנותו של המעביד) שבגללו הם חייבים לעבוד ללא תמורה ממשית.

גם האינדיאנים אינם יוצאים נקיים. הסופרת מספרת על חוסר רצונם המופגן לרכוש השכלה, ועל נהייתם אחרי מכשפות ואלילי שווא. אחת הדמויות המרכזיות בספר היא של קטאלינה, אשתו של פדרו, האינדיאני היחיד שהבין את חשיבותה של ההשכלה, אך לא היה בו הכוח להנהיג את בני שבטו. קטאלינה סובלת קשות מעקרותה, היא נעה בין שפיות אכזרית לטירוף, וסוחפת את ההמון הנבער אל פולחן שמסתיים בדם.

שני הצדדים אינם בוחלים באלימות לשמה, כולל אונס וביזה, רצח תינוקות וזקנים, השמדת בתים ויבולים. המאבק אינו רק כלכלי וחברתי, אלא גם מאבק גרוטסקי בין אמונות שונות, המעתיקות זו מזו, ומבלבלות את ההמונים המבולבלים ממילא.

מוטיב מרכזי בספר הוא מעמדה של האשה, שללא קשר להשתייכותה החברתית נאלצת לתמרן בין רצונותיה ושאיפותיה ובין מעמדה כשניה לגבר, מוקפת בגדרות ובסייגים.

"משיח של חושך" הוא סיפור רחב יריעה, כתוב באיטיות ומתוך תשומת לב לפרטים, מעניין ועגום.

Oficio de Tinieblas – Rosario Castellanos

עם עובד

1975 (1962)

תרגום מספרדית: יוסף דיין

"העיר והכלבים" הוא סיפורה של קבוצת צוערים בני-עשרה במדרשה צבאית בפרו. רובם הגיעו למדרשה מתנאים של מצוקה, עוני ואומללות, ומנת חלקם במקום החדש אינה טובה יותר. מאופיו של המקום הוא נתון למשמעת צבאית חמורה, כשהצוערים ממוקמים בתחתית ההיררכיה, נתונים לשרירות ליבם של הממונים עליהם, ולאלימות המופעלת עליהם (עונש מקובל על עבירות קלות מכונה "זוית ישרה". החניך מכופף את גבו עד שגופו יוצר זוית ישרה, ובמצב זה הוא סופג בישבנו בעיטות עזות). אבל הקשיחות שמפגינים הקצינים והמש"קים היא כעין וכאפס לעומת האלימות של הצוערים כלפי עצמם. הכלבים בשם הספר הם חניכי הכיתה הראשונה, שאכן זוכים ליחס של כלבים וגרוע ממנו. התיאוריה הטוענת כי מי שהוכה הופך למכה מוכחת שוב ושוב. וכאילו לא די בהתעללות באנשים, גם הכלבה חסרת הישע, הכרוכה אחר התלמידים, זוכה ליחס אלים ללא סיבה, ללא מניע, ללא הסבר. העובדה שמדובר בספר המתבסס על זכרונות אישיים של הסופר הופכת את כל המסכת הקשה הזו למצמררת עוד יותר. בתוך הכאוס שורר חוק קדוש אחד – אסור להלשין. כשהחוק מופר התגובה היא רצח. הטיפול בפרשת הרצח, ובעיקר טיוחה, הם הנושא המרכזי בחלקו השני של הספר.

הספר נע בין תיאורי החיים במדרשה לחייהם של הצוערים קודם שהגיעו לשם, וגם לארועים הקורים להם בימי החופשה המעטים או בהזדמנויות שנקרות להם לברוח למספר שעות. דרך תיאורי החיים שמחוץ למדרשה מצטיירת תמונה של פרו העצובה והאומללה. האם זוהי תמונה מייצגת של פרו ? אני לא יודעת, אבל היא כנראה מייצגת נכונה את חייהם של העניים המרודים. זהו עוני מחריד, ולצופה מבחוץ קשה להבין איך במצב שכזה מתקיימים ומפכים להם אהבה, משפחה, מוסיקה, חינוך, שמחת חיים. העוני הוא מצב נתון, כאילו מצב טבעי, והחלומות של האנשים אינם מתרוממים הרבה מעל לרמת חיים מעט טובה יותר. מאוד עצוב.

