השם המלא: יוסילה הגֹלם ויוצרו מהר"ל מפרַג
"יוסילה הגֹלם" הוא הספר המתפורר ביותר בספריתי, ומצבו מעיד, מן הסתם, על חיבתי הרבה אליו כילדה. בזכרוני אני שולפת אותו ממדף ספרי החול בבית סבי וסבתי, אבל על הדף הראשון כתובים שמי וכתובתי בכתב-יד ילדותי מהוסס. אולי זכרוני מתעתע בי, וממקם את הספר הזה בין זכרונות ספרים אחרים, או אולי הועבר אל ספריתי משום שאהבתי אותו במיוחד, ובשמחתי על שהפך להיות שלי מיהרתי לקבע את בעלותי עליו. אם כי עברו שנים רבות מאז פתחתי אותו לאחרונה, בפינת הנוסטלגיה שמור לו מקום של כבוד. לאחרונה השקעתי מעט זמן בנסיון לאגד יחדיו את הדפים הניתקים ממקומם ואת הכריכה המפורקת, ובהזדמנות זו קראתי אותו שוב.
הספר מספר על קורותיה של הקהילה היהודית בגטו פראג, שסבלה שוב ושוב מעלילות דם, רובן כרוכות ברצח ילדים נוצרים ושימוש בדמם להכנת מצות לפסח. למזלם של היהודים אב בית הדין וראש הישיבה במקום באותה תקופה – המחצית השניה של המאה השש-עשרה – היה המהר"ל, מורנו הגדול רבי ליווא, אדם שהיה מוערך על ידי הקיסר רודולף השני ועל ידי חכמי התקופה, ביניהם יוהנס קפלר. המהר"ל לא היסס לנהל ויכוחים פומביים עם אנשי כמורה, והקיסר קיבל בסופו של דבר את דעתו ולפיה מדובר בעלילה שאין לה אחיזה במציאות. בשמו של המהר"ל נקשרו אגדות מיסטיות, שהידועה בהן היא זו של הגולם, אותו גוש אדמה שהמהר"ל נפח בו רוח חיים על מנת שיסייע במיגור עלילות הדם. יצחק הרצברג, מורה וסופר שכתב ותרגם ספרי נוער רבים מבוססי היסטוריה, ליקט ב"יוסילה הגֹלם" מספר עובדות היסטוריות וכמה מן האגדות, ושזר אותן יחדיו לספר מלבב.
לעתים קרובות קריאה חוזרת בספר ילדות אהוב אינה שחזור של קריאה קודמת אלא בגדר חוויה שונה. כך גם הפעם. אם בעבר קראתי אותו כאגדה היסטורית מרתקת, הפעם יכולתי להגדיר מה קסם לי בו: יש בו שמחה חוזרת ונשנית בשל נצחונם של החלשים, שמזימות נחרשות סביבם, אך בתערובת של העזה ושל תבונה, וגם של מזל, חוגגים שוב ושוב את הצלתם. יש בו נופך אגדי של מעשי קסמים – ארמון שמועבר ממקומו ללילה אחד, חלומות פותרי בעיות, מעשי נסים קבליים. ויש גם תחבלנות מחוכמת, ואמונה תמימה שהטוב סופו לנצח. אני די בטוחה שנמנעתי מקריאה ביקורתית, לא זכור לי ששאלתי את עצמי למה מתים ילדים תמימים בשל אם חורגת אחת שמתעללת בבתה, ולא עמדתי על חוסר העקביות ביכולותיו של הרב. הפעם הקדשתי זמן להתעניין בסופר יצחק הרצברג, ומצאתי שנמלט לארץ אחרי שנאסר פעמיים באוסטריה לאחר עלית הנאציזם, ותהיתי אם תיאורי נצחונותיו של המהר"ל היוו עבורו מעין פיצוי על גורלו שלו ועל גורל היהודים בשואה (הספר נכתב ב-1947). נהניתי מן האיורים, וחיפשתי מידע אודות הצייר משה מטוּס (מטוּסובסקי), ומכיוון שחקרתי את הספר מכל צדדיו מצאתי מידע מעניין על הוצאת שרברק בדף המידע של איתמר לוי. וכמובן, קראתי אודות המהר"ל, אדם מרשים במיוחד, מסתבר.
העבודה החינוכית היתה, כך התרשמתי, בבחינת שליחות בעיניו של הרצברג, והכתיבה אודות ארועים היסטוריים היתה חלק ממנה. ניכר שהספר נכתב באהבה, וגם בכשרון. שפתו נאה וסגנונו קולח, הוא אינו מתיילד ואינו חושש לשלב מסרים כמו איסור לשנוא את הזר וחובת נאמנות לקהילה. נהניתי לקרוא אותו, אי-אז וגם היום.
יוסף שרברק
1947
המהר"ל בעת ויכוח עם אנשי כמורה בנוכחות הקיסר – אייר מ. מטוסובסקי
סקירות ספרים 