הספר מסופר בגוף שלישי ובכמה גופי ראשון לסירוגין. יש יותר ממספר אחד בסיפורים האישיים, ולעתים רק אחרי כמה משפטים מתברר מיהו הדובר כעת. המספר בגוף שלישי הוא יודע כל, וגם כשהוא הדובר לפעמים לוקח קצת זמן להתאפס ולזהות על מי הוא מספר. בשיטה זו נוצרת תחושה שכולם משולבים זה בזה, מה שאכן נכון, אבל בו זמנית כל אחד הוא עולם ומלואו, אישיות בפני עצמה, ובבסיסו של דבר כולם מאוד מאוד בודדים ונלחמים איש איש את מלחמת ההשרדות הפרטית שלו.

הערת אגב: דרך הסיפור והסביבה הצבאית הזכירו לי מאוד את "התגנבות יחידים" של יהושע קנז, בכל ההבדלים המתבקשים כמובן.

כשסיימתי לקרוא את הספר, וחיפשתי קצת רקע, מצאתי שהספר הוא זה שבזכותו זכה יוסה להכרה, אבל באותה הזדמנות זכה גם לגל של מחאה והתנגדות. עד כמה שהבנתי, ביקורת על הצבא לא התקבלה באהדה בפרו של שנות הששים, עד כדי כך שעותקים מהספר נשרפו בפומבי. כקוראת מהחוץ קשה לי להבין זאת: מדובר בארגון צבאי שמטייח פרשת רצח, ולי זה נראה כמו עוד פרשה עגומה ולא יותר. גל של מחאה נראה מוגזם, אבל אני לא פרואנית, והספר מן הסתם דרך על יבלות שאני לא יודעת לזהות. מצאתי שהוא מוגדר כסאטירה על הצבא ועל החברה. כנראה כך, וככזה מן הסתם עשה עבודה טובה.

היה לי קשה לקרוא בתחילה, גם בגלל הזרות וגם בגלל האלימות, ואת חציו הראשון של הספר קראתי לאט ובקשיים. לאחר הרצח נדבקתי לספר וקראתי ברצף: הדמויות נעשו מעניינות יותר, מלאות יותר, קשת הדמויות המטופלות ע"י הסופר התרחבה – לא צוערים בלבד, אלא גם המש"קים והקצינים הזוטרים והבכירים זכו להתיחסות מעמיקה. מניעי הדמויות הפכו ברורים ומגוונים, והסיפור יצא מן המסגרת הצרה של חברת הנערים, מה שהפך אותו מעניין יותר. הרגשתי שאני מתחברת לעלילה, נעשית מעורבת יותר, מפתחת אכפתיות. הסיפור הפך מוכר יותר: גוף מאורגן המתלכד כדי להגן על עצמו, ומועך את החריגים – זהו סיפור שיכול להתרחש, ומתרחש, שוב ושוב במקומות שונים, בחברות שונות. הסופר מוליך את העלילה בחוכמה, מיטיב לנתח את מניעי הדמויות ואת רגשותיהן. הייתי מרותקת.

באו העמודים האחרונים ותחושותי השתנו. ממש בסוף מתרחש טוויסט לא ברור, לא הגיוני, של חילוף זהויות. מסיפור ריאלי, מציאותי עד כדי אכזריות, מתבצעת פתאם גלישה חדה אל העל-טבעי. אני לא מבינה למה, בשביל מה, למי זה נחוץ, איך זה נדבק. כאילו לא היה לסופר מושג איך להביא את הסיפור לסיום מתקבל על הדעת. סגרתי את הספר כמעט מרוגזת. אם הייתי כותבת סקירה ספונטנית מיד עם סיום הקריאה, הייתי מתחילה עם סיומו של הספר, ומביעה אכזבה רבתי. אבל כשישבתי לכתוב, ושבתי והעליתי לעצמי את כל מהלך הספר, התקררתי קצת. אני עדיין חושבת שהסוף ממש לא מתאים לספר, אך בהתעלם ממנו יתרונותיו ומעלותיו של הספר עולים בהרבה על החסרון הזה.

La ciudad y los perros – Mario Vargas Llosa

הוצאת עם עובד

1974 (1963)

תרגום מספרדית: יוסף דיין